newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אנה מפניך אברח: אימת הדין מול אהבת האל

הפחד האופף את הברואים מפני הדין הקרב, עומד בניגוד גמור לאהבה אליו, שגודשת את הטקסטים של ראש השנה. הילכו השניים יחדיו? הרהורים במשמעותם הדתית של ראש השנה ויום הכיפורים

מאת:

כותב אורח: הרב מנחם נאבת

"ראש השנה" הוא שם מטעה במקצת לחג שאותו אנו חוגגים בראשון בתשרי. בַּתורה החג הזה לא מוזכר כחג של תחילת שנה אלא כחג החודש השביעי. הספרה שבע היא טיפולוגית ומהווה בתורה אות לשבתון והפסקה משגרת החיים. כך היום השביעי הוא שבת, בו מצווים לנוח ולהפסיק ממלאכה ועבודה.

השנה השביעית היא שנת השמיטה שגם היא הפסקה של מלאכת השדה; היובל הוא שנת החמישים, סגירת מעגל של שבע שמיטות, וגם הוא מהווה שנה של איפוס ושמיטה, השדות שבות לבעליהן והעבדים משתחררים. כמו כן, לאחר שבעה שבועות של קציר הנמנים מהקרבת קרבן העומר, חוגגים את 'חג השבועות'; באותה מידה מהווה הראשון בתשרי חג החודש השביעי. זהו יום המוגדר בתורה כ"יום תרועה", או "זיכרון תרועה", דהיינו יום שבו מריעים בטקס של המלכה.

לא זו בלבד שמדובר בחגו של החודש השביעי ושיום זה אינו מצוין כתחילתה של השנה, מבחינתה של התורה ראש השנה הוא דווקא בתחילת החצי האחר של השנה, בראשון לניסן. לפני היציאה של עם ישראל ממצרים אלוהים מצַווה: "החודש הזה (חודש ניסן) לכם ראש חודשים; ראשון הוא לכם לחודשי השנה". מכל מקום, במסורת היהודית נהגו לראות בחג שבראשון לתשרי את ראש השנה.

> ראש השנה הוא גם יום הדין הקולקטיבי

על אף שתאריך זה לא מוזכר במפורש כתאריך של התחלה בתורה, מדובר בוודאי במסורת עתיקה; כבר במזרח הקדמון תאריך זה שימש כראש השנה. למעשה, שני התאריכים הללו הם שני מוקדים של התחלה. חודש תשרי הוא תחילת עונת החורף וחודש ניסן הוא תחילתו של הקיץ. החורף סימל תמיד את עבודתו של הטבע, עבודתה של עונת הגשמים, ואילו הקיץ בולט בעיקר כעונת העבודה, עונת הקציר.

למעשה יש כאן מבנה סמלי משמעותי יותר: כאשר אנו מציינים את תחילת השנה בראשיתו של החורף אנו מתייחסים להתחלה הקוסמית, להופעה הבראשיתית של הטבע, ולעומת זאת כאשר אנו מציינים את ראש חודש ניסן כראש השנה אנו מתייחסים יותר לאספקט האנושי של הזמן, להתערבות של האדם בטבע. (יש לציין כי למעשה החלוקה הזאת אינה חד משמעית, שכן גם בחורף היו עבודות של זריעה ואף קצירה).

ראש השנה אוניברסלי

שתי הפרספקטיבות הללו נטועות לעומק בתוך עולם ההלכה והפרקטיקה הדתית. למעשה, המסורת היהודית מציינת את שני התאריכים הללו באופן שונה. ראש חודש ניסן הוא החודש המציין את העם היהודי ביחס ליציאת מצרים, זהו בעצם חג עצמאות לאומי, החג הזה כונן את היהודים כעם והפך אותם לדבר מה פרטיקולרי, בעל סיפור ייחודי משלו, בעל ספציפיות משלו.

זאת הפרספקטיבה של חג הפסח העומד במרכזו של חודש ניסן והמציין את העצמאות הלאומית, השחרור מן העבדות במצרים. זהו גם חודש האביב; חודש של התחדשות, לבלוב ורעננות. וזה החודש של תחילת הקציר, בני אדם מתחילים להיות פעילים באופן אינטנסיבי, יוצאים אל השדות, קוטפים וקוצרים ומריחים את השלל ואת הברכה של השפע.

ראש השנה, ראש חודש תשרי, לעומת זאת, נטוע בפרספקטיבה אחרת. הפרספקטיבה של תשרי הרבה יותר קוסמית ואוניברסלית. זאת תחילתו של מחזור חדש של הטבע ושל היקום. הצלילים הללו הם אלה שיוצרים את האפקט הייחודי של החג מבחינה הלכתית. זהו "יום תרועה", יום של טקס המלכה. טקס ההמלכה הזה מבטא את הדרמה העוצמתית של האלוהים הנשגב, האוניברסלי. זהו טקס מרעיש, גרנדיוזי. במקום להיות בני אדם "יחודיים", הנטועים בסיפור הפרטי והאינטימי שלהם, הם עומדים כחגבים קטנים בפני העוצמה האינסופית של אלוהים, הקוסמוס, והעוצמה של הנשגב.

זאת הסיבה שראש השנה נחשב במסורת ההלכתית ליום דין. המשנה קבעה כך:

בראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מָרוֹן". (מסכת ראש השנה, פרק א משנה ב).

כמו עדר כבשים, כמו חיילים, או כמו אנשים העוברים במעבר צר בזה אחר זה. בטקס מלכותי המלך יוצא החוצה ובוחן את נתיניו; מעניק חנינה לזה ומעניש את האחר. כולם עומדים בפניו והוא מתבונן בכולם. יש כאן מפגש פנים אל פנים. לא מדובר במפגש אינטימי אלא במפגש מלכותי. המפגש המלכותי הוא מפגש של צדק, של דין: "עלה אלוהים בתרועה, ה' בקול שופר!". אלוהים בוקע מתוך העצמה האימתנית של השופרות והתרועות, ומעיף מבט מדוקדק על נתיניו. המסורת קראה לימים הללו "הימים הנוראים", זה לא דימוי מלטף ורך, זהו דימוי עצמתי, מלא בנוכחות ומשפט.

ראש השנה שונה גם מיום הכיפורים החותם את סדרת הימים הנוראים ואת עשרת ימי התשובה, והמהווה את יום התשובה והזיכוך הגדול ביותר בשנה. יום הכיפורים הוא יום הרבה יותר אישי ואינטימי, זהו יום של האדם. האדם מתעסק עם עצמו, בוחן את דרכו, את אישיותו, היכן הוא נמצא ומה עליו לשפר.

> תכלה שנה וקללותיה: פיוט "אחות קטנה" מודרני לרגל ראש השנה

בראש השנה לעומת זאת האדם לא מתעסק כלל בעצמו, הנושא הוא אלוהים. תפילות ראש השנה לא מכילות וידוי אישי (שזה המומנט הבולט ביותר של יום הכיפורים), לא מכילות בקשת סליחה או תחנונים ואינן מביעות דבר הקשור למקומו האישי של האדם. התפילות בראש השנה סובבות רק סביב אלוהים. סביב עוצמתו; סביב מלכותו; סביב טקס התרועה והשופר; זה מה שמאפיין את היום הזה וזה מה שמאפיין גם את היותו יום דין.

זעם קדוש

בשל כך, זהו יום מבלבל מבחינה רגשית. רבים מתחלחלים ממנו ורואים בו יום של פחדים, דיכאונות, צעקות וחוסר אונים. לעומת זאת יש שבורחים ממנו לכיוונים אינטימיים ואישיים יותר, מנסים להמיר את משמעותו של היום במשמעות מלטפת ורכה יותר. ויש גם כאלה שנותרים באדישות היומיומית שלהם, מתעלמים באלגנטיות.

הבלבול הרגשי הזה נובע מכך שיש כאן חוויה נדירה וייחודית של עוצמה אלוהית. העוצמה הזו, חמורת הסבר לכאורה, יכולה להתפרש מהר מאוד כפנים זועפות של האל, כזעם אלוהי בלתי נשלט המאיים להחריב את העולם, כדין צדק בלתי מתפשר שאינו נושא פנים לאיש. היא עלולה לבלבל אדם הרואה בדרך כלל את יחסיו עם האל כיחסים של אהבה, יחסים של אב ובנו.

ויש כאן אכן דבר מה פרדוכסלי: מחד גיסא אנו נשפטים במשפט בלתי מתפשר ומצד שני אנו מביעים יחסים של אהבה וקירבה אינטימית לאלוהים. את הבלבול הרגשי הזה אנו מוצאים בספר נחמיה. עזרא ונחמיה אוספים את כל העם בראש השנה בציוֹן המתחדשת וקוראים בפניו את ספר התורה. העם מגיב בצורה מבולבלת, הוא בוכה ומתחלחל. כאשר רואה זאת נחמיה הוא פונה אל העם ומנסה להשפיע אחרת:

וַיבָרֶךְ עזרא את ה' האלוהים הגדול, וַיַּענוּ כל העם אמן אמן במעל ידיהם, וַיקדוּ וַישתחוו לה' אפיים ארצה… וַיקראו בספר בתורת האלוהים מפרש ושום שכל, ויבינו במקרא. ויאמר נחמיה… ועזרא… והלוויים המבינים את העם, לכל העם: היום קודש הוא לה' אלוהיכם! אל תתאבלו ואל תבכו! כי בוכים כל העם כשָׁמעָם את דברי התורה. וַיאמר להם: לכו אִכלוּ משמנים וּשְתו ממתקים וְשלחוּ מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו, ואל תֵּעָצְבוּ! כי חדות ה' היא מעוזכם! והלוויים מחשים לכל העם לאמור: הַסּוּ! כי היום קודש, ואל תֵּעָצבוּ! וַילכוּ כל העם לאכול ולשתות ולשלוח מנות ולעשות שמחה גדולה, כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם" (נחמיה ח).

ישנה עוצמה אלוהית גדולה והעם בורח אל מחוזות הפחד, הבכי והעצב. בעיני נחמיה, עזרא והלוויים מדובר בנקודת תורפה: החוויה אמורה להיות הפוכה, העוצמה האלוהית אמורה להקרין חדווה, שמחה של קדושה. על העם ללכת ולהסב, להתענג על סעודה חגיגית.

הפרדוכס הזה טבעי מאד לאמונה. בספר תהילים ישנו מזמור יפהפה המדבר על ה'מצור' של אלוהים. מפני אלוהים לא ניתן לברוח, עוצמתו כובלת, הוא רואה בכל מקום, אנו חשופים בפניו, קטנים בפניו, אולם דווקא הכבלים הללו, במקום ליצור תחושה של מחנק וקלסטרופוביה, מעניקים תחושה של עזרה, אהבה והנחיה ידידותית מצדו של האל:

למנצח לדוד מזמור: ה'! חקרתני וַתדע/ אתה ידעת שִׁבתי וְקוּמי, בַּנְתָּ לְרֵעִי מרחוק/ אורחִי ורִבעי זֵריתָּ, וכל דרכי הסכנת/ כי אין מילה בלשוני, הן ה' ידעתָּ כולה/ אחור וָקדם צרתָּנִי וַתָּשֶׁת עלי כַּפֶּכָה/ פליאה דעת ממני, נשגבה לא אוכל לה/ אנה אלך מרוחך? ואנה מפניך אברח?/ אם אסק שמים, שם אתה, ואציעה שאול, הִנֶּךָּ/ אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים/ גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך!" (תהילים קל"ט)

זהו מומנט ייחודי ומקורי של האמונה. הוא מבטא עמידה של האדם "עפר ואפר" בפני אלוהיו, כאשר דווקא עמידה זאת נוסכת בתוכו את היכולת ליצור אינטימיות עם האל. כאשר אברהם מחל לדבר עם האל באופן אישי, מתווכח עמו על משפטה של סדום, הוא מקדים באמירה כל כך משמעותית מבחינת האמונה: "הנה נא הואלתי לדבר אל אדונִי, ואנוכי עפר ואפר".

> בג"ץ יוביל את החרדים לאיים על חוק גיוס חובה בישראל

סליחות בערב ראש השנה (צילום: יונתן זינדל, פלאש90)

סליחות בערב ראש השנה (צילום: יונתן זינדל, פלאש90)

כך, הפסוק הפותח את תפילתו של כל יהודי הוא פסוק המבקש מאלוהים שיפתח את פה המתפלל כדי שיוכל להתפלל, מבקש מאלוהים יכולת לפנות אליו: "ה', שפתי תפתח, ופי יגיד תהילתך". זה מומנט מכונן: בכדי להתקרב אל האל אנו קודם כל זקוקים לו. הוא קדום לנו. רק ההכרה בקטנות האנושית בפני האל מאפשרת לגשת אל האל ולכונן עמו אינטימיות.

נרקיסיזם בהשעיה

הרגש הזה זר לאנשים רבים, הוא נשמע מסובך ומורכב. בימינו, אנו שומעים על חיפוש רוחני שמבקש אך ורק לטיפות וחיבוקים. רבים מתקוממים ונסערים כאשר הם שומעים על דמות אלוהים 'נוראית', עצמתית מידיי, קשוחה ומלכותית.

לא מדובר רק בחיפושים רוחניים, התַּרבּוּת כיום מבקשת רק אהבה וכיף. משהו שאינו מוצף אהבה מלטפת לא מוכֵר ולא עובר. עלינו להכיל עד לאינסוף, רק להבין ולחבק. אין ספק, אלו רגעים מכוננים מבחינה תרבותית. אולם, האם תרבות שלא מסוגלת לחוות את הרעש הקוסמי והעצמתי של הנשגב יכולה אכן לטפח מידות נאצלות?

אלו שאלות קשות שעלינו לשאול. אסור לנו להתחמק מן המשמעויות של ראש השנה. החג הזה כאן בכדי שנחגוג אותו על כל המורכבוּת שלו. טקס ההמלכה הגרנדיוזי הזה מכריח אותנו לחוות חג שבו לא אנו במרכז, חג שבו הנרקיסיזם היומיומי נמצא בהשעיה. זהו חג שבו האל העוצמתי עומד במרכז ואנו חווים חוויה של קטנות, זעירים כמו נמלים בפני הנשגב. זאת העוצמה של האוניברסלי, של הבלתי נתפס. מה שמזכיר לנו שאנו בסך הכל בני אדם קטנים, עפר ואפר, מן העפר אל העפר, אבק בפני מיליוני שנים. כמו שאנו מוצאים שוב בתהילים (פרק צ'):

בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה אל/ תשב אנוש עד דכא ותאמר: שובו בני אדם!/ כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור ואשמוּרָה בלילה/ זְרַמְתָּם שינה יהיו, בבוקר יציץ וחלף, לערב ימולל ויבֵש/ כי כלינו באפך ובחמתך נבהלנו/… ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, ורָהְבָּם עמל וָאוון. כי גז חיש וָנעופה

החג הזה מלמד אותנו שלא ניתן לגשת אל האינטימיות המחבקת של האהבה אם אנו לא מוצאים את עצמנו מפעם לפעם מבועתים בפני הנשגב. סופן של לטיפות אינסופיות להפוך לקיטש ולמריחה אינסופית, לאוויר חסר טעם. רק הפער המחודד שבין הממד האינטימי של היחיד, האינדיבידואל והיומיום שלו, לבין הממד האוניברסלי והקוסמי של הנשגב והאלוהי, היא זאת שמאפשרת לאהבה לפרוח.

הדיבור העצמי האינסופי, דברור נרקיסיסטי העוסק תכופות בעצמו, בין אם בחיוב ובין בשלילה, מבע שאינו מסוגל לחשוב על חיים רוחניים המתרחשים מחוץ לספרה של האישי, אינו יכול לכונן ממד רוחני של עומק. הרוחניות איננה אווריריות; היא תנועת עומק המתוחה בין הנשגב לאדם.

הרב מנחם נאבת מלמד וכותב על יהדות ופילוסופיה בבמות שונות.

> החרדים הם קו ההגנה התקיף ביותר נגד הכוחנות הצבאית בישראל

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf