צדק, פוליטיקה והדור הבא: הנוער הגאה מוביל את הקו הרדיקלי בקהילה

כותב אורח: חן משגב

לפני שנה חזרתי להשתתף ולצעוד באופן מלא במצעד הגאווה התל-אביבי, אחרי מספר שנים שבהן נמנעתי מלהשתתף בו. הסיבה להימנעות הייתה תחושה, המשותפת לרבות ורבים ממכריי, של מיאוס וניכור מהמצעד אשר הפך תחת שרביטה של העירייה – המנהלת, מפיקה ומממנת אותו – לפסטיבל מסחרי, קפיטליסטי ובעיקר ציני מבחינה פוליטית.

מדוע ציני? משום שבאופן מסורתי ובכל העולם, מאז אירועי סטונוול ב-1969, אמור המצעד לשמש כמפגן מחאתי, כמיצג כוח של הקהילה הגאה ושל סולידריות מצד תומכיה, במאבק למען שוויון זכויות, מיגור מוחלט של האפליה וחופש לבחור באורח החיים הרצוי ללא חשש, פחד או איום. בתל-אביב, לעומת זאת, החלה העירייה לארגן את המצעד ולממן אותו והוא משמש ככלי בתעמולה ממסדית ("פינקוושינג"), שמטרתה להציג את ישראל כבועה ורודה במזרח התיכון, אי של חופש וחירות מינית, דמוקרטיה וליברליזם בתוך ים של איסלאם קיצוני, שמרנות, היעדר דמוקרטיה וזכויות אדם.

על השימוש הציני בזכויות להט״ב בישראל כפינקוושינג כבר כתבו רבים לפני, תוך אזכור העובדה כי אותם פוליטיקאים שמעולם לא סייעו או קידמו זכויות להט"ב (ולעתים אף התנגדו להן) הם הראשונים לעשות באותן זכויות שימוש ציני תוך מחיקת הארגונים והפעילות והפעילים הלהט״בים שהקדישו את חייהם למאבק אנטי-ממסדי כדי להשיג זכויות אלו (שכן זכויות לא מקבלים בחינם במקומותינו אלא יש להיאבק כדי להשיגן).

> לקראת מצעד הגאווה: תל אביב רוססה בכתובות "לא תוכלו לצבוע את הכיבוש"

אבל השנה החלטתי ללכת בכל זאת, גם מתוך הבנה כי המצעד, כפי שטוען ידידי אייל גרוס, הוא הרבה יותר מגוון והרבה פחות הומונורמטיבי ממה שמקובל לחשוב, על אף הבעיות שבו והאופן שבו הוא מדיר קבוצות בקהילה, כגון פלסטינים, זקנים או כאלה שלא מסוגלים לצעוד זמן ממושך בשמש הקופחת וביום הכי חם בשנה.

במהלך הצעידה הבחנתי בגוש גדול ומרשים חזותית – כולו בצבעי שחור-אדום, עם בלונים שחורים גדולים ושלטים אדומים-שחורים רבים ובולטים. כבר הרבה שנים (אולי מאז ימי של קבוצת הפעילות "כביסה שחורה") קשה להבחין במצעד התל-אביב בקבוצות רדיקליות גדולות ומאורגנות, והקבוצה הגדולה, המאורגנת והבולטת היחידה שמופיעה במאורגן מדי שנה היא זו של חוש"ן, ארגון החינוך והשינוי, ארגון חשוב ביותר אך כזה המקדם מסרים פחות רדיקליים מבחינה פוליטית.

לכן הופתעתי לראות גוש חדש וגדול ומרשים שבתוך החגיגה הצבעונית בחר בצבעי אדום-שחור, והחלטתי להתקרב לראות במה מדובר. בשמש המסנוורת היה קשה בהתחלה להבחין מה כתוב על השלטים, הבלונים והחולצות, אבל היה ברור שאלו מופיעים בשלוש שפות – עברית, אנגלית וערבית – מחזה מאד לא שכיח במצעד התל-אביבי.

> בואו למצעד כלהט"בים, תשאירו את הזהות הפלסטינית בבית

כשכבר הייתי ממש סמוך לגוש האדום-שחור זיהיתי שמדובר בארגון הנוער הגאה – איגי. זו כבר הייתה הפתעה של ממש, והפתעה טובה. בני הנוער, כפי שעדכנו אותי מאוחר יותר כמה מידידי המשמשים מדריכים ומנהלים בארגון, ארגנו את הגוש המרשים בעצמם, בחרו את הצבעים, הכיתוב, המסרים הפוליטיים, עיצבו את השלטים והתעקשו על המסר התלת-לשוני.

הבלונים השחורים הענקיים נועדו להזכיר לקהל הצועד והחוגג מי באמת עומד בחזית המאבק הלהט״בי בעשור האחרון, וגם שילם את המחיר הכבד ביותר, הן ברצח בברנוער ב-2009 והן ברצח במצעד הירושלמי בקיץ שעבר, ואלו הם בני ובנות הנוער הלהט״בי, שלא שכחו את שירה בנקי, שנרצחה בדיוק לפני שנה. הם ביקשו להעביר מסר לבעלי הכוח הפוליטי, שלא עושים כמעט דבר לטובת אותם בני נוער, ככל הנראה אחת החוליות החלשות והנזקקות ביותר בקהילה.

והמסר שעלה היה מרשים מאוד. מסר פוליטי מכוון, חד וברור שהופנה כלפי דמויות פוליטיות ספציפיות, שאחראיות לעוול כפי הקהילה כולה וכלפי בני הנוער הלהט״בים: שר האוצר שמחייך הרבה אך לא מקצה משאבים לקהילה ולארגוני הנוער, או שר החינוך שמייצג מפלגה הומופובית. אפילו את ספר האזרחות החדש, שתחת אחריותו המיניסטריאלית של שר החינוך, לא שכחו בני הנוער, וחלק מהשלטים שלהם הזכירו כי הספר אינו מזכיר ולו במילה את המאבק הלהט״בי והישגיו, בהם נוהגים ראש הממשלה והשרים להתהדר בחו״ל בהלבינם כך את פשעי הכיבוש והדיכוי הישראלי כלפי הפלסטינים.

המסר היה נקודתי אמנם, אבל חד כתער, ממוקד ומשמעותי, והדהד את הביקורת הקהילתית האחרונה על הממשלה, העיריה והממסד שמוכנים להשקיע מיליונים בתיירות גאה, וביחסי ציבור ופרסום עצמיים, אבל ממעטים לעשות למען הדור הבא, למען ביטחון ללהט״בים ברחובות, או למען זקני הקהילה וחוליותיה החלשות, הזקוקות לכסף ומשאבים.

> משרד התיירות מודה: תפקיד הקהילה הגאה הוא להיות יפה ולרקוד

השלטים והחולצות של בני הנוער הדהדו – גם אם אלו שניסחו אותם עדיין לא הגיעו לאוניברסיטה, וחלקם גם לא לבחינות הבגרות – את טענתה הידועה של הפילוסופית הפוליטית ננסי פרייזר, כי צדק בימינו משמעותו חלוקה והכרה בו זמנית.

חלוקה, כלומר חלוקת משאבים, והקצאתם למי שזקוקים להם ולמי שהכי צודק לתת אותם. אבל למרות התפיסה כי ״צדק חלוקתי״ הוא הדרך לשוויון ולמיגור האפליה, בני הנוער הבינו מה שבכירים, בוגרים ומנוסים מהם פוליטית לא בהכרח מבינים, והיא העובדה כי צדק, במשמעותו הרחבה ולא רק הכלכלית, אלא גם התרבותית והחברתית, דורש גם הכרה.

המסר הפוליטי של ארגון הנוער היה דרישה להכרה ולמשאבים בו זמנית, ובלי לבטל זה את זה. זו הדרישה הפוליטית האולטימטיבית, והיא הייתה חזקה אף יותר מהביקורת החשובה שפעילים קווירים רדיקלים ביטאו בשלטים ובגרפיטי המדהימים שליוו את מסלול הצעידה – ביקורת נגד הפינקוושינג והשימוש הציני שעושה הממסד הארצי והעירוני בזכויות להט״ב להלבנת פשעי הכיבוש והאפרטהייד.

כשראיתי את הגוש האדום-ורוד של ארגון הנוער נמלאתי לרגע קט, ולאחר שנים שזה לא קרה לי, באופטימיות רבה. שכן, אם המסר הפוליטי הכי חד, מנוסח ומשמעותי, שמבוטא בקול רם, בשלוש שפות, באופן חזותי ועם המון אנרגיה, מגיע דווקא מבני הנוער של הקהילה, אולי יש עוד עתיד למקום הזה.

חן משגב הוא חוקר ומרצה, פוסט דוקטורנט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון ופעיל פוליטי.

> "פינת שלום קטנה" – ספר בישול טבעוני מהמטבח הערבי