newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אחרי 24 שנים כאסיר פוליטי מוכלס בורגאל פותח דף חדש, וגן ילדים

ב-1987 הוא זרק מטען שלא התפוצץ על אוטובוס מלא חיילים ונשפט למאסר עולם. מאז שחרורו במסגרת עסקת שליט פתח ספרייה ופרויקטים חינוכיים בלוד. עכשיו הוא מספר על מה שהוביל אותו לחזית העממית, על העינויים והכלא, ועל החיים החדשים. ראיון בלעדי

מאת:

"על סיגריות 'איסקוט' שמעת?" מוכלס בורגאל שואל ולא ממש מצפה לתשובה. "בכלא, ההקצבה של סיגריות לכל אסיר הייתה 4 סיגריות ביום. לא הרבה, אלא שכולם היו מקבלים את הסיגריות בבת אחת, אחת לחודש, בפאקטים. באחת הפעמים קיבלנו מהכלא סוג חדש של סיגריות, 'איסקוט', וכלום השתוקקו לנסות אותן. אלא שהסיגריות האלה אולי היו בין המסריחות שאי פעם יוצרו.

"באותה תקופה שוכנתי בתא קטן אחד עם עוד 9 אסירים. כולם חוץ ממני מעשנים, ואני באחת המיטות העליונות. עד היום אני נחנק רק מלחשוב על אותו לילה בו כולם הדליקו את הסיגריות. אתה מבין, נשיפה אחת מהמרלבורו שלך לא ממש משפיעה עליי".

התגובה של בורגאל להתנצלות שלי לאחר נשיפה מקרית מהסיגריה שלי אל פניו הצחיקה אותי. אדם שבילה כל כך הרבה זמן בכלא הופך לחסין לכל כך הרבה דברים שאחרים היו מגדירים כמטרדים, אני חושב לעצמי. כמה סמלי שבערבית, משמעות המילה "איסקוט" היא "שתוק".

מוכלס בורגאל (52) הוא אחד מ-1,027 האסירים ששוחררו בעסקת שליט לפני כשלוש וחצי שנים. הוא נכלא פעמיים; בפעם הראשונה למשך שלוש וחצי שנים בגין חברות בהתארגנות אסורה, ובפעם השנייה למשך 24 שנים, לאחר שניסה לפוצץ אוטובוס מלא חיילים כחבר בחזית העממית. מאז השחרור הספיק להקים ספרייה ערבית בלוד (היחידה בעיר), לפתוח גן ילדים בניהולו, לארגן שלושה מחנות שנתיים לילדים דרך מפלגת בל"ד, להתחתן ולהפוך לפעיל פוליטי חברתי מהבולטים והמובילים בלוד. הספק לא רע לאדם שבילה את מרבית חייו בכלא.

טקס סיום מחנה הילדים השנתי. צילום: רמי יונס

טקס סיום מחנה הילדים השנתי. צילום: רמי יונס

אני פוגש אותו בטקס הסיום של המחנה השנתי שלו, המתקיים בגן הילדים אותו הקים לאחרונה. חצר בית גדולה, ללא סורגים מסביב לגינה. הילדים עומדים על הבמה, מנופפים בדגלי פלסטין ושרים "מווטני" (ההמנון הפלסטיני הלאומי). בורגאל עומד איתם, מאחור, ונראה לא מרוצה. הוא ממשיך לסדר את הילדים, שואף לסדר מוחלט. פניהם המחויכות של ההורים עם המצלמות לא משפיעים עליו. ילד אחד לא במקומו, והוא יעשה הכול להחזירו. אני מנסה לתאם איתו את הריאיון, והוא מבקש ממני כמה דקות של פרטיות כדי לעבור פעם אחרונה על הנאום שלו מול הילדים וההורים. פרפקציוניסט, ואולי סתם רציני.

החיים המוקדמים והילדות בלוד

אנחנו נפגשים לבסוף יום למחרת במטה מפלגת בל"ד בתחנה המרכזית בלוד. בורגאל חבר במפלגה מ-99', עוד מעת שהיה בכלא, וכיום הוא פעיל שטח ואחראי אזורי מטעם המפלגה. הוא מסרב לשבת מאחורי השולחן ובא להתיישב לידי. אותי מסקרן לשמוע על ילדותו, לדעת על סביבתו ולהבין מה גרם לבחור צעיר מלוד להצטרף לתנועת מחתרת פלסטינית, תסריט שכיום, לפחות בינתיים, נראה רחוק מאוד ממציאות חייהם של הצעירים בעיר.

"גדלנו בעיר ובסביבה מאוד לא טבעית", הוא פותח. "אנשים חושבים שהיום הכיבוש והגזענות בולטים, אבל זה כלום לעומת שנות ילדותי. ב-48', אבי מכר את בהמתו כדי לרכוש נשק ולהילחם, ואף נתפס ונכלא. אמי נחשבה לאישה משכילה בזמנה, גם אם נבצר ממנה להמשיך ללמוד בשל הנורמות החברתיות המקובלות אז. כאשר אתה גדל בבית מודע, כל גילוי גזענות כואב ומכעיס יותר.

"לכל שבת בבוקר היה נלווה טקס קבוע – הדרך לבית הספר עברה דרך שכונות יהודיות, מה שתמיד זימן צרות. דימום כתוצאה מזריקת אבנים, קריאות 'ערבי טטרי', 'נאצר מת' ו-'מוחמד מת' היו דבר שבשגרה. לאחר בית הספר היינו חוזרים לשכונות היהודיות להחזיר אבנים".

בורגאל משתף, ואני נזכר בטראומת ילדות פרטית שלי. גם אני ואחותי הלכנו לבית הספר בשבת, והיינו חוזרים לביתנו בשכונה יהודית בלוד, אל ילדים שהיו לועגים לנו, מצביעים עלינו ומתבדחים על חשבוננו. פתאום החוויה שלי מחווירה לעומת סיפורי ילדותו. אותי לפחות לא סקלו באבנים.

מוכלאס בורגאל. צילום: רמי יונס

מוכלאס בורגאל. צילום: רמי יונס

"הימים היו שונים מאוד", הוא מוסיף. "צעירי רמלה ולוד הערבים הקימו מעין 'משמר עירוני' שכל מטרתו הייתה להחזיר ליהודים שהיו מתקיפים ערבים. אני מדבר איתך על מקרים בהם יהודים היו נאספים כדי להרביץ לערבי בודד ברחוב ואף מקרים בהם נזרקו פצצות לחצרות בתים ערבים".

יש רגע שבו זכור לך שממש נהיית פעיל?

"אין רגע אחד, יש שרשרת זיכרונות וחוויות קשות שעיצבו את דמותי בשנות העשרה. זכור לי במיוחד איך בגיל 13 בכיתי שעות לאחר ששמענו בבית על מעצרו של אחי. האשימו אותו בניסיון חטיפת חייל והוא נכלא ל-4 שנים. כשהשתחרר, הוא נהפך לפעיל פוליטי וביתנו נהיה למוקד פגישות ותכנון פעילויות של 'אבנאא אלבלד' (בני הכפר). זכורות לי 'קפיצות' הדרגתיות בעליית המודעות הפוליטית והחברתית שלי באותן שנים. ב- 79' כבר הייתי חבר באבנאא אלבלד, וזכרות לי במיוחד ההפגנות הסוערות ביום האדמה. הכל היה כל כך טעון, מיליטנטי".

מתי נכלאת בפעם הראשונה?

"ב-82'. התחלתי להיכנס לפעילות צבאית נגד הכיבוש באחד הארגונים הקטנים שהיו קיימים אז. נתפסתי והואשמתי בהשתייכות לארגון אסור ובאימונים. סיפורי הכלא של אחי עוד היו טריים אצלי, ואני זוכר איך כבר בחקירות חשבתי ותכננתי מה אעשה כשאשתחרר. כבר אז בגיל 20, מוקף בחוקרים שאיימו בהריסת חיי, כל מה שעניין אותי היה הרגע בו אצא ואיך אמשיך להילחם. השתחררתי עם אנרגיה אצורה אדירה".

ילד בן 20. הגעגועים לאימא ואבא לא עשו את שלהם?

"ועוד איך עשו. החלטתי לבלות את כל זמני עם ההורים; כשיצאתי מהכלא התחלתי לעבוד עם אבי בחנות המכולת שלו ואף התחלתי לישון בה כדי לשמור ממכות הגניבות הבלתי נסבלות באותם ימים. באותה תקופה הצטרפתי לחזית העממית לשחרור פלסטין כך שהשהייה הלילית במכולת לצורך תכנונים הייתה מושלמת".

אני מנמיך את קולי ושואל אם הוא מתכוון לתכנונים סודיים, ובורגאל פורץ בצחוק. "היום שום דבר כבר לא סודי, הם כבר האשימו ושפטו אותי", הוא עונה, משועשע מהאופי החשאי בו שאלתי את השאלה. "התפקיד שלי היה לארגן נשק ולהסליק אותו. הייתי משיג נשק מאנשים מפוקפקים, שלצערי עדיין יש בשפע מסוגם בלוד, ומחביא ב-'נקודות מתות', לשעת צורך. גם את התקשורת ביני ובין מפעילי הייתי עושה באותה דרך, פתקים ב-'נקודות מתות' אחרות, כדי שלא ניתן יהיה להפיל את הארגון".

מה שלא כל כך עבד.

"בערבית יש אמרה: 'אם יש יותר משני שותפים לסוד, זה כבר לא סוד'. שיטת העבודה שלנו דווקא כן עבדה. בפעם היחידה בה היה מעורב צד שלישי הם הצליחו לעצור אותנו".

פצצה מקולקלת וחודש וחצי של עינויים

בורגאל מתכוון למעצרו ב-87', אז נתפס ביחד עם שותפו ובן עירו מוחמד זיאדה והואשם בתכנון וביצוע פעילות עוינת כנגד ביטחון המדינה.

"אחת המשימות הייתה לתצפת על אוטובוס המסיע חיילים מתל אביב למחנה הצבאי בסרפנד (השם הפלסטיני של צריפין. ר.י). למדתי הכל: מסלול וזמני הנסיעה של האוטובוס, מספרי החיילים המשתנים בהתאם לשעות. למדתי שבשעה מסוימת האוטובוס מלא לחלוטין בכשבעים חיילים, ואז יהיה זמן מושלם לפגוע בו, ביום השנה העשרים למלחמת הנכסה (67', ר.י.). אבו-מנסור (מוחמד זיאדה. ר.י.) היה הנהג, והכול כמעט התנהל לפי התכנית, אלא שהפצצה אותה זרקנו על האוטובוס הייתה 'קרה' – מנגנון הנפץ לא היה טוב והפצצה לא התפוצצה. ברחנו מהמקום. נעצרנו רק לאחר 3 חודשים. התברר שאצל הצד השלישי שסיפק לנו נשק היה משת"פ והוא הוביל למעצרנו.

"באותו שלב כבר ידענו שרודפים אחרינו וניסינו לברוח. שנינו נתפסנו בעיר העתיקה בירושלים. הסתתרנו בשני אתרים שונים. הייתי במסתור ושמעתי בקשר של אחד השוטרים, שעבר לידי מבלי לראות אותי, את המשפט 'הראשון נתפס והוא בידינו'. המחבוא בירושלים היה אמור להיות זמני לפני הימלטות מהארץ, אבל הפך לזירת מרדפים. בסופו של דבר הצליחו לתפוס אותי ולפצוע אותי קשה תוך כד מעצר".

מכאן, השיחה הופכת ליותר קשה. בשבילי. בורגאל מגלגל את השתלשלות העניינים, מספר על העינויים בחקירות וממשיך לתקופה הקשה בכלא. תוך כדי סקירת סיפוריו הוא שם לב שאני לא כותב. הוא מעיר לי על כך. טון דיבורו השליו וקור הרוח בו דיבר על העינויים הפריעו לי. אדם צריך לעבור כל כך הרבה כדי להיזכר בתקופה טראומתית בחייו ולספר עליה ברוגע, אני חושב לעצמי.

"העינויים התחילו בבית החולים שערי צדק. נפצעתי קשה בראשי בזמן המעצר ונזקקתי ל-14 תפרים. החוקרים היו דורכים לי על הראש ופותחים לי את התפרים. בין מכה לחבטה הם היו צועקים ומקללים, מנסים להסביר לי שזה נגמר ואני הולך למות בידיהם.

"הימים הראשונים לאחר מעצר קריטיים. העצור נמצא במצב נפשי מאוד רגיש ומרגיש שעולמו חרב עליו. בשב"כ יודעים את זה ולכן הם מפעילים את רוב האלימות שלהם כבר בהתחלה. המעבר מהחופש למעצר בעצמו יכול לגמור בן אדם. תאר לך את העומס הנפשי שהעינויים עושים".

מה זכור לך מהחקירה?

"כמעט הכול. זכור לי איך קשרו אותי לכיסא, ידיים ורגליים קשורות אחורה, שק קשור מעל הראש. הרביצו לי בראש ואז מיד היו מטביעים אותי, כדי שלא יהיה לי זמן להתאושש. האיברים המוצנעים גם סופגים מכה הגונה. הם מנסים להכאיב בכל הנקודות הרגישות בגוף. לאחר שלושה ימים בגיהינום הזה, הבנתי שצריך להיות מוכן למות כדי לשרוד את זה. לא רציתי למות, אבל ההבנה שהמוות עלול להיות בלתי נמנע החזיקה אותי".

מתי נשברת?

"לא בדיוק נשברתי. סף הכאב היה בל יתואר, באמת ובתמים האמנתי שהם הולכים להרוג אותי. באותה תקופה, בין 87' ל- 90' נהרגו בשבי עשרה או שנים עשר עצורים פלסטינים. בחרתי בחיים והודיתי בדברים המיוחסים לי, בהם היו להם הוכחות חזקות. הבעיה היא שההודאה פתחה להם את התיאבון והחקירות נמשכו לעוד 57 ימים בלתי נסבלים".

"כל חטיפת חייל כמעט בישרה על עסקה"

בדיוק אז בורגאל מקבל טלפון וקוטע את הסיפור. הוא עונה ומדבר עם אישה שהתקשרה לשאול בנוגע לקורס לימוד אנגלית שהוא מקיים בגנו לאוכלוסייה מבוגרת. "סליחה, תקופה עמוסה, אנחנו מתחילים קורסים חדשים עוד מעט", הוא מתנצל.

בורגאל נשפט למאסר עולם בכלא. הוא מספר לי שבדרך לדיוני הארכות המעצר בתקופת החקירה, מבלי לאפשר לו לראות עורך דין, החוקרים היו מחליפים את חולצותיו כדי שהשופט לא יראה את כתמי הדם.

בילית 24 שנים בכלא בטרם השתחררת בעסקת שליט. הייתה לך אמונה במשך כל אותה תקופה שתזכה להשתחרר?

"כן, אל תשכח שנושא רון ארד היה אקטואלי מאוד באותם ימים. כל חטיפת חייל כמעט ובישרה על עסקת חילופי שבויים. מה שהיה קשה ביותר בכלא היה המאבק הבלתי נגמר עם הנהלת שב"ס. היינו צריכים להילחם על כל דבר קטן. היינו צריכים לשבות רעב כדי שיאפשרו למשפחותינו לשלוח לנו תחתונים, למשל. אני כבר לא זוכר כמה פעמים אני שבתתי. באופן מקרי, יומי האחרון בכלא היה גם יומה האחרון של שביתת רעב של חלק מאיתנו".

מוכלס במרפסת ביתו. מדבר על העינויים ברוגע ובשלווה. צילום: רמי יונס

מוכלס במרפסת ביתו. מדבר על העינויים ברוגע ובשלווה. צילום: רמי יונס

שמעתי אותך מסביר פעם שאתה מתנגד להגדרתך כ"אסיר בטחוני". למה?

"מעולם לא הייתי אסיר בטחוני. בכלא שאפנו להכרה בינלאומית כשבויי מלחמה. גם בכלא חשוב לשמור על זכותנו להגדרה עצמית. המונח 'אסיר בטחוני' הוא מונח ישראלי. המינוח הנכון הוא 'אסירים פוליטיים', גם אם חלק גדול מהאסירים נעצרו על רקע פעילות צבאית. זהו המינוח היחיד שלא שולל את המצב אותו אני מייצג מבחינת העם הפלסטיני".

ה-18.10.2011 היה יום שחרור האסירים בעסקת שליט. בורגאל לא האמין שדווקא החייל שנחטף מתוך טנק הוא זה שיביא לשחרורו, ועוד תחת ממשלת ימין.

מתי באמת הבנת שזה סופי, שאתה בחוץ?

"הייתה לי אמונה, אבל אני יכול להגיד ב-100 אחוז שרק ברגע בו יצאתי מרכב מפקד משטרת לוד אל כניסת ביתי נפל האסימון. לא ציפיתי לכזו כמות של אנשים כמו שבאו לקבל את פניי. לקח לי חמש דקות לפלס דרך כדי לחבק את אימא. עד היום אני מסתובב ברחוב ופונים אליי אנשים שאני לא מכיר".

אתה יוצא מהכלא ומיד מתחיל להיות מעורב חברתית במה שקורה לאוכלוסיה הערבית בעירך. מכל הדברים שיכולת לעשות, למה לפתוח גן ילדים?

הוא מחייך. "אחרי שהשתחררתי, מיד בדקתי וראיתי איפה יש צרכים קהילתיים שהממסד המפלה לא מספק. אין מספיק גנים בעיר, מה גם שהגן הוא פלטפורמה מעולה לחינוך והטמעת ערכים, תוך אינטראקציה ממושכת עם ההורים, שהם למעשה הקהילה שלי".

אני נזכר במשפט שאמר בורגאל בתחילת הריאיון, שכבר במעצר הראשון היה לו ברור שהוא ימשיך לפעול למען עמו.

"הרי בכלא ידעתי שאם וכאשר אשתחרר, אחזור להיות פעיל פוליטי חברתי. השנה קיימנו מחנה בו חילקנו את הילדים לקבוצות כאשר כל קבוצה ייצגה מחנה פליטים מגלות אחרת. כך אנו מלמדים את ילדינו על הקשר ההיסטורי לפלסטין, קשר אותו הממסד מנסה למחוק".

אני מחזיר אותך ל-87'. במבט לאחור, היית עושה דברים אחרת?

"בזמנו, מה שעשיתי היה נראה כבחירה הטבעית. אהוד ברק בעצמו אמר שאילו היה פלסטיני היה פועל כמונו. בגיל 20 או 25 זה לא נראה לי לא נכון. הכיבוש הפך אותנו לסוג של מוטציה מעוותת, חסרת צורה, חסרת זהות או שייכות. הרי ברגע זריקת הפצצה ברור היה לי שהמטרה הייתה לקדם את עמי במאבקו ולא להרוג את אותם חיילים. לא חשבתי על זה בכלל".

מוכלס בורגאל מביט החוצה מן החלון. הוא מסתכל בשקט כמה רגעים, ומוסיף: "היום, עם הכלים, הידע, המודעות וההבנה שש לי, אני ממשיך לקדם את עמי, בדרכים אחרות".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf