newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פתרון זמני, הרס קבוע: המדינה מנסה להקים מעברות לבדואים

תוכנית חדשה מבקשת להעביר בכפייה אלפי תושבים מהכפרים הבדואים בנגב למקום "זמני" חסר תשתיות בשולי העיירות הבדואיות הקיימות. התוכנית טובה אולי למתנחלים שרוצים לנקות את הנגב מבדואים, אך תפגע קשות בשאר האוכלוסייה באזור

מאת:

"פתרונות זמניים למגורים ומבני ציבור עבור אוכלוסיית הבדואים בנגב" – זהו שמה של תוכנית חדשה שהועלתה לדיון לפני הפקדה בוועדה המחוזית. ביום ראשון השתתפתי בדיון בוועדת התכנון והבנייה המחוזית בעניין התוכנית. קשה לתאר את הרגשות הקשים שעלו בי כשקראתי את התוכנית, ועוד יותר מזה כשהקשבתי לדיון. זאת, מכיוון שלא מדובר באמת בפתרון, זמני או אחר, אלא במכבסת מילים. בפועל, התוכנית נועדה ליצור כלי שלטוני להעברה בכפייה של אלפי תושבים מהכפרים שבהם הם מתגוררים במשך דורות למקום "זמני".

הערבים הבדואים חיו בנגב זמן רב לפני שהיהודים באו לכאן, הקימו מדינה והתיישבו באזור. בזמן מלחמת העצמאות ב-1948 ובמשך כמה שנים לאחר מכן, 80%-90% מהבדואים גורשו או ברחו מהנגב אל מעבר לגבול. את רוב הנותרים ריכזה המדינה באזור שמהווה כ-10% משטח הנגב, שנקרא "אזור הסייג": המשולש באר שבע-ערד-דימונה.

כך נוצרו שתי אוכלוסיות של בדואים – אלה שנשארו בכפריהם המסורתיים, ואלה שהועברו בכפייה לתוך אזור הסייג, בערך חצי-חצי. כבר משנות ה-60, וביתר שאת בשנות ה-70 וה-80, המדינה שכנעה את המחצית שהועברו לעבור לעיירות שיצרה בעבורם. את מי שעדיין חיו בכפרים של אבותיהם, המדינה לא הצליחה "לשכנע" לעבור להתיישבות עירונית.

בדואים אוספים את חפציהם מהריסות הכפר אום אל חיראן, בינואר 2017 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

אישה אוספת את חפציה מהריסות הכפר אום אל חיראן, בינואר 2017 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

כל דו"ח של המדינה שפורסם מאז אומר בבירור שהעיירות הללו הן כישלון – הן היישובים העניים ביותר עם רמות ההשכלה והתעסוקה הנמוכות ביותר בישראל. בנוסף, בגלל העיור והמודרניזציה המואצים אוכלוסייתן סובלת מהרס חברתי ותרבותי.

ומה עם הכפרים? עד היום, 70 שנה לאחר הקמתה, מדינת ישראל עדיין מתעקשת למנוע מהם הכרה והסדרה. במשך 50 שנה, מנהיגי הכפרים נדרשו "להתנהג יפה" כדי לקבל שירותים בסיסיים כמו גישה למים.

ב-1997 קמה לכפרים הלא מוכרים הנהגה צעירה שהתחנכה על ברכי הדמוקרטיה, ואמרה כי הזכות להכרה ולקבלת שירותים לא צריכה להיות תלויה בשום התנהגות. אז הוקמה המועצה לכפרים הבלתי מוכרים, ובעקבות פעילות אזרחית 10 כפרים קיבלו הכרה. כיום נותרו 36 כפרים לא מוכרים.

עם זאת, גם בכפרים המוכרים וגם באלה שעדיין לא קיבלו הכרה, המדינה לא מכירה במבנה המסורתי של הכפר או בחלוקה המסורתית של הקרקעות בתוך הכפר – ומתעקשת על ויתור על תביעות בעלות, ציפוף והעברה בכפייה. כפועל יוצא מדובר על עיור, ועל ויתור על משלח היד העיקרי של תושבי הכפרים – גידול צאן וחקלאות.

שבט של בדואים ליד אתר ההטמנה דודאים בנגב (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

הורסים את משלח היד העיקרי של תושבי הכפרים. שבט בדואי ליד אתר ההטמנה דודאים בנגב (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

קהילת הכפרים האלה לא זכתה לקבל שירותי חינוך בסיסיים מהמדינה עד שנות ה-90, וחצי מהאוכלוסייה מעל גיל 40 אינם יודעים קרוא וכתוב. השטח שעליו יושבים הבדואים בנגב, הן בעיירות והן בכפרים, מהווה כ-3.5% מאדמות הנגב, כולל כל החקלאות. הבדואים מהווים יותר משליש מאוכלוסיית הנגב, ואת רוב החקלאים באזור. הרס פרנסתם הוא נדבך בהרס החברה שלהם.

כך מקבלים "הסכמה"

אחרי הפקרה של 70 שנה, החליטה המדינה בשנים האחרונות שעכשיו תצליח "לשכנע" את תושבי הכפרים הללו לוותר על חיי הכפר, ולקבל בלית ברירה את הציפוף, העיור והוויתור על פרנסתם. אך הם, ה"עקשנים" האלה, לא מוותרים.

מנהיגות הכפרים לא רק דורשת הכרה והסדרה – היא גם יצרה תוכנית אב לכפרים, שהוכנה על ידי אנשי מקצוע בתחום התכנון ומקצועות נלווים, תוך שיתוף הציבור. התוכנית הזאת מקובלת על תושבי הכפרים, ומתיישבת עם הנורמות התכנוניות של ישראל.

אך המדינה מתעקשת – רק עיור.

וכדי לוודא שניתן יהיה לחייב את התושבים לשתף פעולה עם העיור הכפוי, ב-2019, בישראל הדמוקרטית, הרשות לבדואים מקדמת תוכנית שתאפשר העברה בכפייה של תושבי הכפרים לשוליים של העיירות הקיימות – בלי להתייעץ או לשאול את תושבי הכפרים או את ראשי המועצות שאליהם התושבים הללו אמורים לעבור.

אנשי הרשות לבדואים אמרו שוב ושוב בישיבה כי ההעברה תהיה "בהסכמה". הייתי עדה לתהליך שבו קיבלו את "הסכמת" תושבי אום אלחיראן למעבר לעיירה חורה. ראשית חיפשו את המשפחות המוחלשות. במשפחה אחת היה אב משפחה מבוגר ובן יחיד, השאר היו בנות. נציגי המדינה הגיעו אל האב הביתה בשמונה בערב, לחצו ולחצו שיעבור לחורה. הוא לא רצה. ב-1:00 לפנות בוקר הוא קרס והובהל לבית החולים. אמרו לבן שלו – מתאים לך שאבא ימות מרוב לחץ, או שאתה מסכים בשמו לעבור לחורה?

כך העבירו את המשפחות שניתן היה "לשכנע" לחורה. לאחר מכן הגיעו, עוד לפני זריחת החמה, להרוס חלק ניכר מבתי הכפר, הרגו אדם שניסה להוציא את הדברים יקרי הערך מביתו לפני ההריסה, וקראו לו מחבל. הרסו עשרות מבנים. עכשיו באו לאנשי הכפר ושאלו – אתם מוכנים לעבור לחורה? אם לא, נחזור ונמשיך להרוס. כל בית שנהרס, בעלי הבית לא יכולים לבקש פיצוי בזמן המעבר לחורה. וכך מקבלים "הסכמה".

הדבר הנכון עבור תושבי הכפרים הבדואים בנגב הוא הכרה ו"הסדרה במקום" – כלומר לתכנן את הכפר כפי שהוא, ולאפשר לאנשים להוציא אישורי בנייה במקום שבו הם כבר גרים עשרות שנים, כפי שמתואר בתוכנית האב לכפרים הלא מוכרים. אולם המדינה ממשיכה לייצר תוכניות וכלים להמשך ההרס של החברה הערבית בנגב.

בדואים מפגינים למציאת פתרון ומניעת פינוי חאן אל אחמר (צילום: יניב נדב / פלאש90)

הפתרון הנכון: הכרה ו"הסדרה במקום". בדואים מפגינים למען מציאת פתרון ומניעת פינוי חאן אל אחמר (צילום: יניב נדב / פלאש90)

מטרת התוכנית היא לייצר מעברות – בדיוק כפי שנוצרו לעולים מארצות האיסלאם בשנות ה-50. התושבים הבדואים יכולים להיות בטוחים שלאחר הקמת המעברות האלה וההעברה הכפויה אליהן, המדינה תשכח מהם. החיים שלהם במעברות הללו יהיה פתרון "זמני" קבוע להרס האוכלוסייה הערבית הכפרית בנגב.

אז למי טובה התוכנית הזאת? למתנחלים שרוצים לנקות את הנגב מהבדואים. ומי יסבול ממנה? קודם כל תושבי הכפרים, אבל גם תושבי היישובים שיידרשו לקלוט אותם בתנאים של מגורים "זמניים" ללא תשתיות – וגם כל שאר תושבי הנגב, שכן לא ניתן להרוס את הפרנסתה וחיי הקהילה של חצי מהאוכלוסייה באזור מבלי לצפות לפגיעה באוכלוסייה כולה.

אתמול, ביום שבת, התקיים כנס של תושבי הכפרים שהתוכנית מיועדת לפגוע בהם ראשונים, שבו ידונו בצעדים להתנגד לה.

ד"ר יעלה רענן היא פעילה במועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

היוזמה משאירה את תושבי עזה נתונים לחסדיהן של אותן ממשלות המסייעות למתקפה הישראלית על הרצועה. חוף העיר עזה, 13 ביוני 2019 (צילום: חסן ג'די / פלאש90)

"הומניטריות מהכורסה": הכשלים של מסדרון הסיוע הימי לעזה

חמישה וחצי חודשים לתוך המלחמה, תושבי עזה זקוקים לסיוע משמעותי שיאפשר להם לשרוד. היוזמה האמריקאית להקמת מסדרון ימי תסייע בכך בטווח המיידי, אך היא מתעלמת מסיבת היסוד לאסונה של עזה: שליטת החנק הישראלית ארוכת השנים  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf