יומני האופנוע בפלסטין: למה שלא נסע לעין גדי?

על גדות ים המלח נמצא כפר עתיק בו חי שבט שנטש את החיים ואת מהומתם שלמעלה, וירד למקום הכי נמוך על כדור הארץ, כאילו ירדו אל מתחת לאדמה, לביתו של האדס, אל השאול. הם פרשו לחיי פשטות, צניעות וטיהור וחרטו את כתביהם על מגילות שליפפו בזהירות רבה והחביאו בבטן האדמה, עד שאלה נמצאו אחרי אלפיים שנה.

הגענו לקומראן באמצע היום, אחרי שהטמפרטורות כבר עלו לרמות השיא של השנה. מגרש החניה היה שקט לחלוטין ולא היו שום רכבים חוץ מאוטובוס אחד שהנהג שלו ישן שינה עמוקה במזגן. שלושתנו החנינו את האופנועים שלנו במשבצת חניה של רכב אחד כדי לא לתפוס יותר מדי מקום. הלכנו לעבר הצל ועברנו את איש הבטחון שישב בכניסה בצל ונאבק בעצמו לא להירדם. הוא ישב על הכיסא שלו עם רגליים מיושרות קדימה וראשו נשמט לאחור. משקפי שמש גדולים הסתירו חצי מפניו. אמרתי לו שלום אך הוא לא ענה.

> הזכות ללבוש בורקיני היא הזכות לשוויון

שלושתנו ישבנו ליד דוכן הכרטיסים לאכול פירות ודיברנו קצת עד שהשומר קטע את דברינו כשהתעורר משנתו וזיהה על האופנועים שלנו שלוש לוחיות זיהוי זרות, כאילו לא היו מהארץ הזאת, כמו הגיעו מהירח. הוא התנהג כאילו השטן השתלט עליו, טס לעבר האופנועים ובדק אותם, והתחיל לדבר אל תוך מכשיר בקשר שלו: "שלוש לוחיות זיהוי פלסטיניות מס' 69… 33 ו-48… 65 ו-64… 30". הוא פנה אל עומר והורה: "בוא איתי, אני רוצה לבדוק את האופנוע שלך, תפתח את התיק שלך, קח את האופנוע שלך למדרכה פה". הוא חזר אלינו, עדיין דיבר במכשיר הקשר שלו וחזר על מספרי לוחות הזיהוי. הוא ביקש שנזיז את האופנועים ונשים אותם על המדרכה "זה מגרש חניה לאוטובוסים ולא לאופנועים. תחנו את האופנועים על המדרכות", פקד בעברית הרוסית שלו.

הגברת בדלפק הכרטיסים, לעומת זאת, חייכה אלינו. "29 שקלים לכרטיס. אין לנו עלונים בערבית על קומראן, ערבים לא באים לכאן, אתם הראשונים, אך הסרט שמוקרן בפנים מתורגם לערבית", היא המשיכה לחייך. "אתם יכולים להשאיר את המעילים והקסדות שלכם כאן, אני אשים עליהם עין", היא הוסיפה בהערצה ניכרת. אלוהים! אנחנו רצויים פה, במקום הזה שמנוהל על ידי ישראלים.

> לא הייתם רוצים שילדיכם ילמדו בבית הספר הזה

איפה המפתחות לבית?

השמש קופחת כאן, 330 מטר מתחת לגובה הים. יש כאן גברת אחת עם כובע שמגן עליה מהשמש. היא הולכת לפנינו ומסתכלת על השירותים ששופצו בסכומי עתק. "הכפר הזה שופץ בזהירות רבה עד שהוא נראה כאילו הוא לא כפר ארכיולוגי, אלא כאילו בנו אותו אתמול. נכון?" אמרתי לה והיא ממש הסכימה איתי. "באתם מירדן על האופנועים שלכם, נכון?", הסתקרנה. "מירדן? למה? אנחנו מהארץ הזאת, מראמללה".

אני לא יודע למה האישה הזאת חשבה שאנחנו מירדן. האם זה קשור לכך שאנחנו נמצאים בבקעת הירדן? היא מבקרת את קומראן עם המשפחה שלה, היא חיה במישור החוף בנתניה. דיברנו קצת והיא הציגה את המשפחה שלה, את בן זוגה ישי, שבשנות החמישים שלו, ואת שלושת ילדיהם.

ישי שאל אותנו למה אנחנו לא מבקרים באזורי החוף: "למה שלא תיקחו את האופנועים שלכם לים? זה קרוב. תבואו איתנו, אנחנו ישנים בבית מלון בעין גדי, בואו לאכול איתנו ארוחת צהריים שמה".

ישראלים לא יודעים שום דבר על מציאות החיים של קרוב לחמישה מיליון פלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה. הם לא יודעים דברים שנראים מובנים מאליהם וכל כך ברורים שאין צורך לשאול לגביהם, כמו למשל שעלינו נאסר להגיע לעין גדי. ובאמת, למה שישראלים יזכרו שחופש התנועה מוגבל כאן כל כך עד לרמות של שעמום נוראי? למה שישראלים שחיים במישור החוף, רחוק מאוד ועם גב מופנה כלפינו, יזכרו שישנם חמישה מיליון פסטינים שחיים תחת כיבוש ואין להם לא חופש תנועה ולא אויר לנשימה ולא מפתחות לבית?

כשעניתי לישי שאנחנו חיים תחת הכיבוש שלהם הוא לא הבין מה המילה הזאת אומרת. הוא לא הצליח לקשר בין הכיבוש לבין היעדר חופש התנועה שלנו והמחסומים שכנראה הם לא רואים. האם אני אמור לכעוס? אני לא יודע. זה ממש מעציב אותי, ולפעמים מצחיק אותי.

הפוסט פורסם במקור בערבית בבלוג שלי, ותורגם על ידי דימה דראוושה. הוא פורסם באנגלית באתר 972+

> למה לפלסטינים אסור להכנס לאילת: הנהלים הסודיים של הכיבוש