newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ברמדאן גם נשים פמיניסטיות חוזרות למטבח

פעם בשנה לא נשארת לנו ברירה וכולנו מתגייסות למפעל בישולים מתיש ובלתי פוסק. השנה מעבר למשפחה נוספו גם כל מיני יהודים שרוצים לחגוג איתנו את צאת הצום. איך אפשר לאזן בין המסורת והמאבק לשחרור?

מאת:

בין הסירים למאפים, מעדני המזון, הסלטים והיצירתיות הקולינרית, יוצאות הנשים הערביות כל שנה לחודש מילואים, או ליתר הדיוק חודש ממולאים, הוא חודש רמדאן.

נשים שמגדלות משפחות מסורתיות מוצאות שכל פעם כשבני המשפחה בצום, נופל על כתפיהן, בלי שאלות וללא בחירה, לתחזק מפעל הזנה למשך חודש שלם לפי לו״ז הדוק ולא גמיש בעליל. בני המשפחה, שמתנהגים כאילו הם על סף מוות מרעב כל יום מחדש, מחזירים את הנשים ובמיוחד את האמהות לתפקיד הכי בסיסי שנשים פמיניסטיות נאבקו לצאת ממנו. במהלך רמדאן תבניות מגדריות מתחלפות להן בתבניות אפייה, המגדר הופך למג׳דרה והשוויון המגדרי נכנס לבישול איטי לחודש שלם.

עוד לא פגשתי אישה, מהפכנית ורדיקאלית ככל שתהיה, שתצא במחאה נגד חודש השעבוד שנקרא רמדאן, ונגד הציפיות ממנה במהלך החודש הזה.

האמת היא שגם גברים בסביבתי עוברים מהפך והופכים להיות ספקים לחומרי גלם, ממושמעים במיוחד, קונים בכמויות ונצמדים לרשימה המסורבלת של קניות שהם לא רגילים אליה במהלך השנה, וכמובן שלא מעזים לחרוג או לטעות במצרך אחד גם אם האישה ביקשה ״ממרח דיאט לוטוס" והגבר יודע שיקבל סחרחורת מסיבובים בסופרמרקט בניסיון להבין מה זה לעזאזל. הגבר החכם הזה מודע לסכנה הקיומית שמעבדת האטום התזונתית תפוצץ לו בפרצוף בבית אם לא יעמוד במשימה.

שביתת רעב

אבל תשכחו מגברים כרגע. הם מסתדרים בסופו של דבר, כרגיל. נחזור לצרותיהן של הנשים: אנחנו כרגע באמצע החודש. חם, מתיש, מייגע ותקציב האוכל החודשי התאדה לו אי שם. ניסיונות המחאה שלי נכשלו. רשימת ההישגים הפמיניסטיים שלי מסתכמת בזה שהילדים עורכים שולחן, מסדרים את הסלטים והשתייה והחמוצים ומקפלים חלקית בסוף המערכה. בעלי היקר מפקד לפעמים על הנעשה בשדה הקרב. הוא גם מינה את עצמו כאחראי על המימד הרוחני של החודש, לרבות תפילות, מסורת, תאורה חגיגית בחוץ ואווירה כביכול מיוחדת.

> מחקר: במהלך רמדאן התל"ג צונח, אבל מדד האושר בעלייה

מבשלות לקראת ארוחת האיפאר, רמדאן (Frerieke CC BY-NC 2.0)

מבשלות לקראת ארוחת האיפטאר, רמדאן (Frerieke CC BY-NC 2.0)

"אבל מי עושה את הכלים?!", צעקתי ביום השישי לצום, ונתקלתי בשתיקה רועמת בסלון. "אני עייפה!" הצהרתי במחאתיות. "לכי לנוח, בבוקר תמשיכי", אמרו לי. "אני אשבות!" איימתי, ובתשובה אמרו לי ש"כולנו שובתים רעב, יקירתי. את בסוף תבשלי משהו נכון?"

וזה נכון. בסוף אני נכנעת ואני מבשלת, ולא סתם משהו אלא מטעמים ותבשילים שונים. אני חושבת מה כל אחד אוהב ומה ישמח כל אחד. כדי להצדיק את זה אני בונה לעצמי תיאוריית מנחמות, כמו המחשבה ש״זוהי אהבת אם אמתית״, כלומר הכי כנה וצחה, טבעית וספונטנית. האמא הטובה מניקה, ובחודש רמדאן היא חוזרת להניק בשמחה את צאצאיה. בקצה השני של הסקאלה עומדת להן תיאוריות פמיניסטיות על פמיניזם של "קארינג" (caring), טיפול והכלה, מה שמייחד נשים מיצורים טפילים בעולם הזה שנקראים זכרים, שצריכים אותנו כדי להתקיים.

המטוטלת הפמיניסטית מתנדנדת לה בין הקצוות השונים, ואני עדיין חושבת על שיטה שתנפץ את המוסכמות החברתיות-דתיות סביב התפקידים של שני המינים ברמדאן שלנו, בפסח של היהודים ובפסחא או ראש השנה, ולא מוצאת אותה.

היהודים באים

עוד מימד שנוצר השנה ואני לא ממש יודעת איך להתמודד איתו הוא כל החברות והחברים היהודים שרוצים ללמוד ולחגוג את רמדאן איתנו, ושגילו פתאום את הפוטנציאל הקולינרי המתובל בתעשיית השלום והחיים המשותפים.

איך אפשר לא לשתף פעולה עם היופי הזה, באמת? סופסוף מישהו מתעניין ורוצה להתחבר ולחוות את החוויה התרבותית המדהימה הזאת, ומי אני שאגיד לא? הרי כל השנים טענתי שצריך להכיר וחייבים לקרב בין העמים, ועוד אחד הערכים האהובים עלי ברמדאן זה הנדיבות והשיתוף. השנה אין צוק איתן שיקלקל את השמחה וחייבים לשתף פעולה עם בני הדודים שעומדים בפתח עם קערת סלט חסה ענקית ופרצוף מחויך בפתח הבית. "תפדלו", אני אומרת, "אהלן וסהלן אל תוך החיים שלי".

בעמותת נע״ם אירחנו כמה צעירות מתנדבות מהארץ ומחו"ל לארוחת איפטאר. שעה אני מסבירה למה אנחנו לא מברכים על יין, ולמה האלכוהול אסור באסלאם, ולמה לא אומרים לחיים ולא מרימים כוס. עוד אני מסבירה ומתאמצת באנגלית, קוטעת אותי צעירה אחת שהתלהבה ממשקה התמר-הינדי, מרימה את הכוס שלה ואומרת בקול "וואו איזה מגניב המשקה הזה, לחיי כל הנשים מסביב לשולחן!" הנשים מלוד הרימו בשקט את הכוסית עם חצי חיוך לכבוד האורחת, כי לכי תסבירי לאורחים טובי הלב כמה קשה הרמדאן הזה לאותן נשים.

> שלושה הסברים פשוטים ע איך שמתווה הגז של נתניהו מסוכן לכולנו

הרמת כוסית. מתנדבות מחו"ל אצל עמותת נע"ם (סמאח סלאימה)

הרמת כוסית. מתנדבות מחו"ל אצל עמותת נע"ם (סמאח סלאימה)

קבוצות התמיכה הווירטואליות שלי בין חברות ואחיות כולן כמעט מתמודדות עם אותה סוגיה של הבישול בחודש הצום. יש כאלה ששולחות תמונות של הישגיים מטבחיים מרשימים, עם דגל לבן של תבוסה פמיניסטית שתקוע מעל כל מגש, ויש כאלה שלעגו לי והאשימו אותי. ״את הרגלת אותם, אל תתלונני״, כתבו, ואחת אף העזה להסביר לי שהכול בגלל הדת. אם לא הינו צמים המצב היה אחר והכל בסדר.

אבל לא, אני רוצה לצום וליהנות, לאכול טוב בערב, לארח חברים וקרובי משפחה ולהיות בחברה טובה, להוציא צדקה ולהירגע כמו שאמורים לעשות בחודש הזה. עוד לא מצאתי את הנוסחה, או ליתר דיוק המתכון, בשביל לעשות את כל זה כמו שצריך. אני עייפה ממה שאני עושה ושמחה בו זמנית, כועסת ומרוצה ביחד, רוצה להשתחרר והסינר עוד חונק ולא רק כי עליתי במשקל.

עם כל העול הזה ועם כל ההתלבטויות האלו אני נוסעת מחר לסמינר ״חממת קולנוע לנשים״ לנסות לקדם את הסרט שחלמתי עליו שנים, על הנשים שנשארו בחיים אחרי שנרצחה אישה במשפחתן. ״שכול אסור״, קראתי לפרויקט. אני רוצה להתנתק מהעבודה, מהלימודים, מהכתיבה והבישולים.

אני משאירה אחרי לבד בבית ארבעה זכרים מורעבים שחייבים לשרוד חמשה ימים בלעדי. אבל לפני שתמחאו לי כפיים על המעשה האמיץ, אדווח שכהרגלי הכנתי אוכל לגדוד שלם לשבוע במקרר. ועדיין, אף פעם לא עזבתי את הבית ברמדאן, ואף פעם לא ויתרתי על מעמדי החשוב של ״מנהלת מפעל ההזנה״ במשפחתי. בעונג ובכבוד אני מוסרת את הכתר לבן הזוג שלי ולחיילים הקטנים שלו ובטוחה שהם ישרדו את המסע הזה בגבורה. להתראות בשבוע הבא.

> תמונות: רמדאן במחסום קלנדיה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf