newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשסעודיה מרביצה בי פמיניזם ברמדאן אני מתחיל לחשוד

לצד הצום, רמדאן הוא זמן של תפילות ושל התכנסות משפחתית, והוא גם החודש שבו העולם המוסלמי הופך לקהל שבוי של סדרות הטלוויזיה הסעודיות המושקעות. הממלכה שבה לנשים עדיין אסור לנהוג בחרה השנה להעמיד במרכז דוקא את זכויות הנשים, ולא במקרה

מאת:

ביום השני של חודש רמדאן קיבלתי הצעה לטעום מעוגת יום הולדת של מישהי שעובדת איתי באוניברסיטה. העוגה נראתה מפתה מאוד, אבל אני, כל שרציתי היה כוס מים קרים. דחיתי את ההצעה בנימוס והסברתי שאני בעיצומו של יום צום. היא חשה לא נעים, ספק אם בגלל שלא ידעה על רמדאן, ספק אם מתוך הזדהות עם סבלי, אבל היא הצליחה להתגבר על המבוכה. "מסכן שלי, אז אני אארוז לך וקח איתך לארוחה המפסקת". העניין הוא שאף פעם לא הרגשתי מסכן בגלל הצום, אדרבא, יש בזה משהו כל כך טוב וכל כך בריא ומנקה.

הדעה הרווחת לפיה מוסלמים הם מסכנים בחודש רמדאן היא עוד אי-הבנה סביב החודש, במיוחד שלצד זה תמיד יגיע המשפט המנוגד למסכנות "אבל בלילה אתם מפגיזים". רבים מחכים בכיליון עיניים להגעת החודש, מוסלמים ברחבי העולם מגבירים ביתר שאת את מעשי הצדקה ומצד שני גם את התפילות. אחת התפילות המוכרות היא תפילת "אל-תראוויח", תפילה שצוללת אל תוך הלילה במסגדים ונמשכת כשעה וחצי עד שעתיים (תלוי בקצב של האימאם – הדרשן) החל מתשע בערב, ובה קוראים תוך כדי תפילה בכל לילה חלק אחד משלושים חלקיו של הקוראן, וכך מקיימים את מצוות הח'יתמה – קריאת כל הקוראן מתחילתו ועד סופו, על כל 600 העמודים שלו. אך לא רק הקרבה לאל מתחזקת ברמדאן, גם הקרבה למסכי הטלוויזיה מתחרה על לבבות המאמינות והמאמינים.

> מנותקים: הסיפור המוזר שישראל מספרת לעצמה על המזרח התיכון

גיוס - באנר

פסאודו-פמיניזם בשירות המלחמה נגד דאע"ש

לצד הטקסים הדתיים והאיחוד המשפחתי, עלה בחודש רמדאן קרנן של תופעות בידור כאלו ואחרות בערוצים דוברי הערבית; תוכניות בידור של מצלמה נסתרת למשל, תחרויות טלוויזיה נושאות פרסים, והיהלום שבכתר: סדרת טלוויזיה שתשבה את קהל הצמים ותרתק אותם מול מסך הטלוויזיה. הרשת המובילה בתרבות הריתוק-בידור היא רשת MBC, רשת בבעלות סעודית בעלת אג'נדה שהיא פרו-בית המלוכה הסעודי.

בניגוד למסורת של שנים קודמות בהן שידרה הרשת את סדרת "באב אלחארה" הסורית (שער השכונה) בעלת האופי הבידורי ומשולל המסר, בחרה השנה רשת MBC לשדר סדרה שנחשבת לאחת הסדרות המושקעות ביותר אותן ידעה תעשיית הדרמה הערבית אי פעם. הסדרה נקראת "גראביב סוד", או בתרגום חופשי "שחורות משחור", ויש כאן מסר, אפילו מסר חד. הסדרה שצולמה בלבנון, בהשקעה סעודית כאמור, מגוללת סיפור של נשים ערביות-מוסלמיות אשר התגייסו לשורות המדינה האיסלאמית ומתארת את חייהן לצד הבלטת המעשים המזוויעים של חברי הארגון בחיי היום-יום תחת מטרייתה של מדינת ההלכה.

אך מדוע סעודיה סטתה ממנהגה ומביאה לצופה הערבי את הסיפורים המחרידים על המדינה האסלאמית?

במשפט קצר, סעודיה רוצה לחנך את הערבים ואת המוסלמים, והיא לוקחת על כך חסות מלאה. זה לא התחיל מהיום, מדובר בתהליך שנבנה על פני זמן והוא מתוקשר לעולם בידי אומן. סעודיה רוצה למגר את התופעה של המדינה האיסלאמית שנקשרה בשמה רבות. אין בזה פסול, אך סעודיה גם מנצלת את ההזדמנות החינוכית הזו בכדי להעלות את קרנה ולמצב את עצמה כמדינה שהיא היא המובילה בנאורות אסלאמית ושהיא המגן על כבוד האסלאם.

סעודיה תזמנה את סדרת האקשן-אקטואליה בחודש הקדוש כי היא יודעת בדיוק מתי הערבי-המוסלמי צורך את מנת הבידור שלו בגודש לצד ממתקים סותמי עורקים. הערבי יצרוך כל דבר שקצת יעורר בו עניין ויביא לו סיפורים שהוא מכיר, אבל בעיקר ישמח לאילוסטרציה ויזואלית. סדרה כזאת מעולם לא הייתה משודרת בחודשי חול, היא בחיים לא הייתה תופסת קהל, והתזמון חשוב. מה שהערבים לא ידונו בו זה דיכוי הנשים בו מצטיינת סעודיה, לצד הברוטאליות השלטונית. בניגוד לרושם שיכול להיווצר מהסדרה הכאילו פמיניסטית, בסעודיה אסור לנשים לנהוג במכוניות והיא גם מדינה שמצטיינת בהוצאות להורג. אז המסר החינוכי – למעמיקי המחשבה – בא לברך ויצא מקלל.

פרומו לסדה "גראביב סוד":

לא רק בסעודיה

אני לא אישה, וקטונתי מלדבר בשם הפמיניזם ולבקר בשמו, אך אני אח גאה לארבע נשים מקסימות ואני אעמוד לצד הנאבקות למען השוויון המגדרי וזכויות האדם של הנשים כל עוד לבי פועם. סעודיה היא לא עיקר הבעיה, היא חלק מהבעיה בלבד, כי גם בנו – הערבים הלא סעודים – מקננת בעיה חמורה ביחס לנשים, גם בנו יש דאעשיזם סמוי, והרבה מאוד גלוי.

גם אצלנו רצח נשים על רקע טיפשות גברית הוא עדיין מעשה שגור שבו איזה גבר-גבר לוקח חסות על יישום הלכות ומנהגים חסרי כל שחר, ולא זוכה להוקעה. גם אצלנו יש עדיין תופעה של עבדות מודרנית של נשים שעובדות בחנויות בגדים תמורת 15 ש"ח לשעה. ורמדאן עצמו, על אף שהוא חודש שמביא אתו שפע ברכה ושמחה, הוא גם חודש שבו רואים מי הגבר ומי האישה. חלוקת התפקידים הברורה בה הנשים מבשלות, מנקות, שוטפות, מארחות ומכינות ממתקים – הרבה פעמים מתוך אהבה, אני יודע – כאשר הגבר שרוע מול הטלוויזיה היא דבר מקומם ומעורר בחילה בלשון המעטה.

הלוואי ויצמח לו דור שלא מקבל את מה שמנחילים לו כמובן מאליו וקורא תיגר על כל מה שמנסים לצייר לו כנכון, דור ביקורתי, דור שיודע לשאול שאלות בלי פחד מהאמת. כי אחרת, האם נרצה לחזור למנהגים עתיקי יומין ולרקוד את ריקוד המלחמה והחרבות?

> "ככל שהם יפרידו אותנו למעמדות, שבטים ומגזרים אנחנו חייבים לחבור יחד"

מדינה שבה לנשים אסור לנהוג מלמדת אותנו פמיניזם. תפילת יום שישי של רמדאן בירושלים (סולימאן חאדר/פלאש90)

מדינה שבה לנשים אסור לנהוג מלמדת אותנו פמיניזם. תפילת יום שישי של רמדאן בירושלים (סולימאן חאדר/פלאש90)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf