newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך השתגעתי מקור הרוח של משפחת רייצ'ל קורי

השבוע יתקיים בבית המשפט העליון דיון בערעור בתביעה שהגישו נגד המדינה. על המוסר הכפול של הממשל האמריקאי, הפריבילגיה לדרוש צדק בשם ביתם ועל הביקור בעזה כמה ימים לפני "עמוד ענן". ההורים של רייצ'ל קורי מדברים, ואיכשהו – לא כועסים בכלל

מאת:

בסוף השבוע האחרון הגיעו בני משפחת קורי לירושלים. ביום רביעי בשעה 11 בבוקר יתנהל בבית המשפט העליון דיון ראשון בערעור שהגישו בתביעת הפיצויים האזרחית נגד מדינת ישראל. לפני כארבע שנים הגישו את התביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה, ובתום הליך ממושך השופט עודד גרשון הסיר ממדינת ישראל את האחריות והאשים את קורי במותה שלה. הם לא מבקשים את הכסף אלא את ההכרה ולקיחת האחריות על הריגתה של ביתם.

רייצ'ל קורי הייתה צעירה אמריקאית שהגיעה בשנת 2003 לעזה מטעם תנועת הסולידריות העולמית. היא הייתה צעירה אידיאליסטית שהאמינה באחוות עמים ושלום עולמי ולא לגמרי הבינה למה היא נכנסת. שלושה חודשים לאחר מכן נדרסה על ידי דחפור צה"לי כשנסתה למנוע הריסה של בית משפחה ברפיח. רייצ'ל קורי נהרגה.

לפני כמה שנים פירסמה המשפחה את יומניה ומכתביה של רייצ'ל מתקופת שהותה בעזה. המילים שכתבה עובדו למחזה, הצגת יחיד בבימויו של ארי רמז ובמשחקה של סיוון קרצ'נר עלתה במסגרת פסטיבל תיאטרונטו במרץ 2013. היום (שני) בשעה 21:00 תציג ההצגה בתיאטרון הערבי עברי (הסראיה) ביפו. אחרי ההצגה יתקיים דיון בהשתתפותה של משפחת קורי. אחרי שצפו בו במספר רב של מדינות ושפות זו תהיה הפעם הראשונה שהם ישמעו את סיפורה של רייצ'ל במילותיה שלה בשפה העברית.

רייצל קורי לפני הדחפור (צילום: Joe Carr)

רייצל קורי לפני הדחפור (צילום: Joe Carr)

אני נפגשת עם המשפחה בבית קפה בירושלים, ההורים סינדי וקרייג והאחות שרה שדומה לאחותה דמיון יוצא דופן. אנחנו מדברים על המחזה ועל ההחלטה לפרסם את היומנים. "רייצ'ל הייתה יותר מתקרית מצערת, היא הייתה יותר מרק המוות שלה, היא הייתה אדם מורכב, ולא רצינו שהקול שלה יעלם בתוך הדמות הציבורית שהיא הפכה להיות בעל כורחה", מסבירה סינדי. "לא רצינו שהיא תהפוך לכלי להתנגחות פוליטית שכל צד משתמש בו כדי להכפיש את השני. פרסום היומנים היה הדרך לשמור על הקול הפרטי שלה".

כשאני שואלת אם הייתה התלבטות האם לאפשר את העלאת המחזה בעברית עבור קהל ישראלי, קרייג מבקש להבהיר את עמדת המשפחה: "אנחנו לא נאבקים נגד אף אדם, לאום או אפילו מדינה. אנחנו נאבקים במדיניות ופעולות הפוגעות בזכויות אדם. הפעילים והפעילות הישראליות ליוו אותנו לאורך כל הדרך ואנחנו רואים במה שאנחנו עושים אפשרות לחזק את המאבק של פלסטינים וישראלים נגד חוסר הצדק הזה".

"המקום הזה, ישראל/פלסטין, תמיד יהיה חלק מאיתנו, עד יום מותנו. הקשר שלנו למקום הזה והנסיון להביא לשינוי יישאר חלק מהחיים שלנו. בלי שתכננו המאבק שלכם הפך להיות גם המאבק שלנו ובלי לדבר עם ישראלים זה יהיה בלתי אפשרי", מסבירה לי שרה, אחותה של רייצ'ל. שרה לאורך כל השיחה מדברת בקול קצת שונה מזה של הוריה. היא אדם פרטי יותר, סגור יותר. "ביום השנה למותה ההורים הולכים לאירועים פומביים אני נשארת בבית עם הזיכרונות".

אני מחפשת את הכעס שלהם, הכעס שבוער אצלי ומניע אותי, הכעס על ההתנהלות הישראלית, על האטימות, על העוולות. חיפשתי את הזעם שלהם על המערכת שהרגה את בתם והפילה עליה את האחריות המלאה לכך. חיפשתי את התסכול והיאוש ששמעתי במילותיה הכתובות של רייצ'ל. חיפשתי ולא מצאתי אותם בשום מקום.

למרות שהדעות במשפחה חלוקות לגבי התמיכה בחרם על ישראל, העיסוק בנושא האחריות הכלכלית לכיבוש מהווה חלק מרכזי בתפיסת העולם שלהם. הם דורשים מהממשל האמריקאי להגן על אזרחים אמריקאים ומצביעים על המוסר הכפול של הממשל. "ביד אחת דורשים תשובות מישראל, דורשים הפסקת בנייה בהתנחלויות והתנהלות בהתאם לחוק הבינלאומי, וביד השניה מספקים מיליארדים בסיוע צבאי", אומר קרייג. "ראש הממשלה שרון הבטיח לנשיא בוש כמה ימים לאחר מותה של רייצ'ל שתהיה חקירה מעמיקה ובלתי תלויה. זה לא קרה מעולם וארצות הברית לא הפעילה שום לחץ משמעותי, איזה מסר זה מעביר?"

המשפחה המורחבת כולה עוסקת כבר שנים בניסיון לעשות עבודה דפלומטית מול הרשויות האמריקאיות והשתתפה במאות פגישות לאורך השנים. "זה סיזיפי" מודה שרה. "ההצלחות מאוד קטנות ואנחנו מתקדמים צעד צעד, אבל אנחנו מצליחים להעלות הרבה מידע ולכוון זרקור על המצב בעזה, שאנשים בתפקידי מפתח יודעים מעט מאוד על המציאות בה. אנחנו לא מצליחים לשנות מדיניות אבל כן משפיעים על השיח. העבודה ההסברתית שאנחנו עושים, בעיקר בארצות הברית, היא נתיב הפעילות הטבעי שלנו. אנשים מתרשמים מזה וקוראים לי אקטיביסטית מסורה, ואני תמיד חושבת שאם רייצ'ל הייתה שומעת שקוראים לי אקטיביסטית היא הייתה מתגלגלת מצחוק".

אירוע זיכרון לרייצ'ל קורי, שכם 2013 (צילום: אקטיבסטילס)

אירוע זיכרון לרייצ'ל קורי, שכם 2013 (צילום: אקטיבסטילס)

אחת השאלות שהכי הטרידו אותי היא למה בחרה המשפחה הזו להשקיע זמן רב כל כך ומשאבים כלכליים ורגשיים במערכת המשפט הישראלית. מדוע נדרשת להם ההכרה ממדינת ישראל, מדינה שהצבא שלה הרג את בתם, מדינה בה התקשורת קראה לה סייענית טרור ובית המשפט האשים אותה במותה שלה. מדינה שאף גורם רשמי שלה מעולם לא פנה אליהם, מלבד עובד בכיר במשרד החוץ שאת שמו אינם זוכרים, שהביע תנחומים והקפיד להבהיר שהוא אינו מייצג את משרד החוץ אלא את עצמו בלבד. כשקרייג מזהה בפני את הזעזוע הוא מבהיר לי שבעיניו היה זה מעשה אנושי מרגש.

"אנחנו רוצים לדעת את הפרטים, מה באמת קרה שם. האמת נמצאת בידיי ישראל, שמנסה להסתיר ולטייח את מה שעשתה שם. אנחנו לא נאבקים רק על צדק לרייצ'ל אלא גם על הצדק שבשמו נאבקה ונהרגה. יש לנו את הפריבילגיה להיאבק ולדרוש צדק. למשפחות רבות שאבדו את ילדיהם בעזה אין את האפשרות הזו. אנחנו דורשים מהמערכת הישראלית לקחת אחריות כדי שלא לייצר עוד הפרדה בין קורבנות פלסטינים לבינלאומיים, ואולי לעצור את המוות הבא". אומרת סינדי.

שרה מעלה את הסיפור של ג'יימס מילר. מילר היה יוצר קולנוע בריטי שנורה למוות על ידי הצבא הישראלי בעזה כחודשיים אחרי מותה של רייצ'ל. גם במקרה הזה ישראל סגרה את התיק ללא כל צעדי חקירה משמעותיים וללא לקיחת אחריות. המשפחה פנתה לבית המשפט באנגליה שקבע כי ג'יימס מילר נרצח על ידי הצבא הישראלי. "בארצות הברית, גם אם היינו רוצים,  אין אפשרות לעשות את זה. בתי המשפט לא אפשרו לנו הליך דומה".

"כשפנינו לבית המשפט בישראל עורך הדין חוסיין אבו חוסיין ושאר עורכי הדין  איתם היינו בקשר היו מאוד כנים איתנו לגבי התוצאות האפשריות של ההליך, אבל רק כשהתחילו הדיונים הבנו כמה קשה זה הולך להיות. ההתעלמות של בית המשפט מהסתירות הבוטות בעדויותיהם של שני החיילים שישבו בדחפור שדרס את רייצ'ל, והתרגום חסר האחריות והמטעה שהצמידו לעדים מטעם תנועת הסולידריות הבינלאומית, שיקפו לנו בצורה ברורה שזה הולך להיות מאבק ארוך שהסיכוי לראות בסופו את הצדק הוא לא גבוה", מספרת סינדי.

קרייג, למרות כל מה שעבר עליו נותר אדם רגיש ופתוח שמאמין בשינוי. "זה המאבק הבלתי אלים שלנו. אנחנו שולחים את הילדים שלנו לעשות דברים קשים שהם לא יכולים לחיות איתם ואז אנחנו קוראים להם גיבורים. בחברה תרבותית בתי המשפט הם הכלי המרכזי להשיב צדק ולדרוש פיקוח על המצב בשטח. כשהייתי חייל בויאטנם היו הרבה חיילים שמאחר ולא עסקו באופן ישיר בלחימה העדיפו שלא לשאת נשק. אחרי שהתחילו ההפצצות רובם שינו את דעתם ובחרו לחמש את עצמם. כמו החוק הבינלאומי אנחנו מאמינים בזכותם של הפלסטינים להתנגד לכיבוש בכל דרך שיבחרו אבל אנחנו מתרגשים כל פעם מחדש מההבנה שיש אנשים רבים כל כך שלמרות הזוועות שמקיפות אותם והיותם בסכנה תמידית ומיידית בוחרים להיאבק בדרכים לא אלימות. אנחנו גאים ברייצ'ל שעמדה לצד אנשים כאלה".

סינדי וקרייג קורי

סינדי וקרייג קורי

קרייג וסינדי ביקרו בעזה מספר פעמים. הפעם האחרונה הייתה כמה ימים לפני שחיל האוויר הישראלי הפציץ את עזה מהאוויר במה שכונה מבצע עמוד ענן. הם מיהרו להיפגש עם דיפלומטים אמריקאים וקבלו הבטחה שהילרי קלינטון פועלת להשגת הפסקת אש.

בעזה הם נפגשו עם בני המשפחה שאת הריסת ביתם ניסתה רייצ'ל למנוע. חווית השהות בעזה והמפגש עם התושבים השפיע עמוקות על בני המשפחה. "יש להם יכולת מרגשת לדאוג אחד לשני, הם רכשו מיומנויות איך להתמודד עם דברים איומים מבלי לאבד טיפת אנושיות", אומר קרייג. לאורך כל השיחה יחזור פעמים רבות לדבר על הילדים הפלסטינים. "אנחנו צריכים להגיע לנקודה הפשוטה שבה נאהב את הילדים של האחר, שבה נרצה עבורם את מה שאנחנו מבקשים עבור הילדים שלנו, משם יתחיל הפתרון".

רייצ'ל קורי נהרגה (המשפחה מקפידה שלא להשתמש במונח נרצחה) במקום בו נהרגו אלפי אנשים, נשים וילדים שאת שמותיהם אנחנו לא מכירים, נסיבות מותם לא נידונו ושמילותיהם לא הונצחו במחזה. עזה המוקפת חומה, על 1.7 מליון תושביה, ידעה הפצצות מן האוויר, פשיטות קרקעיות, חיסולים ממוקדים, הגבלת מזון, תנועה וגישה לשירותים בסיסיים. קולה של עזה מושתק, היא אינה תופסת מקום בסדר היום הישראלי והבינלאומי. דרך האובדן משמיעה משפחתה של רייצ'ל קורי את קולה של העיר שרוב תושביה פליטים, ומציגה אותה מעל כל במה בכל מקום ובאוזני כל מי שמוכן לשמוע.

ביום רביעי בבוקר יתחיל הדיון הראשון בערעור בית המשפט העליון והמשפחה הרגישה והאמיצה הזאת תשמח לנוכחות ישראלית תומכת באולם.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf