יריד הספרים הפרסי בישראל: קפיצה קטנה לטהראן בלב חולון

את כמאל פנחסי, האיש שעומד מאחורי יריד הספרים הפרסי בישראל שיתקיים ב-4 באוגוסט בפעם הרביעית בחולון, אני פוגשת במשרד קטן בעיר בו מנהלים פנחסי ואשתו שרון עסק דפוס מקומי.

הדבר הראשון שתופס את העין בחלל הקטן הוא תמונה של מוחמד רזא שאה פהלוי, המלך האיראני שהודח במהפכה האסלאמית של 79', המתנוססת לתפארת על הקיר שממול הכניסה. מבט נוסף בחדר מגלה שמדובר במוזיאון קטן, שלא לומר מקדש-מעט איראני: המדפים מסביבנו עמוסים בפריטים ומזכרות שונות מאיראן, ספרי שירה ופרוזה, עיתונים בפרסית, ועוד. בתוך רגע אני מרגישה בבית. השיחה בינינו קולחת בפרסית ובעברית לסירוגין.

אני מגיעה לפגוש  את פנחסי כדי לדבר על יריד הספרים המתוכנן, ומגלה מפעל תרבותי של איש אחד: הוא היגר לישראל ב-79' בגיל 15, וכבר 37 שנים שהוא אוסף בשקדנות חומרים על איראן – מחקרים, קטעי עיתונות, תמונות, מסמכים, ופועל לשימור התרבות האיראנית בישראל. בשנת 2010 ייסד את "עמותת איראן-ישראל לקידום יחסי ידידות ושלום בין שני העמים", העומדת מאחורי חלק ניכר מפעילותו. במשך 24 שנים הוא מוציא לאור את העיתון "שהיאד" בשפה הפרסית. הוא נותן הרצאות על איראן, מקיים ערבי תרבות ושירה, עורך אירועי הוקרה ליקירי הקהילה, ומפנטז על החלום הגדול: להקים בישראל את המוזיאון הראשון לתרבות איראן. "ראית את המוזיאון של העיראקים באור יהודה? כזה דבר אני רוצה. זה החלום הגדול". בדרך גם תערוכת ציורים ותמונות המתוכננת להתקיים באוניברסיטת תל-אביב.

> הלוואי שהדגל הישראלי היה מרגש אותי כמו הדגל האיראני

המשורר הלאומי בישראל

זאת השנה הרביעית שפנחסי מקיים את יריד הספרים הפרסי בישראל. "את שני הירידים הראשונים ערכנו בבית כורש, והגיעו בסביבות 350 איש לכל אירוע. בפעם הקודמת קיימנו את היריד במדיטק חולון והגיעו כ-700 איש. לפני כמה שנים גם פתחנו מחלקה בפרסית בספריה המרכזית של חולון, ואנחנו מבקשים מכל סופר שמציג ביריד עותק אחד של הספר כדי לתרום אותו למחלקה הזו.

"השנה יציגו כ-25 סופרים, שלכל אחד מהם יש ספר או שניים. ויש הרבה אנשים שמביאים גם ספרים ישנים שלהם ומוכרים שם, או מחליפים עם אנשים אחרים. אני מעריך שיהיו השנה ביריד כשלושים ספרים שראו אור בארץ, ועוד מאות ספרים שהודפסו בחו"ל, ישנים וחדשים. הקונספט הוא סופרים איראניים שהוציאו לאור בארץ ספר – זה יכול להיות בפרסית, בעברית או בכל שפה אחרת, או ספרים שיצאו לאור בארץ בנושא איראן.

"הרבה סופרים, במיוחד סופרים ישראלים שכתבו ספרים בנושא איראן, לא רצו להגיע ליריד כי חשבו שזה לא מקום מתאים לספר כזה. אני אומר דווקא להיפך: אני רוצה שיגיעו יותר ישראלים, שיכירו את הצד היפה של התרבות שלנו".

כשפנחסי מדבר על היריד המתוכנן, כמו גם על יתר הפעילויות הרבות שהוא יוזם ומוציא לפועל מהחמ"ל הקטן בחולון, ניכר בו שמבחינתו מדובר במפעל חיים, לא פחות. ואת כל זה הוא מתחזק ללא פרוטה אחת של תמיכה ציבורית.

"באירוע בסדר גודל כזה, קהילתי, שלא מגיע לסדר גודל של שבוע הספר, יש מינימום 15 אלף שקל הוצאות. אז הצלחתי לגייס תורמים וחסויות, ועדיין אני נותן את המקום למציגים בחינם. גם עיתון שהיאד נמצא בסכנת סגירה בגלל מחסור חמור בתקציב. פניתי לקרן מיראז', לפרופסור מנשרי, לפרופסור דוד ירושלמי, וביקשתי שיעזרו לשמר לפחות את העיתון. גם אם נעזוב את יריד הספרים, את ערבי השירה, את הפעילויות האחרות – זה לא חובה, אבל לדעתי, עיתון זה חובה. בלי זה קהילה לא יכולה להתקיים. אז משגעים אותי בשאלות ובבירוקרטיה, אבל אני לא מתייאש. אני אמשיך לטפל בזה אחרי היריד, בתקווה לגייס לפחות 50 אחוז מהוצאות העיתון.

"בינתיים אני עסוק בהצלחה של היריד. מה שאני מבקש זה שאנשים יבואו, ויביאו איתם אנשים: חברים, בני משפחה. ושיקנו ספרים. שיקנו ספר בפרסית לסבא, אפילו שישב על המדף, אולי עוד עשר שנים איזה ילד ישלוף את זה וידפדף".

> הסופר האיראני פיאם פילי: "חברי בישראל, אני רוצה לספר לכם סיפור"

פנחסי מראה לי את ארבעת הספרים שהוא מתכוון להציג ביריד בעצמו. שניים מהם ספרי שירה של מי שהוא מכנה "המשורר הלאומי שלנו בישראל", דוד דוידיאן. אני מעלעלת בשני הספרים עבי הכרס ונדהמת מהעובדה שמעולם לא שמעתי את שמו, איש כבן תשעים שכותב שירה פרסית יפהפיה בביתו שבנהריה, ומוציא אותם לאור בכוחות עצמו.

"את תפגשי שם המון אנשים מעניינים שלא שמעת עליהם", אומר פנחסי. "תראי, אני מסתכל עליך למשל ועל העבודה שלך ובעיני את נכס לקהילה, אבל לצערי הקהילה לא מכירה אותך כל כך. היריד הוא בדיוק ההזדמנות לעשות את כל החיבורים האלה, שאנחנו כל כך צריכים".

כשאני שואלת אותו כמה מזמנו הוא משקיע בפעילות הזו, הוא מפנה אותי בחיוך מתנצל לאשתו שרון. "מתוך 24 שעות, הוא עסוק בזה כעשרים שעות", היא אומרת בצחוק רחב. "ארבע שעות ביממה הוא גם מרשה לעצמו לישון".

ידידות בין העמים

תחושת השליחות העמוקה של פנחסי מתבהרת יותר על רקע מצבם העגום של יתר ארגוני הקהילה האיראנית בישראל. שני ארגונים מרכזיים של הקהילה שהיו בעבר פעילים מאוד, "בית כורש" ו"ארגון הגג של עולי איראן", כבר כמעט ולא פעילים, גם בגלל שהגירת יהודים מאיראן לישראל כבר כמעט שלא קיימת, וגם בגלל סכסוכים בקרב פרנסי הקהילה. גם עשירי הקהילה היהודית האיראנית בחו"ל לא ממהרים להתגייס. "הם תורמים ביד יפה לפרויקטים בישראל, לצה"ל, לבתי חולים, לאוניברסיטאות וכולי, אבל לשימור התרבות היהודית בישראל הם לא מוכנים לתרום", אומר פנחסי בכאב ניכר.

"אני הקמתי את העמותה הזו ביחד עם עוד שישה חברים. היום יש לנו קרוב ל-125 חברים רשומים מכל העולם, כולל מוסלמים, נוצרים, זראוסטרים, בהאאים, ועוד. אנחנו היינו הגוף הראשון שקם במטרה לקדם יחסי ידידות בין שני העמים, אחר כך הגיעו יוזמות כמו 'איראנים אנחנו אוהבים אתכם' ודומיהן".

> נאום ח'אמנהאי: המדיניות האמריקאית במזרח התיכון היא טעות קשה

למרות שפנחסי מחובר בטבורו לקהילה האיראנית בישראל ופועל מתוכה ולמענה, הוא לא מהסס גם למתוח עליה ביקורת, גם אם ניכר שהוא בורר היטב את מילותיו.

"לקהילה האיראנית בישראל יש בעיה קשה מאוד של צנזורה עצמית, כל הזמן אומרים לך 'זה לא יפה לדבר על זה, את זה לא צריך לומר'. אני שירתי בצבא 6 שנים ועשיתי מילואים עוד 14 שנה, אבל אני מאמין שיש לי גם זכויות שאני צריך לעמוד עליהם. ראיתי בצה"ל הרבה דברים לא צודקים, יש הרבה חוסר צדק במדינה מבחינה חברתית ופוליטית, אבל אם אני אדבר על זה, הקהילה תקום נגדי. ראיתי למשל הרבה ביקורות עליך, כי את שמאלנית. אני מאוד נאמן למדינה ובחיים לא אפעל נגדה, אבל אני מאמין שבחברה דמוקרטית צריכות להיות דעות שונות".

חלק מהצנזורה העצמית הזו עליה מדבר פנחסי קשור גם לנטייה הטבעית של מהגרים להיות יותר "מקומיים" מהמקומיים:

"בחורף הראשון שלנו בישראל, לקראת תקופת החגים האיראניים, החלטנו האחים שלי ואני לעשות פה מסיבה של נורוז (ראש השנה הפרסי, א.נ) ו'צ'האר שנבה סורי' ('יום רביעי האדום', חג איראני פרה-אסלאמי לפיו ביום רביעי האחרון בשנה קופצים מעל מדורות קטנות ואומרים לאש 'הצהוב שלי אליך, האדום שלך אלי', כלומר מבקשים מהאש להעניק את חלקיה החיוניים ולקחת את העכור, א.נ). היינו בסך הכל נערים בני 13-16. תשעים אחוז מהגורמים שפנינו אליהם אמרו לנו 'מה אתם גויים?'. בסוף 'בית כורש' עזרו לנו ועשינו מסיבה אדירה שעד היום אנשים לא שוכחים אותה.

כמאל או מיכאל?

"היום הנושא האיראני נהיה מאוד אופנתי וארגונים כבר מתקוטטים ביניהם מי יארגן איזו מסיבה. אני שמח על זה, אבל זה דבר שהקהילה פה היתה צריכה לעשות לפני חמישים שנה, הרבה לפני המהפכה. מנהיגי הקהילה שלנו אחראים לעובדה שבני הדור השני והשלישי מתביישים לדבר פרסית ולא מכירים את השפה. תראי כמה מרוקאים נוסעים היום למרוקו לחפש את השורשים שלהם. אשכנזים חוזרים ללמוד יידיש, ואצלנו אחרי שדור ההורים ילך כבר לא יהיה מי שישמר את התרבות הזו. מי שלומד היום פרסית זה או מי שעושה זאת בצבא או באוניברסיטה, לצרכי מחקר. מה עם הילדים שלנו?

"לצערי הדור השני והשלישי כבר לא ממש מחובר. את האירוע הזה, של יריד הספרים למשל, אני עושה נטו לצורך שימור התרבות והשפה. אבל לצערי הדור הצעיר כבר לא ממש מתעניין. אני מעריך שאת התרגומים שלך קוראים יותר ישראלים מאשר חברי הקהילה. ספר כמו 'אהבתה של סלטנאת', של שרה אהרוני, היה מאוד פופולרי אצל הישראלים אבל אני מעריך ש-90 אחוז מהאיראנים פה בכלל לא קראו אותו. אני רוצה ביריד את הדור הצעיר שלנו".

כמו מרבית בני הקהילה היהודית בישראל, הוא מסתייג מהכללת האיראנים בקטגוריה המזרחית. "זה משגע אותי שמכניסים אותנו לקטגוריה של מדינות ערב. תראי, התרבות הערבית היא יפה מאוד ובהחלט מפוארת, אבל לקהל הישראלי שלא מכיר את ההבדל, זה גורם לבלבול. הם רואים את הכתב הפרסי ואת הכתב הערבי וחושבים שזה אותו הדבר, לפעמים מתבלבלים גם בין המוסיקה הקלאסית הפרסית והערבית, לכן חשוב לי לעשות את ההפרדה. לדעתי הכיוון שלנו זה יותר הקטגוריה של אסיה המרכזית".

אני מסתכלת על תעודות ההוקרה הרבות שקיבל פנחסי לאורך השנים, ממוסגרות ותלויות על קיר המשרד. בכולן שמו מופיע כמיכאל פנחסי. אני שואלת אותו אם הוא נוהג להציג את עצמו כמיכאל או כמאל.

"ב-99 אחוז מהמקרים אני מציג את עצמי ככמאל. יש דתיים שמעדיפים מיכאל, אז אצלם אני מיכאל. אני מתראיין הרבה גם אצל אבי רצון ברדיו ירושלים, והוא מתעקש לקרוא לי מיכאל. כל פעם אני אומר לו 'אבי, זה כמאל', והוא עונה 'לא, בשבילי אתה מיכאל'. טוב, אז שיהיה מיכאל. ממילא זה כמעט אותן האותיות. אבל אני נולדתי כמאל וגם אמות כמאל.

"אני חייתי 15 שנה שם ו-37 שנים פה, אבל בזהות שלי אני יותר איראני מאשר ישראלי. ממילא המדינה לא נותנת לי את האופציה הזו: גם אם אני מאוד רוצה להיות ישראלי, בעיני הישראלים אני תמיד נשאר פרסי. לא איראני, פרסי. והם גם לא מבינים את ההבדל. אני לא מתבייש שקוראים לי פרסי, אבל אם הישראלים לא רוצים שאני אהיה ישראלי לגמרי ואני לא מתבייש להיות פרסי, אז זה מה שאני. אני אוהב להיות פרסי".

> אבי בניהו: "העיתונות בישראל הייתה מאוד ממושמעת בצוק איתן"