newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

דארין טאטור: "היה שם קור נורא. המילה הזאת, מחבלת. היה בזה כאב עמוק"

המשוררת דארין טאטור, שנעצרה בעקבות שיר שפרסמה בפייסבוק, מספרת בראיון לשיחה מקומית על השירים שלה, על מאורעות השנתיים האחרונות מאז פשטו השוטרים על ביתה באישון ליל, על המשפט הקפקאי המתוקשר ומעצר הבית. "קשה להיות אופטימית, אבל אני משתדלת"

מאת:

ביום רביעי הקרוב, 30 באוגוסט, יערך בתיאטרון יפו ערב תמיכה במשוררת דארין טאטור בת ה-35 מהכפר ריינה שיהיה לי הכבוד להנחות. בספר האיוולת והכוחנות השרירותית שמפעילה ישראל ביחס לאזרחיה הערבים, לפרשת טאטור – היושבת כבר כשנתיים במעצר, מתוכם שלושה חודשים בכלא והיתר במעצר בית – שמור פרק מיוחד.

טאטור נעצרה באוקטובר 2015 בעקבות שיר שפרסמה ("התקומם עמי, התקומם נגדם") ופוסט בפייסבוק. מאז מתנהלת נגדה מערכה משפטית סהרורית שבמסגרתה הספיקו להצעיד לבית המשפט שורה של מומחים לשירה ולשפה הערבית, כדי לנתח את מילותיה של משוררת צעירה שהייתה אלמונית כמעט לחלוטין עד למעצרה. מומלץ לקרוא את הדיווחים הנרחבים שפרסמנו כאן בשיחה מקומית מהדיונים במשפטה של טאטור, תצוגת תכלית של אבסורד קפקאי מעורר השתאות ברוחב היריעה שלו, בנחישות, ובמשאבים שמוכנה המדינה להשקיע כדי להפוך שיר לסכנה קיומית.

> השיר שבגללו נכלאה דארין טאטור: התקומם, עמי, התקומם נגדם

אני משוחחת איתה טלפונית מביתה בריינה. כחלק מתנאי מעצר הבית, נאסרה עליה כל גישה לאינטרנט, כולל לטלפונים חכמים. "אז עברתי לטלפון טיפש", היא אומרת וצוחקת. אשת שיחה נעימה ורכת דיבור, ששומרת על ענייניות מאופקת גם כשהיא משחזרת את הדפיקה הראשונה ההיא על הדלת, הרגע שבו התהפכו חייה.

"זה היה ב-11 באוקטובר 2015, בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר, פתאום דפקו על הדלת. ישנתי כמובן, שמעתי את הקול של אמא ואבא שבאו להעיר אותי. היו שם המון שוטרים, בטח יותר מעשרה, והם לא אמרו כלום, רק שאני צריכה לבוא אתם. אמא ואבא ניסו לשאול מה קורה, מה היא עשתה, אבל הם רק אמרו 'היא יודעת'. אני ידעתי שלא עשיתי כלום, לא הבנתי מה קורה, זה היה מפחיד מאוד, חשבתי שאולי טעו בזיהוי.

"לקחו אותי לתחנת המשטרה בנצרת, שם נשארתי בחצר בערך עד שש בבוקר. במשך הזמן הזה, כל שוטר שעבר לידי זרק איזה עלבון. 'את נראית כמו מחבלת', את זה אמרו לי הכי הרבה. המילה הזו חזרה על עצמה המון. אחר כך הכניסו אותי לבניין, לחקירה. לא הראו לי כלום, רק אמרו לי 'תדעי שאת מואשמת בהסתה לאלימות וטרור ואיום להרוג יהודים דרך הפייסבוק'. אני זוכרת שהיה שם קור נוראי, הרגשתי כאילו נכנסתי לחדר קירור של מתים. אחר כך העבירו אותי לעוד חקירה בתשע ואז לקחו אותי לבית משפט, בערך בשבע בערב, והאריכו את המעצר.

"בהמשך הם ביקשו הארכת מעצר עד סיום החקירה, והעבירו אותי לכלא ג'למה ואחר כך לדמון. סבלתי מאוד כי עישנו בחדרים, וגם תנאי הניקיון היו גרועים וזה היה קשה מאוד. אחרי החקירה השלישית, כשהביאו לי את השיר שלי בפעם הראשונה, זה היה כמו לראות את עצמי בסרט, שהנה אני הולכת לשבת בכלא על שיר".

מאז, כאמור, העסיק השיר של טאטור את מערכת המשפט הישראלית שעות רבות. בינתיים, אחרי שבילתה שלושה חודשים בכלא ושישה חודשים במעצר בית בגלות בקריית אונו, היא נמצאת במעצר בית בבית הוריה בריינה. אחרי למעלה משנה וחצי היא הורשתה גם לצאת מהבית למשך כמה שעות בכל יום, אבל היא חייבת להיות מלווה באחד משמונה "משמורנים" שאושרו על ידי בית המשפט. "שמונת הסוהרים שלי", אומרת טאטור ושוב צוחקת.

"החלק הקשה ביותר הוא שאני לא יכולה לעבוד ולהתפרנס עכשיו", היא אומרת. עד למעצרה, עבדה דארין במשך כחמש שנים כמנהלת מכון יופי בנצרת ואחראית על השיווק שלו. "ניסיתי למצוא עבודה מהבית, אבל זה קשה מאוד כי הכל קשור לאינטרנט. זה תנאי שהיה מההתחלה, שבכל מקום שאהיה במעצר בית אסור שיהיה אינטרנט או טלפון חכם". בבית גרים גם הוריה של טאטור ושני אחים, ומתוקף המגבלות גם להם אין גישה לאינטרנט בבית, אלא דרך הניידים שלהם בלבד.

מה את עושה בימים האלה בבית?

"לא הרבה", היא אומרת וצוחקת. "אני כותבת הרבה האמת, וקוראת הרבה – שירה, ספרות, בערבית ובעברית. קראתי את ספר השירים של אמירה הס, 'בכי שאין לו עיניים להיבכות', וגם שירים של עלמה כץ. בערבית אני אוהבת מאוד את נאזכ אל-מאליכה, מחמוד דרוויש בוודאי, סמיח אל-קאסם, ג'ובראן חליל ג'ובראן. גם שירה קלאסית, כמו אל-מותנבי".

מאיזה גיל את כותבת שירה?

"פחות או יותר מגיל שבע. אני זוכרת שכשהייתי בכיתה א' המורה שאלה אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה ועניתי 'אני רוצה לכתוב'. לא יודעת מאיפה זה בא לי, אבל אני לא שוכחת את זה. הסיפור שלי עם הכתיבה לא חדש. אחרי שלמדתי את הא-ב התחלתי לקשקש ולכתוב, ואני מנהלת יומנים מאז שהייתי קטנה ממש.

כילדה, מילים העסיקו אותי מאוד. הייתי משגעת את המורה שלי בשאלות על פירושים של מילים, והיא אמרה לי 'לכי תקראי מילון!', אז זה בדיוק מה שעשיתי. קראתי מילון ערבי כמו רומן, מההתחלה עד הסוף, ואחר כך קראתי באותו האופן גם מילון עברי". ואכן העברית שבפיה קולחת ועשירה. "תמיד עבדתי בסביבה עם יהודים, אני חושבת שזה חשוב מאוד ששני הצדדים – הערבים והיהודים – ילמדו האחד את שפתו של השני".

> למה התכוונה המשוררת? מומחים לשירה וערבית העידו במשפטה של טאטור

המשוררת דארין טאטור בביתה (צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס)

המשוררת דארין טאטור בביתה (צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס)

ב-2010 פורסם ספר השירה הראשון שלה, "הפלישה האחרונה". "כשנעצרתי העבודה על הספר השני כבר כמעט היתה גמורה, אפילו הכריכה היתה כבר מוכנה, הייתי ממש לפני שליחת הספר לבית דפוס, וקרה מה שקרה. טוב, בינתיים אפשר לומר שנוספו עוד כמה שירים לספר", היא מוסיפה בצחוק.

מלבד שאלת הזהות הלאומית, באילו עוד נושאים עוסקת השירה שלך?

"מעמד האישה במגזר הערבי מאוד מעסיק אותי, האישה עומדת במרכז השירה שלי. הקשיים שלה, ההתעללויות. וגם ילדים, מלחמות. המקומות החלשים והקשים בחיים. אלה לא דברים שאפשר להתעלם מהם. גם אלה לא דברים שקל לעסוק בהם בחברה הערבית".

היה משונה לשבת באולם ולשמוע אנשים מנתחים את השיר שלך?

"כן, זה היה קשה לעכל. הבעיה הרצינית היתה שהם תרגמו מילים לא נכונות. זה אפילו לא היה עניין של ניתוח, התרגום עצמו היה לא נכון, ובטח שהניתוח של המשטרה היה שגוי לחלוטין".

איזה תגובות את מקבלת?

"אני מקבלת תמיכה מדהימה מהחברים, גם מהמגזר היהודי – תמיכה שממש הפתיעה אותי. זה נתן לי הרבה כוח. הם ניסו לשים אותי במקום שלא רציתי בו, בפעם הראשונה שאמרו לי שאני מחבלת, היה בזה כאב עמוק, זאת מילה קשה מאוד. הם ניסו לשים עלי סטיגמה אבל לשמחתי לא הצליחו, יש אנשים שיודעים את האמת ושמחתי שהם מבינים את הקריאה שלי בדרך הנכונה. אני רוצה למסור הרבה הרבה תודות לכל מי שתומכים בי ולכל מי שיגיעו לערב התמיכה ביום רביעי. אפגוש אותם אחרי שאשיג את החופש שלי, במלוא מובן המילה".

את אופטימית?

היא שוב צוחקת. "ככה ככה. משתדלת להיות. יש בספר שלי שיר שכתבתי על אזיקים, שהגשים את עצמו באופן מבהיל. אומרים שבכל משורר יש נביא, אני מרגישה את זה בחיים שלי. במדינה הזו אי אפשר להיות אופטימיים לגמרי, אבל אני מנסה מאוד להיות".

> מני נפתלי ואלדד יניב הם ממש לא הראשונים להיעצר בגלל פייסבוק

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf