newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הדנובה הכחולה מרוב בלוז. מזרחה בטרמפים: חלק רביעי

הצלקות של הטיהור האתני והמלחמה עדיין ניכרות בבלקן, ומזכירות לי את הבית, ואת רובין ויליאמס. יומן מסע

מאת:

7.

בדיוק 100 שעות מאז זקירת האגודל הראשונה בקאבו דה רוקה, אני מצלם את התמונה הזאת בסיפוק רב.

בלגרד (יובל בן עמי)

מצד אחד: הגעתי לרוסיה! ללחם קוראים כאן ״חְלֵבּ״, ומאייתים את זה נכון. המנה הראשונה בדיל הצהריים שלי נראתה כמו פיקניק-פנטזיה שהורכב במעדניה של קרלברג, קומפלט עם חמוצים מגן עדן. מצד שני – אני כבר בתורכיה! הבניין הלבן במרכז התמונה הוא וינטאג׳ עותומני דה לוקס. חנות הממתקים שמעבר לרחוב מתמחה ברחת לוקום. המנה השניה בארוחה היתה צ׳ורבה חריפה נהדרת והמנה השלישית (והמיותרת לחלוטין) מכילה קאימאק.

בלגרד. הייתי כאן ב-95' ולא עושה רושם שסויד כאן קיר אחד מאז (הבית התורכי שבתמונה יוצא דופן מאוד). לא ציפיתי לזה. קרואטיה באיחוד האירופי וניכר שהיא בטוב. כאן אני בעיר שברגע משבר במשחק GeoGuesser הייתי עשוי למקם אותה בקמצ׳טקה. ממשלת אלכסנדר לוצ׳יץ׳, צאצאית בעור כבש של הימין הסרבי הישן, לא מפתחת את סרביה במרץ רב. עוד דברים נשארו כשהיו, למשל הזוגות החמודים המתנשקים מול שפך הסאווה לדאנובה, אבל דבר אחד השתנה כליל. יש לי זכרון מההגעה שלי לעיר בסיבוב ההוא, גם כן בטרמפים, ובמקרה ההוא – בלילה. עמדתי אז בתור לטלפון הציבורי בתחנה המרכזית, לצלצל לחבר, בחור סרבי שהכרתי לפני כן באותו קיץ. לאיש שעמד לפני בתור נפל משהו מהכיס. התכופפתי להרים לו ואז שיניתי את דעתי. זה היה כדור של רובה.

מוקדם יותר באותו יום, בכפר בצפון סרביה, הראה לי חייל ברגילה את הקוים שקועקעו על כתפו, לציין כמה מוסלמים וקרואטים הרג. לא ממש ספרתי, אבל היו בערך תריסר. הכדור על המדרכה חידד את האימה שלי. הייתי במדינה שעסקה בדיוק אז בביצוע רצח עם. היא היתה עניה בעצמה ומסכנה, וחייליה חזרו מהחזית בארונות, אבל כך או כך היא היתה ״צודקת״, ממש כמו מדינתי שלי ברגעי הטירוף הקיצוניים ביותר שלה. בלגרד מזכירה לי את הבית לא רק בכרוב הכבוש ובקבאב, אלא גם בטרגדיה.

> מזרחה בטרמפים, חלק ראשון: חצי ויפאסנה, חצי וגאס

8.

במסגרת ההאטה, אני לוקח עוד יום בבלגרד. אולי בערב אראה את מאיה, חברה מקומית של רותי ושלי, ואת בן זוגה מרטן. פעם לקחתי את מאיה לסיבוב בחברון. אזכיר לה הערב שהיא חייבת לי סיור בסרברניצה.

בינתים אני יוצא מההוסטל לחפש סנדלר. תיק הגיטרה שלי נקרע ולסנדלרים יש דבק טוב ומחטים חדות. יש משהו כיפי בהתהלכות בעקבות סנדלר בעיר אירופאית מסמורטטת שלא ממש מצטיינת בהתמסרות לגלובליזציה. היא מלאה ניחוחות ומראות שקשורים מבחינתי בדורות קודמים של משפחתי. הנה צלחת החרסינה שהיתה לסבא וסבתא על השידה, והנה חנות השען מהבדיחה הטיפשית של אבא שלי על המוהל. הנה רחוב תלול ומלא מבנים מתקלפים. אני נושא רחובות כאלה בזכרוני הקולקטיבי. מזרח אירופה היא הג׳רבה שלי.

שירותים (יובל בן עמי)

וזה לא רק זה. בלגרד של 2014 היא גם קצת מערב ירושלים של 1984. בהתהלכות בשכונות המגורים אני חוזר לילדות. האור היום קצת ירושלמי, ותלילות הרחובות מזכירה את העיר שלי. באמצע המסע הזה אני מרגיש יותר בבית משהייתי בכל הקיץ הארוך הזה, ומחשבה מכרכמת ממהרת לצוץ: אולי גם כשאגיע הביתה לא אחוש כל כך בבית.

אuוירת בית זה נחמד, אבל סנדלר קשה למצוא. בשעתיים של הליכה אני כמעט רוכש מגבעת ב-7000 דינאר, מוצא חרט אומן שעל דלפקו שני חתולים יפהפיים רובצים, מוצא עוד שען, הפעם לא מוהל, מוצא בית מרקחת שמעוצב כמו הטרקלין של טירת שנברון, כולל דיוקנאות בצבעי שמן, מוצא שוק נפלא וענק, מרוצף באבן, שהכל נמכר בו בתערובת: אבטיחים, ספרים ישנים, ביצי משק ומטעני פלאפונים, תאנים, סלי נצרים, קפה טרי, בורקס, איקונאות של הבתולה ודגים על הגריל, ואז קורץ לי פסאז׳ שקט מרוצף באריחים ישנים ויפים ואני נכנס לחובו. הנה סנדלרית, והיא שולחת אותי למר יוצה. ברחוב יגושבה 9.

מחוץ לחנותו של יוצה תלוי כפתור. הוא חייט זעיר, דוקטור לריצ׳רצ׳ים וכיו״ב. הוא מאשר שהעבודה היא ״מוז׳נה״ ומסמן על שעון הקיר את השעה 11:00. אני יוצא אל החצר הפנימית של הבניין, נטול תיק, ומרגיש כאילו כבר הגעתי לאורפה. כל מסע עשוי מהמון מסעות קטנים. זה היה אחד מוצלח במיוחד.

9.

מימין לשמאל: מאיה, מרטן, רובין, ביליאנה ולוקה. שני זוגות מקסימים וקומיקאי מת אחד בלילה סרבי חם. המחווה הבלגרדית לויליאמס נבראה תוך יום אחד, מקסימום שניים, אחרי שהתפשטה הידיעה על מותו. אני לא מופתע שאוהבים אותו כאן. כל העיר הזאת היא רובין ויליאמס: ליצנית מלאה אנרגיות שבתוך ליבה מסתתר עצב אדיר.

רובין ויליאמס (יובל בן עמי)

להלן מילות פרידה מבלגרד, הן מתפרסמות עם שובי לאכסניה, ואחרי שאני והחבורה הזאת הקלטנו שיר בלגראדי לפרוייקט חדרי המלון. עכשיו, במיטה, אני לומד שהיום הזה גבה עוד לבבות קטנים בארץ ממנה באתי, והפעם בשני הצדדים. המילים האלה מוקדשות לילדי ארצי המתים והחיים.

שלושה מבין המצולמים בתמונה היו ילדים במהלך ההפצצה האמריקנית את בלגרד ב-99. מאיה סיפרה לי מזכרונותיה ההם, תערובת של אימה והתרגשות צעירה. ניסיתי אתמול להבין כמה סרבים נהרגו בהפצצות. זה לא היה קל, כי אנשים כאן שונאים לדבר על שנות התשעים, אבל נראה שלפחות 2000, כולל למשל נוסעיו של אוטובוס בין עירוני שזוהה כמטרה. בלב בלגרד, ממש בלוק אחד מהחדר בו אני כותב את הדברים האלה, מתנשאים מבני ענק נטושים שפצצות החריבו קומות שלמות מהם. המראה מדהים.

סרביה לא לגמרי השתקמה. הסנקציות עיכבו את התפתחותה והעולם עדיין מתנכר לה וממעט להשקיע בה. ממני לא מרפה המחשבה על למה זה קרה. אני נוסע הרי מזרחה כדי לראות את פול סאלופק, שהיה בקוסובו ב-99' ככתב המלחמה של השיקאגו טריביון. הוא סיפר איך הגיע עם המתורגמנית האלבנית שלו לכפר בו חיו דודה ודודתה, כדי לראיין אותם. הם הגיעו כמה שעות אחרי שעברו הסרבים בכפר והכפר עדיין בער. הדוד והדודה של המתורגמנית היו בביתם השרוף, עולים בלהבות. המתורגמנית רצתה להשליך את עצמה עליהם ולמות איתם. סאלופק עצר בה בכח.

הדברים האלה לא עוברים. לא אשם הטיהור האתני ולא טראומת ההפצצה. הם הולכים איתנו והם ילכו איתנו. בבלקן לא ידעו לעצור בזמן וגם אנחנו לא יודעים. שמעתי את הג׳ז הכי טוב של החיים שלי אתמול בבלגרד. שתיתי רקיה חבושים והתאהבתי באנשים שאיתי. יהיו לי לילות כאלה גם בתל אביב בעוד חמש עשרה שנים, אבל זה הכל רובין ויליאמס אחד גדול, ובלב יש ילד מת.

> מזרחה בטרמפים, חלק חמישי: בלקן, יוון וכלי מיתר קטן

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf