newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הקמפיין של "פאודה" מכוון נגד השפה, התרבות והערבים

הכותרות באתרי החדשות סיקרו את התגובות המפוחדות של ישראלים לנוכח הכיתוב בערבית על שלטי רחוב, שהובילו אף להסרתם. במקום לצאת נגד התגובות לקמפיין, צריך לצאת נגד הקמפיין עצמו

מאת:

ים, אוקיינוס שלם, מפריד בין שני קמפיינים שהועלו בישראל בשפה הערבית בחמש-עשרה השנים האחרונות, ושבמרכזם עמדה השפה הערבית. האחד באמת נועד לגרום לציבור הישראלי לחשוב; הוא נועד לקרב בין יהודים לערבים ובין יהודים לערבית, והיה יוזמה של ציבור ערבי בישראל, הכי רחוק שאפשר מהשיח הביטחוניסטי והמסתערבי.

מנגד, הקמפיין השני, המסחרי, הפופולרי והאהוב הרבה יותר, של "בחורינו הטובים", שנועד להפחיד את הציבור, להרחיק בין יהודים לערבים ובין יהודים לערבית, ושנעשה בהתאם לראייה הישראלית המיליטריסטית את האזור.

בשנת 2005, במסגרת אירועי "ימי מוסאוא" (ימי שוויון) של מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערביים בישראל, עלה בארץ קמפיין, שלא זכה להמון כתבות בעיתונים, ושהתקיים רובו ככולו בערבית. מטרת הקמפיין הייתה להפחית את הרתיעה מהשפה הערבית ולהתמודד עם הדעות הקדומות, הגזענות והאפליה הקיימת נגד הערבים אזרחי ישראל.

> טרור של מילים? מה שפרסומת אחת עושה לרבבות ישראלים

"הכינו עצמכם", מודעת הפרסום של מקאן אריקסון כפי שפורסמה על שלטי חוצות ברחבי הארץ

"הכינו עצמכם", מודעת הפרסום של מקאן אריקסון כפי שפורסמה על שלטי חוצות ברחבי הארץ

הקמפיין היה מורכב משני שלבים. הראשון נועד לגרום לקהל הישראלי לחשוב על דחייתו ורתיעתו מכל מה שערבי, והוא כלל מסרים פשוטים ונפוצים כמו ברכת "בוקר טוב" או "יום נעים" ותרגומם לאחר מכן לעברית. השלב השני של הקמפיין הזמין את הציבור בישראל להגיע לנצרת לקחת חלק בפעילויות השונות של הפסטיבל שאורגן על ידי מרכז מוסאוא, עיריית נצרת וסינמטק נצרת, ושכלל כנסים, סיורים, פסטיבל סרטים בנושא זכויות אדם, תערוכות אמנים ופעילויות שונות לכל המשפחה. הקמפיין כלל בין היתר תשדירי רדיו, ופרסומות בערוץ 2 וכן בערוץ 9 ובתקשורת הרוסית בכלל.

בוקר טוב בערבית

עביר קובטי, ששימשה אז רכזת התקשורת של מרכז מוסאוא, אמרה באחד הראיונות כי הרעיון לקמפיין נבע ממצב הבסיס של החברה היהודית בישראל:

הרתיעה מהשפה הערבית וההתנגדות שהיא מעוררת, ללא קשר לתוכן הדברים, היא שהיוותה את הבסיס לקמפיין. ערבי שמדבר בערבית באוטובוס מעורר רתיעה ללא קשר לתוכן דבריו, גם אם הוא רק אומר בוקר טוב".

איווט ליברמן, איך לא, מיהר לצאת נגד הקמפיין, והתייחס בציניות לעובדה שהמימון להסברה למען השפה והתרבות הערבית הגיע מתכנית זכויות האדם של האיחוד האירופי. לדבריו, "אני מתפלא שהאיחוד האירופי לא מצא לנכון לממן תכניות הסברה לגינוי פעילויות הטרור של בן לאדן וארגון אל-קאעידה, ולגינוי הטרור שהחמאס מפעיל במזרח התיכון והטרור שמפעיל העולם המוסלמי".

בלי להתייחס לדמגוגיה, שנאמרת בישראל כבר על אוטומט, אין ספק כי הקמפיין ההוא ניסה להתוות כיוון אחר עבור החברה בישראל. הוא ניסה ללכת נגד הזרם, ולגרום לאנשים לחשוב. סקר של חברת 'מותגים' קבע אז שהקמפיין הזה באמת הלך צעד אחד בכיוון הנכון. מהסקר עלה כי בעוד 21% הזדהו עם המסרים, ו-44% טענו כי היווה עבורם חומר למחשבה, רק 6% הביעו רגשות שליליים כלפי הקמפיין.

ובינתיים: על דאע"ש ופאודה

הקמפיין של סדרת המסתערבים פאודה שונה בתכלית מזה של מוסאוא, לא רק באמצעי אלא גם במטרה. מבחינת האמצעי, הקמפיין כלל סדרה של שלטי רחוב, שנתלו באישון לילה – אולי עוד פעולה בניחוח מבצעי – בכבישיה הראשיים של ישראל. כל שלט כלל רק שתיים או שלוש מילים בערבית, האותיות בערבית בצבע לבן, והרקע שחור כולו. המסרים היו: "הכינו את עצמכם", "עוד מעט מתחיל האקשן", ו"בדרך אליכם", והשלטים לא כללו דבר מלבד מילים אלו – שום גרפיקה, בטח לא פרח, לא תמונה.

כל העיטורים הגרפיים האלו, כידוע לכל מוסלמי קנאי ורצחני, אסורים הרי בתכלית האיסור. אין צורך, אם כן, להיות קופירייטר מבריק כדי להבין שהמטרה של הקמפיין הייתה לעשות שימוש בידע המוקדם והקמאי של הציבור בישראל – לפיו ערבית על רקע שחור שווה דאעש – כדי להפחיד את התושבים ולעורר פרובוקציה; תהליך שיכלול טלפונים מבוהלים לרשות המקומית, צילום ושליחה בוואטסאפ לחבר המזרחן או הערביסט הקרוב (אף פעם לא לחבר ערבי, מפאת הבושה), כתיבת פוסט בפייסבוק, ואמצעים נוספים שיגרמו ל"באזז" המיוחל שיכפיל את הכוח של הפרסום, ויגרום גם לקמפיינרים ולמסתערבי הסדרה לשמוח.

ואז, אחרי הקמפיין, ואחרי ה"באזז", המטרה היא הרי לקדם את הרייטינג לתכנית עצמה. לסדרת טלוויזיה שהשפה הערבית היא שפה מרכזית בה, אבל שדובריה מתחלקים לשתי הקהילות העיקריות שהחברה היהודית מסוגלת לדמיין בצורה הכי אסוציאטיבית: מצד אחד, הערבים-הטרוריסטים דוברי הערבית, ומצד שני היהודים-המסתערבים שנלחמים בערבים-הטרוריסטים, ושעושים שימוש בשפה ובתרבות הערבית כדי לדפוק אותם. לא שפה של אזרחים. לא שפה של יהודים דוברי ערבית ושתרבותם ערבית. לא שפת האזור. שפה של האויב ושל אלו הנלחמים בו.

לא פלא, אם כן, שלהשקת הסדרה הוזמנו וכיכבו קציני צה"ל חובבי הסתערבות, דוגמת אהוד ברק ואורי בר-לב, שהקימו את יחידת המסתערבים הפעילה כיום, "דובדבן". היחידה, שעומדת בלב הסדרה – למי שצריך אזכור מויקיפדיה – היא "יחידת קומנדו של צה"ל" הפועלת בתיאום עם השב"כ, ושבין תפקידיה "משימות מודיעין ומעצרים מורכבים או סיכול ממוקד של מבוקשים ומחבלים ופעילי טרור, בלב שטחים עוינים תוך שימוש ביכולות מתקדמות ומסווגות, כאשר חלק מהפעילות נעשית בצורת הסתערבות והתחפשות לעוברי-אורח ערבים".

בספרות האקדמית מתוארת יחידת המסתערבים, בין היתר, בספרה של פרופ' טניה ריינהרט ז"ל, "כתוב בעיתון", ככזו ש"זכתה לגלוריפיקציה חסרת תקדים בתקשורת, משל היו צאצאי יחידת ה-101 המיתולוגית… בעוד מדובר בחוליות רצח, פשוטו כמשמעו, בהן 'בחורינו הטובים' יוצאים לרחובות מחופשים לערבים, לוכדים מבוקשים ובו במקום שופטים אותם למוות ומבצעים את גזר הדין".

> המסתערבים שהמדינה שלחה כדי להסתנן ולרגל בכפרים ערבים

הקמפיין של מוסאווה בשפה הערבית. רק שישה אחוזים הביעו רגשות שליליים כלפי הקמפיין

הקמפיין של מוסאווה בשפה הערבית. רק שישה אחוזים הביעו רגשות שליליים כלפי הקמפיין (באדיבות מרכז מוסאוא)

כך או כך, ובניגוד מוחלט לרומנטיקה וההערצה שקשורים במסתערבים בחברה היהודית, מדובר כנראה ביחידה השנואה ביותר על הפלסטינים החיים ברחבי השטחים הכבושים, שכן היא קשורה בכל הנושאים המפוררים את החברה הפלסטינית לרבות חשדנות, שיתוף פעולה, ידע בערבית כדי לפגוע בערבים, כניסה מתמשכת של כוחות צבא ישראליים לשטחים פלסטינים, אלימות המופעלת במעצרים, ועוד.

הבעיה היא לא עם תושבי קרית גת

ההסתערבות היא אחד הדברים שהישראלים הכי אוהבים להעריץ. במאמר שכתבתי במסגרת התערוכה "אמנות סיפור כיסוי", של האמן תמיר צדוק, ושמוצגת במוזיאון תל אביב לאמנות, הדגשתי את הדרך שעשתה ההסתערבות בישראל מפרקטיקה צבאית לפרקטיקה אזרחית ותרבותית – ושכוללת את התקשורת, כתבים לענייני ערבים, וגם חלקים באקדמיה. ככלל, היא מונעת מראייה אוריינטליסטית נמשכת של האזור הערבי.

המאמר טוען שהמסתערבים ואקט ההסתערבות (בצבא ואז מחוצה לו) מהווים את אחת התפיסות הישראליות הכי מרכזיות, מכאן, וטראגיות, מאידך: "המסתערבים היו לתמצית המזוקקת של המצב: גם יהודים, גם חיילים, גם גברים, גם גיבורים, גם 'מכירים את הערבים', גם מסתובבים באזורים הערביים וחוזרים עם סיפורים עלומים, וגם מתבוננים בנו בעיניים נוצצות מתחת לכאפייה; הכי קרוב שיש לערבים, אבל ההפך הגמור מהם — תמצית הישראליוּת."

במילים אחרות, שום דבר בהשתלשלות של פאודה אינו מפתיע. הסדרה תמשיך לעסוק במצב בשטחים הכבושים בלי לעורר שום תובנה על הכיבוש; הסדרה תמשיך לספר את הסיפור של החברה הפלסטינית – כשכל הכותבים, התסריטאים, היוצרים, המחזאים, העורכים, המפיקים, הבימאים הם יהודים-ישראלים יוצאי המערכות הביטחוניות, והערבים-הפלסטינים הם רק שחקנים, תרתי משמעו; והציבור הישראלי ימשיך לפחד מהשפה הערבית וממה שהיא מייצגת.

נדמה שהתגובה של תושבי קרית גת ונשר, שהתלוננו על שלטי פאודה בערבית, ובסופו של דבר הצליחו לגרום לעיריות שלהם להסירם, נבעה לא רק מהמצב של הערבית בישראל אלא בעיקר מהכוונה של מסתערבי פאודה והקמפיין שלהם, שרצו להפחיד דרך הערבית ותו לא.  היה זה שימוש זהה בדיוק לזה שעשו בשפה הערבית "מפקדים למען ביטחון ישראל" בקמפיין שלהם מלפני כשנה, שביקש גם הוא להפחיד דרך הערבית ונעשה תחת הסלוגן "בקרוב נהיה הרוב".

הבעיה, אם כן, היא לא תושבי נשר או קרית גת שרק הגיבו לקמפיין שביקש בכוונה תחילה לעשות בהם שימוש פופוליסטי למטרות רייטינג; מי שאשם הרבה יותר בהקשר זה הם אלו שקושרים בכזו קלות בין ערבית, דאעש, טרור, הסתערבות ומחבלים פלסטינים, ואלו שעושים שימוש בערבית כדי להפחיד, לא כדי לחבר. אם יהיו לנו יותר קמפיינים בערבית של שוויון ומסאוא, ופחות של הסתערבות ופאודה, נדע שהתחלנו ללכת, צעדים ראשונים, בכיוון הנכון.

> איך הפכה ישראל את הערבית לשפת האויב? 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf