newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

קשרי הנשק של ישראל עם צ'ילה, המופתי ומורשת רבין

הפרד ומשול בתמיכה האימפריה, פעם הבריטית ופעם האמריקאית, מלחמות, אינטרסים זרים וקורבנות מדממים - זוהי המדיניות ארוכת השנים של ימין ושמאל גם יחד. כדי להתרחק מהמורשת הזאת אנחנו צריכים קודם כל להכיר בה

מאת:

כותב אורח: שמוליק לדרמן

הרבה נכתב בזמן האחרון על המופתי חאג' אמין אל-חוסייני, חוץ מהדברים הכי חשובים. ראשית, במידה רבה המופתי הפך להיות מנהיג פלסטיני מרכזי בגלל הבריטים. הבריטים המציאו את מעמד "המופתי הגדול של פלשתינה" ו"ראש המועצה המוסלמית העליונה", והציבו בעמדה זו את חוסייני משום שהעריכו שהוא ישרת את האינטרסים הבריטים, למרות שהשכלתו באסלאם הייתה יחסית דלה והוא לא הוכר כמלומד על ידי מרבית המלומדים המוסלמים באותה תקופה.

המופתי אכן שירת במידה רבה את האינטרסים הבריטים במשך רוב התקופה עד המרד הערבי ב-1936. לכן, כפי שכתב ההיסטוריון הפלסטיני ראשיד ח'אלידי, "עד שנות השלושים כבר מתחו פלסטינים רבים ביקורת קשה על המופתי וסיעתו, משום שגם הם נתפסו כמי שמטפחים קשרים הדוקים עם הבריטים וכמי שאחראים… לסבילות, לקהות ולחוסר היעילות הכללית של התנועה הלאומית הפלסטינית בהנהגת הנכבדים". גם בגלל זה (אבל בעיקר בגלל המחירים של המרד), רק פלסטינים מעטים יחסית התגייסו לקריאתו של חוסייני ב-1947 להילחם בתוכנית החלוקה. כ-4,000 מהם, ליתר דיוק.

> יש סיבה שנתניהו משווה את הפלסטינים לנאצים

המופתי אל-חוסייני בראש משלחת מחאה ללונדון, דצמבר 1929

המופתי אל-חוסייני בראש משלחת מחאה ללונדון, דצמבר 1929

שנית, היריבות שהתפתחה בין הציונים לחוסיינים התבססה לא רק על הקיצוניות הדתית של המופתי אלא גם על התוצאות של ה"הפרד ומשול" שניסו לעשות הציונים. כפי שהעיד השופט גד פרומקין, על מנת שייבחר אחיו של חוסייני לראש עיריית ירושלים, "הציעו ראשי הערבים כל מיני הנחות ליהודים, והמופתי אמין מוכן היה למלא את… הדברים העיקריים שנלחמו עליהם היהודים עד אז בעירייה…" אלא שהיהודים החליטו להערים על כולם, להצביע במקום אחד לאלו ובמקום אחר לאלו, "והתוצאה ידועה – החוסיינים לא סלחו ליהודים לעולם על אשר נתנו את ידם ליריבם הגדול ביותר…".

באותו הקשר, רבות דובר על ההתנקשויות של אנשי המופתי בחיי יריביו. כלל לא דובר על כך שבכירים בהגנה, כמו אליהו ששון, עזרו למתנגדי המופתי להתנקש בחייהם של אנשיו על ידי אימונים ומתן נשק.

שלישית, בן-גוריון ושרת השתמשו בקיצוניותו של חוסייני כדי למנוע פשרה פוטנציאלית עם הערבים. במשא ומתן עם המנהיג הערבי מוסא עלאמי התעקש שרת שהמשא ומתן צריך לקבל את אישורו של חוסייני, בידיעה ברורה שהמופתי יתנגד למגעים אלו, וכפי שזיהו אנשים שחתרו להסכם עם הערבים, זה היה ניסיון להכשיל את ההסכם עם הערבים תוך תליית האשמה בהם.

"לא נותנים לזכויות האדם להפריע לעסקים"

עכשיו, מה כל זה קשור לכתבה שהתפרסמה השבוע ב"הארץ" על הקשרים של ישראל עם צ'ילה, ומה קשור לרבין? ראשית, הקשר הוא האימפריה. ב-11 בספטמבר 1973, בזמן ההפיכה בצ'ילה שהפילה את המשטר הדמוקרטי והחליפה אותו בדיקטטורה הרצחנית של פינושה, האימפריה הייתה לא בריטניה, אלא ארה"ב. בניגוד למה שנכתב ב"הארץ", ההפיכה לה סייע ה-CIA הייתה בדיוק ההפך מקידום דמוקרטיה – הפלה של משטר דמוקרטי שביקש להלאים חלק מהתעשיות והאדמות בצ'ילה כדי שההמונים בארצו ירוויחו מהם, במקום התאגידים האמריקאים.

עם עליית קרטר ב-1977 הוטלו הגבלות על הסיוע הצבאי האמריקאי לצ'ילה בגלל הפעולות הרצחניות של משטר פינושה, וישראל הפכה להיות ספקית נשק מרכזית של צ'ילה. הדפוס הזה למעשה חזר על עצמו בכל אמריקה הלטינית: ישראל שימשה צינור של ארה"ב למכירת נשק ואימון הכוחות הביטחוניים של המשטרים הרצחניים שארה"ב טיפחה אך הייתה מוגבלת ביכולת הסיוע הפומבית להם. "הישראלים לא נותנים לעניין הזה של זכויות האדם להפריע לעסקים", סיכם גנרל אחד מגוואטמלה, שם ישראל סייעה בנשק ובאימונים למשטר שביצע רצח עם בשנות ה-80 המוקדמות.

על הדרך זכתה ישראל לכסף רב ממכירות נשק, וחשוב יותר – להכרת התודה האמריקאית על השירות המסור של ישראל לאינטרסים האמריקאים, הכרת תודה שהתבטאה בתמיכה פוליטית, צבאית וכלכלית בישראל. כל זה קרה כמובן לא רק באמריקה הלטינית, אלא גם ביבשות האחרות. כך למשל במדינות רבות באפריקה, כך באיראן של השאה.

> איך יסתכלו על מה שקורה פה עכשיו בעוד מאה שנים?

פגישה בין פינושה לג'ימי קרטר ב-1976 (משרד החוץ של צ'ילה)

פגישה בין פינושה לג'ימי קרטר ב-1976 (משרד החוץ של צ'ילה)

ורבין מה? רבין כמובן היה חלק מכל העסק הזה. כגנרל, כשר ביטחון, כראש ממשלה. מכירות הנשק של ישראל למשטר הג'נוסייד ברואנדה ב-1994, באישור רבין ופרס, הם רק חוליה אחת בשרשרת הארוכה של המעורבות של רבין – וכמובן שורה ארוכה של מנהיגים וגנרלים אחרים – בסיוע חיוני למשטרים מהרצחניים והאלימים ביותר של המאה העשרים, בדרך כלל בשירות האימפריה האמריקאית כדי להבטיח את המשך תמיכתה של האימפריה הזו.

אבל כידוע, מה שקורה בחוץ לארץ, לא באמת נשאר בחוץ לארץ. השיטות שבהם התמחו ישראלים נגד ערבים יוצאו לחו"ל, והשיטות שעליהן התאמנו הישראלים בחו"ל יובאו חזרה לארץ. ולא מדובר רק בעינויים נוסח "שברו להם את הידיים והרגליים" של האינתיפאדה הראשונה או שימשול בהם ערפאת "בלי בג"ץ ובלי בצלם" של אוסלו (שניהם של רבין, כן?), אלא גם בטקטיקה היעילה ביותר נגד היריב. הפרד ומשול זו שיטה קולוניאלית ידועה, וזו הייתה המשמעות המדויקת של אוסלו.

כשרבין חותם על אוסלו, ככל שאנחנו יודעים, הוא לא חושב על מדינה פלסטינית, הוא בוודאי לא חושב על חזרה לגבולות 67', בטח ובטח שלא להחזיר את מזרח ירושלים. הוא חושב, כמו שכתב שלמה בן עמי, היסטוריון ושר חוץ לשעבר, על "ערפאת כמעין משת"פ, קבלן-משנה במשימה של חיזוק ביטחון ישראל… למעשה, לא רבין ובמיוחד לא פרס רצו שהאוטונומיה תהפוך להיות מדינה פלסטינית".

הפרד ומשול בתמיכת האימפריה, תוך עיוורון פוליטי מעורר השתאות בכל מה שקשור לטווח הארוך, ושורה ארוכה של קורבנות מדממים על הדרך, זו המדיניות הישראלית ארוכת השנים, של הימין ושל השמאל גם יחד. כדי להתרחק מהמורשת הזאת אנחנו צריכים קודם כל להכיר בה, וקודם כל לגבי אותם מנהיגים, מתים או חיים, שמזוהים אצלנו כחלק מהמחנה שלנו.

שמוליק לדרמן הוא דוקטור לפילוסופיה פוליטית, מרצה באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטה הפתוחה. מלמד בעיקר על ג׳נוסייד וכותב בעיקר על חנה ארנדט, על דמוקרטיה רדיקלית ועל הסכסוך. בעל הבלוג "גלות ושיבה".

> מורשת שקרית: יצחק רבין מעולם לא תמך במדינה פלסטינית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf