אם ארה"ב לא שברה את קובה, ישראל לא תשבור את עזה
אחרי עשרות שנות מצור ועוינות בין המדינות נפגשו נשיאי ארה"ב וקובה והתחילו בהפשרת היחסים. מדיניות האמברגו האמריקאית נתמכה רק על ידי ישראל, ונכשלה. זה הזמן להסיק מסקנות גם כאן
כותב אורח: אפרים דוידי
אחרי עשרות שנים שבהן אירוע כזה היה בלתי מתקבל על הדעת, נשיא קובה, ראול קסטרו, נפגש בסוף השבוע האחרון עם נשיא ארה"ב ברק אובמה בשולי ועידת ראשי מדינות אמריקה, המתקיימת בפנמה. "אין מדובר רק בפגישה של שני מנהיגים, אלא בשינוי מהותי באופן שבו ארה"ב מתייחסת לקובה", אמר ל"וול סטריט ג'ורנל" בן רודס, אחד ממובילי השיחות החשאיות שהובילו להפשרת היחסים בין שתי המדינות.
הפגישה בין אובמה לקסטרו עשויה לקדם הסרה מלאה של האמברגו האמריקאי על קובה, אם כי צעד מסוג זה דורש אישור של הקונגרס, ששני בתיו נשלטים בידי יריביו הפוליטיים של אובמה מהמפלגה הרפובליקנית. תנאי נוסף להתחממות היחסים בין שתי המדינות הוא הסרתה של קובה מהרשימה האמריקאית של "המדינות התומכות בטרור" – צעד שיינקט על ידי אובמה בקרוב מאוד. עד כאן על הפגישה שהוגדרה כ"היסטורית". ומכאן כמה הערות קצרות בעקבות המפגש הנשיאותי.
נתניהו שותק
החרם החד-צדדי שהטילה ארה"ב על קובה, שנמשך עשרות שנים ונתמך על ידי עשרה נשיאים רפובליקאים ודמוקרטיים כאחד (וגם על ידי ממשלות ישראל לדורותיהן) – פשוט נכשל. בוועידת נשיאי אמריקה עלה בבירור שאם יעמדו בפני אותן המדינות הברירות "עם ארה"ב אבל בלי קובה" (כפי שהיה עד עתה) או "עם קובה וללא ארה"ב" הן עשויות לבחור באופציה השנייה. גם המדינה בעלת המשטר הפרו-אמריקאי העקבי ביבשת, קולומביה (המכונה "ישראל של דרום אמריקה"), מקיימת שיחות שלום בין נציגיה לבין מפקדי הגרילה השמאלית בבירת קובה.
קובה הייתה מבודדת באמריקה הדרומית והמרכזית במהלך עשורים של דיקטטורות צבאיות פרו-אמריקאיות ומשטרים ניאו-ליברלים. בעשור האחרון, עם השינוי הפוליטי המיוחל שהתחולל באמריקה הלטינית – הוככת דווקא ארה"ב למבודדת. מארגנטינה בדרום ועד מקסיקו בצפון (שחרף הקרבה לארה"ב לא הצטרפה לחרם) כל הממשלות מצדדות בשובה של קובה ל"משפחת העמים" הלטינו-אמריקאית. חידוש הקשרים הצפוי בין שתי המדינות הינו עדות לכך שאובדן ההגמוניה האמריקאית באמריקה הלטינית הוא כה ממשי עד כדי ויתור על אחת מאבני יסוד של מדיניותה החוץ ב"חצרה האחורית".
> ממשל אובמה והנושא הפלסטיני: לאן עכשיו?
הפגישה ההיסטורית בין נשיא ארצות הברית ברק אובמה, לנשיא קובה ראול קסטרו (צילום: הבית הלבן)
כאמור, כל ממשלות ישראל מאז 1973 צידדו בחרם האמריקאי על קובה. במשך השנים חל כרסום בינלאומי הולך וגובר בתמיכה במצור, אולם רק ישראל נותרה איתנה בתמיכה שלה. בספטמבר האחרון, בהצבעה בעצרת האו"ם בעקבות הצעת ההחלטה הקוראת לארצות הברית להפסיק את המצור, הצביעו רק ארה"ב וישראל, יחד עם איי מרשל ופאלאו (שבשליטת ארה"ב), למען המשך המצור האמריקאי על קובה. בתום ההצבעה נרשם מספר שיא של 183 מדינות המצדדות בהצעת ההחלטה.
הצעת החלטה המגנה את המצור האמריקאי על קובה הוגשה לראשונה בשנת 1992. אז הצביעו 59 מדינות בעד ההצעה, 71 נמנעו ו-46 מדינות לא השתתפו בהצבעה. כעבור עשור, ב-2002, הצביעו 173 מדינות נגד המצור וארבע נמנעו. רק שתי מדינות הצביעו מאז ועד השנה שעברה בעד המשך המצור: ארה"ב וישראל.
קל להבין מדוע הממשל האמריקאי "הנלחם בקומוניזם" היה מעוניין להמשיך בסנקציות הכלכליות נגד קובה (חרם כלכלי שהוא שלל מכל וכל כאשר הוא הופנה על ידי מדינות ערב כלפי ישראל). קשה עד מאוד להבין מדוע מדינה קטנה נוספת, ישראל, שאף היא התנגדה נמרצות לחרם הכלכלי של מדינות ערב (חרם שהתפוגג עם השנים בעקבות לחצי ארה"ב) הוסיפה לתמוך בחרם האמריקאי על מדינה אחרת.
ואגב תמיכה בארה"ב, ממשלת הימין בישראל היא בין הבודדות בעולם שלא בירכו את אובמה (או את אובמה וקסטרו) על הפשרת היחסים, ואין לזה כל קשר לאינטרסים של ישראל. בנימין נתניהו מתואם על הימין הרפובליקאי בקונגרס, המתנגד למדיניות אובמה כלפי קובה, ואינו רוצה לתת גיבוי לצעדיו של הנשיא.
המצור הלא רשמי
הענשת העם הקובני והטלת החרם נכשלו כישלון ברור. ומה עם המצור שישראל הטילה על רצועת עזה? בשבע השנים הראשונות לסגר, רבות מההחלטות שקיבלה מערכת הביטחון לגבי הסגר על עזה ניזונו מתפישת "מדיניות הבידול". מדיניות זו נתונה לפרשנות, בעיקר מכיוון שמעולם לא התפרסמה באופן מסודר, אינה מוסדרת בחוק (כמו המצור האמריקאי על קובה) ואינה תוצאה של דיון שניתן לו פומבי. שינויים קטנים שנערכו במהלך הזמן היו הפיכים, ובוטלו כצעד ענישתי כאשר מצא לנכון משרד הביטחון הישראלי. המהות לא השתנתה, והיא למנוע בין היתר תנועה הדדית בין עזה לגדה.
הסגר על רצועת עזה פוגע בזכויותיהם ובצרכיהם של 1.76 מיליון תושבי עזה הפלסטינים, שלמעלה ממחציתם קטינים. סגר אזרחי זה מפר את החובות המוטלות על מדינת ישראל במסגרת הדין הבינלאומי ואינו תורם לביטחונם של אזרחי ישראל. אם יש לפחות לקח אחד שניתן ללמוד מהחרם האמריקאי הממושך על קובה הוא שמדיניות החרמות אינה עובדת. לכן אין מנוס מהמחשבה שהגיע הזמן שיש להסיר את המצור. כאן ושם.
אפרים דוידי הוא פעיל בוועד הידידות ישראל-קובה
> "אין סיכוי שאת מעזה, את כזאת חמודה וחכמה": טיול ראשון מחוץ למצור
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
