רוצים "שוויון בנטל"? תפרידו דת ממדינה

נהג האוטובוס הערבי שהודיע לנו, קצת לפני רחוב שטראוס, על הסטת מסלול הנסיעה עקב הפגנת החרדים הגדולה, נשמע כמעט לקוני. לאישה מבוגרת ששאלה על הסיבה לשינוי אמר "יש הפגנה, גברת. כל הזמן מפגינים פה".

ירושלים אמנם מורגלת בהפגנות, אבל נדמה שהפגנת ההמונים שהתקיימה אתמול (ראשון) בכיכר השבת היתה רוויית אמוציות במיוחד. מכל הצדדים, אגב: החרדים, שהשלטים שהחזיקו הבהירו שהם רואים במחאה הזו לא פחות ממאבק נגד מלחמת שמד; המשטרה, שהגיבה כדרכה באלימות יתר תוך שימוש במכת"זיות ובבואש; וגם מצד הציבור היהודי הלא חרדי, שהפך את סוגיית גיוס החרדים לסוגיית דגל כמעט קיומית.

אחרי 7 באוקטובר, ולאור המלחמה המתמשכת בעזה על מחיר הדמים היקר שהיא גובה, אפשר להבין את ההקשחה בדרישה הציבורית לגייס את החרדים. "שוויון בנטל" הפך לצו השעה. אבל האובססיה החילונית לגייס חרדים לצבא לא התחילה ב-7 באוקטובר, וטומי לפיד עשה מזה קריירה פוליטית הרבה לפני שהמילה נוח'בה נכנסה ללקסיקון העברי.

בשם הדרישה לשוויון, הציבור החרדי זכה לאורך שנים רבות בכינויי הגנאי המסלידים ביותר: משתמטים, פרזיטים, נבערים, חשוכים. ההשתלחות בחרדים הפכה כמעט לתו תקן של הנאורות הליברלית והדמוקרטית בישראל.

שוויון – בניגוד לעצם הגיוס לצבא – הוא אכן ערך חשוב, ואילו הוא שהיה עומד באמת לנגד עיני הציבור החילוני, החברה הישראלית היתה יכולה לכונן מנגנונים ראויים יותר כדי לממשו מאשר ניסיון לגייס בכפייה קהילה שמכריזה כי תעדיף למות ולא להתחייל. אפשר היה, למשל, לאפשר חופש מצפון לכולם באשר לשאלת הגיוס, ובמקביל לאפשר לכולם ערוצים חלופיים לשירות אזרחי במקום השירות הצבאי.

אלא שלא חוסר השוויון הוא מה שמוציא את החילונים מדעתם, אלא הסירוב החרדי לרכוש את "כרטיס הכניסה לישראליות" בדמות המדים והדסקית. כך למשל, אהרן רבינוביץ' שסיקר ב"הארץ" את ההפגנה, התייחס לאפשרות של פיצול גדול "בין אלה שלא חוששים לקחת חלק בישראליות לבין אלו שילכו ויקצינו בדרך הבדלנות".

אם הגיוס הוא ההוכחה ל"לקיחת חלק בישראליות", מה משמעות הדבר לא רק ביחס לחרדים, אלא גם ביחס לאזרחים הפלסטינים שלא משרתים בצבא? האם גם הם "אינם לוקחים חלק בישראליות"? האם הם פחות אזרחים ממי שמכלים שנתיים או שלוש מחייהם במדים?

מדובר, כמובן, בישראליות מסוג מסוים מאוד – זו שסוגדת לצבא, מושיבה את ילדיה מגיל טרום חובה להכין חבילות לחיילים, ומולידה כמעט את כל מושיעיה הפוליטיים משורות הגנרלים. לא ברור מדוע ציבור דמוקרטי יתעקש להכניס למעגל המיליטריסטי הזה קהילה המשוחררת ממנו (גם אם הקהילה הזו לא משוחררת מהלאומנות, שלמרבה הצער השתרשה עמוק גם בקרב הציבור החרדי). עוד פחות ברור מדוע ציבור, שלפחות בחלקו מודע לפשעים שמבצע הצבא הזה בשגרה, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר – עד כדי עמידה למשפט על ביצוע פשע הג'נוסייד – כל כך נחוש לצרף לשורות הצבא הזה קהילות נוספות.

אמנם לאור מספר ההרוגים המאמיר מקרב החיילים, קל יותר לאמץ את הסיסמה "שוויון בנטל" בהתייחס לנטל השכול, אבל לאורך כל שנות המאבק לגיוס החרדים, וגם מאז 7 באוקטובר, הצבא קוטל לאין שיעור יותר פלסטינים מאשר המחיר בנפש שהוא עצמו משלם, ועל כן הדרישה האמיתית מהחרדים כאן היא שוויון בקטל, ולא בנטל.

אחרי יותר משבעה עשורים, המדינה רוצה לשנות את תנאי החוזה שהיא עצמה הציעה לחברה החרדית. נכון, המציאות לא התפתחה בהתאם לציפיותיו של דוד בן גוריון, ובהחלט ייתכן שהחוזה הזה דורש שינויים והתאמות למציאות המשתנה. אבל ראשית, צריך להפנים את העובדה שזאת המדינה שמבקשת לשנות את החוזה ולא החרדים, ושנית, יש למקד את השינויים בקידום ערכים של שוויון אמיתי, של אזרחות משותפת ושל סולידריות, ולא של דת המיליטריזם כתחליף להלכה.

שוויון מגדרי, למשל, הוא ערך חשוב המופר על ידי החברה החרדית (ולא רק על ידיה) באופן עמוק, תוך ניסיון לא פעם לכפות את האפליה וההדרה הזו על המרחב הציבורי. על השוויון הזה ראוי בהחלט להיאבק ללא פשרות, גם במחיר עימות עם הציבור החרדי.

אבל לא העימות דוגמת הפגנת ההמונים וגם לא כוחם הפוליטי של החרדים הם מה שמקשה כל כך על המדינה לשנות את החוזה הזה. סיבת העומק היא עצם הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, קרי אי-ההפרדה בין הדת למדינה. מרגע שהמדינה הפכה את היהדות לשומרת הסף שלה במובן המילולי ביותר, זו שקובעת לא רק את מדיניות ההגירה שלה (יהודים בפנים, כל היתר – בחוץ), אלא גם את מערכת היחסים בין אזרחיה בתוך גבולותיה, היא זקוקה לשומרת סף נוקשה, כלומר היהדות בגרסתה הקשיחה ביותר. ישראל מסרה לידי היהדות האורתודוקסית את עצם הזכות להגדיר מיהו יהודי בכלל. אז עכשיו, היהדות הזו, המחזיקה בבעלות על היהדות מטעם המדינה, באה ואומרת לה בשם אותה יהדות שבניה אינם מוכנים להתגייס.

במובן זה, המאבק לגיוס החרדים חושף את הקונפליקט המובנה בין שני המסדים שעליהם ישראל בנתה את עצמה: צבא ועליונות יהודית – שהרי אין כל משמעות אחרת ליהדותה של המדינה מלבד ביסוס אותה עליונות. חשיבה אזרחית ומרחב דמוקרטי אמיתי היו יכולים להוות את המפתח להתרת הפלונטר הזה, בראש ובראשונה על ידי הפרדת הדת מהמדינה. אבל ישראל, כמו ישראל, רוצה תמיד לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, ומגלה פעם נוספת שזה פחות קל משנדמה לה.