newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

צוק איתן: לשמור את הפלסטינים תחת שליטה

מאז שנות השבעים נלחמת ישראל מלחמה אחת, שמטרתה למנוע את חלוקת הארץ או השלטון עם בני העם הנוסף שיושבים כאן. יעד המבצע בעזה הוא לא ליצור מציאות חדשה, אלא להקפיא את המצב הקיים

מאת:

מבצע צוק איתן נכנס לשלב השלישי שלו: הצבא יוצא מרצועת עזה, וחוזר למדיניות של השבועות הראשונים, כלומר הפצצות מרחוק, בעיקר מהאוויר ומהים, שנועדו לגרום לחמאס לנצור את האש. גם נושא פירוז הרצועה יורד מעל סדר היום, מכיוון שישראל אינה מתכוונת לכבוש את עזה ואיש לא יפרז אותה במקומה, בטח לא אבו מאזן. המצב היחיד שבו מחמוד עבאס מסוגל להשליט מרות מוחלטת כזו הוא כנשיא מדינת פלסטין, לא בתור השליח של ישראל.

ההנחה מן הסתם בממשלה היא שישראל מסוגלת לעמוד בטפטוף רקטות מעזה, ומכיוון שלחמאס אין דרך להצטייד מחדש, גם אלו ייגמרו בשלב מסויים (יוצא שהאסטרטגיה העיקרית ל"הסרת איום הרקטות" במבצע הזה היתה לגרום ליריב לירות את כולן). הדיבורים של שרי ממשלה וקצינים בכירים על "יצירת מציאות חדשה בדרום" מסתירים יעד הפוך לחלוטין. מטרת צוק איתן היתה להחזיר את המציאות הקודמת, זו ששררה עד לחודש יוני 2013.

למעשה, זוהי המטרה הישראלית כבר שנים רבות. מאז מלחמת יום כיפור, ישראל מנהלת מלחמה אחת מתמשכת נגד יריב אחד – הפלסטינים. מבצע ליטני, מלחמת לבנון, האינתיפאדות, עופרת יצוקה ו"צוק איתן", ומרבית המבצעים שביניהם, כולם היו חלק מ"הפיתרון הצבאי" לבעיה הפלסטינית. אפילו החריג הבולט, מלחמת לבנון השנייה, הייתה ספיח של המלחמה הראשונה נגד אש"ף.

למרות כל האִיומים שדיברנו עליהם – תוכנית השלבים, הסורים על הגדרות, ציר הרשע, הג'יהאד העולמי, הגרעין האיראני – בסוף זה תמיד מתחיל ונגמר בפלסטינים, והסיבה שכל האיומים האחרים מנופחים ונטחנים פה לעייפה מהבוקר עד הערב היא כדי להסתיר את העובדה הזו.

תושב עזה מציג חתיכה מטיל ישראלי בכפר עבאסן. 26 ביולי, 2014. (אן פאק / אקטיבסטילס)

תושב עזה מציג חתיכה מטיל ישראלי בכפר עבאסן. 26 ביולי, 2014. (אן פאק / אקטיבסטילס)

זו מהות הסיפור: בין הים לירדן חיות אוכלוסיות כמעט שוות בגודלן של יהודים ופלסטינים, ומעורבבות לחלוטין. יש יהודים וערבים לאורך מישור החוף, יהודים וערבים בגליל, יהודים וערבים בנגב ויהודים וערבים בגדה המערבית.

בכל הטריטוריה היהודים נהנים מזכויות מלאות, ואילו הערבים מחולקים לכל מיני קבוצות עם כל מיני זכויות שאף פעם לא שוות לגמרי ליהודים. השלטון המרכזי מייצג את היהודים בכל הטריטוריה, ולערבים יש כל מיני שלטונות מקומיים, קטנים ומוחלשים. היהודים מחזיקים במרבית הנכסים והעושר הלאומי; לערבים יש נכסים מעטים מאוד, ואלו שיש להם (כמו מאגרי הגז מול חופי עזה) אסורים על ידינו בשימוש.

המצב הזה הוא חריג בעולם (אין עוד מדינות שמחזיקות אחוזים משמעותיים כל כך מהאוכלוסיה כנתינים שאינם אזרחים), הוא לא צודק באופן יסודי ומהותי, והוא ימשיך ליצור אי יציבות קשה, ולערער על הלגיטימיות של מדינת ישראל, ולא משנה כמה חוקים פטריוטיים הכנסת תעביר וכמה שעות ציונות יוסיפו במשרד החינוך. כי זו המציאות.

האתגר הישראלי היה ונשאר להחזיק את הפלסטינים תחת שליטה. לא לחסל. רק לשמור על סדר הדברים הקיים. לכך מגוייסים רוב משאבי הלאום. בשביל זה מחזיקים תקציב ביטחון עצום, ולשם מופנות ההמצאות הטכנולוגיות. פרופסורים לפילוסופיה מייצרים כללים ערכיים לעבודה הזו, ובג"צ מגדיר את הגבולות החוקיים שלה, את מי מותר להרוג ובאיזה אופן, וכל מיני גופי תעמולה משווקים את התוצאות לעולם, בהצלחה כזו או אחרת.

על זה גם נסוב הדיון הפוליטי. כשהפלסטינים לא מתמרדים, אז אפשר קצת לדבר על נושאים אחרים כמו מחירי הדיור או היחסים בין עניים ועשירים, דתיים וחילונים ומזרחים ואשכנזים (וכמובן שכל הנושאים האלו משפיעים ומושפעים מהשאלה הגדולה), אבל בסוף קורה משהו, וכולם חוזרים לעסוק בפרויקט הלאומי: איך מחזיקים את הפלסטינים תחת שליטה.

האלטרנטיבה היא חלוקה בשלטון, באדמה ובנכסים עם בני העם השני שיושבים כאן. זה יכול להיות על ידי חלוקת הטריטוריה לשניים (פתרון שתי המדינות) וזה יכול להיות על אותה אדמה (פתרון המדינה האחת), ויש גם פתרונות ביניים. אבל כל עוד השאיפה הישראלית היא להחזיק מקסימום נכסים בידי הקהילה היהודית, או לשמור על שליטה בעם הפלסטיני – כמו למשל על ידי שליטה בגבולות ובמרחב האווירי וחופש פעולה של צה"ל בתחומי המדינה הפלסטינית – לא תהיה שום פשרה, ואנחנו נמשיך להתווכח על הדרך הטובה לשלוט, "להשיב סדר", "ליצור הרתעה ארוכת טווח", "לצרוב תודעה" וכל אותם ביטויים שעוסקים באותו דבר.

גם הנטייה שלנו לבחור מיהו מנהיג פלסטיני לגיטימי ובמי מטפלים בכח – חאלד משעל או חנין זועבי – היא חלק מאותו משחק. כל עוד ישראל רוצה להכיר רק במי שמקבל מראש את כל תנאיה – היא מתעקשת על שליטה.

טנק על גבול ישראל-עזה (אקטיבסטילס)

טנק על גבול ישראל-עזה (אקטיבסטילס)

צריך לומר את האמת: המחיר של פיתרון הוגן, כזה שיש לו סיכוי להצליח, הוא עצום, בין השאר בגלל שישראל היא זו שמחזיקה בכל הכח והנכסים. לכן, היא זו שצריכה לשלם ביוקר והיא זו שצריכה להסתכן. לפלסטינים אין שום דבר לתת לנו חוץ מלגיטימציה והבטחה כללית שבעתיד יכול להיות יותר טוב. אפילו כל הסידורים הבטחוניים לא שווים הרבה. הרי מי יודע מה יקרה בעוד חמש או עשר שנים, ואיזה שלטון יעלה בצד השני. בטווח הקצר סביר בכלל להניח שהפשרה דווקא תביא לחוסר יציבות ולקשיים פוליטיים משמעותיים.

בנקודת הזמן הזו, כשישראל כל כך חזקה ועשירה, הפשרה לא נראית כמו סחורה אטרקטיבית במיוחד מבחינת רוב מוחלט של הישראלים. נקלענו לפרדוקס טראגי בקבלת החלטות: כל עוד מצבנו טוב, אין שום מוטיבציה לפשרה, וכדי שתהיה מוטיבציה, "המצב" צריך להידרדר. עד אז, בכל נקודת זמן זה ייראה נכון יותר לשלוח את הצבא להחזיר את הסדר, להרוג וליהרג, מאשר לשלם את המחיר הגדול. אבל בסוף כל התשלומים האלו מצטברים למחיר גרוע הרבה יותר. בסוף גם משוואת העלות-תועלת משתנה, ואז גם מחיר הפשרה עולה, כמובן.

נתניהו בחר בפיתרון הזול ביותר בעזה. יציאה בלי הסכם – שהיא פחות מסוכנת פוליטית מכיבוש הרצועה ופחות נועזת מהסדרה מוסכמת של המצב, כזו שבה ישראל תצטרך להקל במצור. נתניהו הוא באופן כללי איש של הסדרים זולים. לבני, לפיד, בוז'י, ליברמן, בנט, סער – כל אלו אינם שונים במיוחד. כולם מחזיקים ברעיונות משלהם לגבי הבעיה היסודית – איך להחזיק את הפלסטינים תחת שליטה – אבל אף אחד מהם לא מבקש להחליף את השאלה.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

באותו עניין:
> מה הטעם ב"מחנה שלום" אם הוא תמיד תומך במלחמה?
> יש אלטרנטיבה למלחמה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf