newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האנס קצב בחוץ והנאנס היילו בפנים: הבדיחה על חשבוננו

אחרי שנתנה לו את כל הסולמות לרדת מהעץ, בסוף המדינה התחננה בפני קצב "נו, רק תגיד את המילה סלי-חה", כאילו היה ילד שמשך בצמות לילדה בכיתה. אבל כשמדובר בקרבן שמנע את האונס שלו, המדיניות הסלחנית מתהפכת

מאת:

כותבת אורחת: אור סרי

בתחילת השבוע הודיע נשיא המדינה כי הוא דוחה את בקשת החנינה של יונתן היילו. היילו יושב כבר שש שנים בכלא, על כך שהגן על עצמו לפני שנאנס בפעם השלישית והרג את התוקף שלו. הוא הואשם בתחילה ברצח ונגזר עליו עונש של 20 שנות מאסר, אולם בעקבות ערעור לבית המשפט העליון הופחת האישום להריגה עם עונש של 12 שנות מאסר. ולא מיותר להדגיש שוב: על כך שהגן על עצמו מאונס נוסף.

האופטימיסטים התנחמו בכך שהודעתו של ריבלין על דחיית בקשת החנינה הייתה בצער רב, ושניתן לפרש אותה כהזמנה להגיש שוב בקשת חנינה בניסוח אחר. בעיני נראה שהמדינה אומרת, באופן המזלזל הן בהיילו והן בציבור, "שישב בכלא עוד חצי שנה בגלל שהניסוח לא היה בדיוק לטעמנו". וגם משתמע מכך: "בקטנה, כולה שחור, בתי הכלא מלאים בכמוהו".

אז המדינה, בדמות הנשיא, סירבה למחול ולשחרר מהכלא צעיר שהיה קורבן אונס, הסגיר עצמו למשטרה, הודה, לקח אחריות על מעשיו, הביע חרטה ואינו מהווה סכנה לשלום הציבור. אבל מאוחר יותר באותו יום, המדינה, בדמות ועדת השחרורים, החליטה לשחרר מהכלא נשיא לשעבר, אנס, שגם אחרי 5 שנים בכלא לא הודה, לא לקח אחריות על מעשיו ולא הביע חרטה – לא בפני הנפגעות ממנו, ולא בפני הציבור שראה את האזרח מספר 1 נשלח לכלא – ובתנאים המגבילים בהם הוא צפוי להשתחרר, כגון מעצר בית בלילות, איסור לעבוד עם נשים, יציאה לחו"ל ומעבר דירה באישור בלבד, נראה שגם ועדת השחרורים חושבת שהוא עדיין מסוכן לציבור.

> כשהמדינה בוחרת בצד של עברייני המין, הגיע הזמן לחדול מהפגנות מנומסות

משתחררים ומחייכים. הנשיא שאנס משה קצב יוצא מהכלא לאחר חמש שנים מלווה באשתו ובתומכים. 21 בדצמבר 2016 (אלוני מור/פלאש 90)

משתחררים ומחייכים. הנשיא שאנס משה קצב יוצא מהכלא לאחר חמש שנים מלווה באשתו ובתומכים. 21 בדצמבר 2016 (אלוני מור/פלאש 90)

מדיניות הסלחנות של מדינת ישראל ושל מערכת המשפט הישראלית מעוררת גיחוך. מצד אחד, היעדר הסלחנות כלפי היילו, הנוקשות והסירוב העיקש של המדינה למחול להיילו, או נכון יותר לומר, לתקן את העוול שעשתה לו. ומצד שני, האופן שבו מערכות הצדק מוחלות לפושעים שאפילו לא ביקשו מחילה, המינימום האנושי הנדרש.

אבל הכי מעורר גיחוך, שלא לומר מביך, הוא האופן בו המדינה מתייחסת לפושעים שהיא עצמה הגדירה ככאלו, ועד לא מזמן היו בשר מבשרה. אנשים בוגרים, נושאי תפקידים בכירים זוכים ליחס משל היו ילד בן שש שמשך לילדה בצמות ומסרב להתנצל כי "היא התחילה".

כמו הורה טוב, בשלב הראשון, מאמינים לו ומאשימים אותה (תוכיחי שלא רצית את זה ושאת לא מעלילה). אחר כך, מגינים עליו ש"הוא ילד טוב" (ומזכירים את תרומתו האדירה, שלא תסולא בפז, למדינת ישראל – תרומה שמאפשרת לו לעשות מה שהוא רוצה למי שהוא רוצה).

ואז, כשמחלחלת ההבנה (החלקית) שהוא אשם, נותנים לו את כל הסולמות כדי לרדת מהעץ ולהתנצל (איומים מרוככים, עסקת טיעון עלובה שכוללת פטור מריצוי מאסר). כשהוא סוף סוף ממלמל משהו שנשמע כמו סליחה מסויגת ("מצטער אם פגעתי"), הוא זוכה למחיאות כפיים – נחפזים להכריז כי שילם את חובו לחברה, ומיד התקשורת מתייצבת כדי לזכות בראיון הבלעדי איתו על "התקופה הקשה בחייו".

במקרים קשים במיוחד, כמו של קצב, כשכל הסולמות לא עזרו, ועונש ניתן (כמובן לא כפי שמאפשר החוק) – המדינה דוחקת בו, "נו, תגיד, בוא, ביחד, רק תשלים את המילה – סלי…", וכשאין לו ברירה, הוא עונה בקול ענות חלושה ובאי חשק מופגן "חה."

אבל האמת שרק ה"חה" הראשון נאמר בקול ענות חלושה. מהר מאוד הוא הופך להיות "חה חה חה": של הפושע שעשה את עסקת חייו, מבסוט מהדיל שהוא סגר; של המדינה שמגנה על בעלי השררה במקום על הציבור ומעקרת את החוקים שהיא עצמה יצרה; ושל הציבור, שצוחק בייאוש על האבסורד שאנחנו חיים בו ועל הציפייה הנאיבית מהמדינה לעבוד בשבילו.

אור סרי היא  הייטקיסטית, עוסקת במדיניות מגדרית, פעילה חברתית וחברה במטה המאבק עבור צדק ליונתן היילו. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> כך החלום להיות מתמטיקאית הפך אותי לפמיניסטית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf