newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אינתיפאדה של נשים: שבוע מאבק בלוד בעקבות רצח אם מול ילדיה

לא היה פה כזה דבר מעולם קודם לכן. אם לפני כמה שנים עמדנו חמש נשים לבד במשמרת נגד הרציחות, השבוע יצאו כל יום מאות נשים וגם גברים כדי להגיד "לא עוד". יומן מסע של התעוררות

מאת:

בערב יום שישי ישבתי לי במיטה לכתוב פוסט סרקסטי ועסיסי במיוחד על מירי רגב ומחמוד דרוויש, פרסי אופיר ותאמר נפאר ומה שקורה ב"תעשיה" שעושה מהערבים הרבה סרטים.

הודעות הווטסאפ התחילו לפקוד את מסך הטלפון שלי אחת אחרי השנייה עד שלא יכולתי להתעלם. "נרצחה עוד אישה", "סמאח שמעת? אולי שתיים", "הבת של, אחותה של, את מכירה", "ראיתי את הדם", "מלא משטרה". היה נדמה שכל הנשים בלוד היו עדות לרצח הזה, שסחף אותי ועוד המונים מהעיר לוד לשבוע של מחאה, ששיאו צפוי להגיע מחר (שישי), בעצרת גדולה בעיר. [עדכון: כך נראתה העצרת]

דועאא אבו שרך, בת 32 ואמא לארבעה ילדים, נרצחה. חולוד זינאתי, פעילה חברתית בעיר, התקשרה אלי חנוקה ובוכה ומקוטעת. "זאת בת דודה שלי סמאח, בואי, אני בדרך לבית החולים, הילדים שלה ראו הכל… בואי עכשיו".

כך מצאתי את עצמי ברכב דוהרת לבית החולים. בדרך הודיעו לי לבוא לבית הוריה של דועאא, שם כל הנשים יושבות. נכנסתי לשם לחבק ולבכות עם הפרצופים הבוכיים שאני מכירה מהמקום מוכה האסון הזה. בתוך ים של נשים בשחור הובילו אותי לאמא של דועאא. הייתי אמורה לדעת מה אומרים במצב הזה, לאם המייללת שצועקת בבכי מר "רצחו את הנסיכה שלי, רצחו אותך אהובה שלי", אבל אני רק ישבתי מולה על הברכיים ובכיתי בשקט.

> כך נשארתי על החוף ופספסתי את משט הנשים לעזה

דועאא אבו שרך

לקחה את הילדים ליום כיף, החזירה אותם לגרוש, ונרצחה. דועאא אבו שרך

בהמשך ביקשו ממני לפגוש את הבת של דועאא, עדן, בת 11. היא הייתה עם אמה בזמן הרצח, יחד עם האחים שלה. ארגנו חדר נפרד ושקט אצל השכנים, שם עטפתי בחיבוק ילדה בת 11 ואת אח שלה בן ה-12, שניהם מזילים דמעות. לא ידעו להגיד לי איפה שתי האחיות הקטנות יותר, בנות החמש והשבע. עדן ומועאז האח סיפרו שהרוצח הגיע לרכב בזמן שאמם חיבקה אותם ביחד חיבוק אחרון. פתאום תקף אותם רעול פנים לבוש שחור, דחף את שלוש האחיות הצדה, הצמיד אקדח לראשה של דועאא, ירה וברח בחושך.

הילדים מוכי ההלם בכו ודברו ללא הפסקה. עדן סיפרה שאמא נתנה לה צמיד זהב עם המילה LOVE ואמרה לה לשמור עליו, רגעים לפני מותה.

רעול פנים ליד האוטו

לא עמדתי במעמסה הרגשית הזאת והזעקתי את חברתי, מהא סאקללה, גם היא עובדת סוציאלית שגרה לא רחוק. במשך שעות ארוכות ניסינו לשמוע ולהרגיע ולשמור על הילדים. הלילה הזה נגמר לפנות בוקר כאשר הילדים הלכו לישון. השוטרים שהגיעו לחקור עזבו את המקום עם חוקרת הילדים אחרי שעדן נרדמה באמצע החקירה. אין לי מושג איך הגעתי הביתה. שכבתי במיטה אחרי מקלחת חמה והתיאור המפורט של עדן על הרגע בו הרימה את הסדין מעל ראשה של אמא לא יצא לי מהראש. בכיתי ובכיתי, הוצאתי את כל הכעס הזה בפוסט זועם ומתוסכל בפייסבוק ועם זה הלכתי לישון.

יום למחרת התחלנו בקבוצת הפעילים לחשוב מה עושים, לדלות מידע מהעיתונאים והמשפחה, והתעסקנו בידיעה שעצרו את האחים של המנוחה – מה שהתסיס את המשפחה הזועמת גם כך.

לפי בני המשפחה דועאא הייתה נשואה לבעל אלים במיוחד, והתגרשה ממנו אחרי תהליך ארוך ומייגע וכואב. הגרוש אסר עליה לראות את הילדים שלה וכל יום היא התגנבה לבית הספר לראות אותם. הבן מועאז ברח מבית התופת אחרי התעללות קשה לחיק אמו, והשאיר את שלוש הבנות אצל האמא החורגת והאבא האלים.

בתחילת השבוע הגרוש הודיע לדועאא שהיא יכולה לראות את הבנות לשעתיים בלבד, בתנאי שתחזיר אותן אליו בשמונה וחצי בערב בדיוק, לנקודת מפגש ליד ביתו. האמא הנרגשת מהידיעה הכינה סדר יום עמוס לשעות האלה: סרט וטיול רגלי, שרשרת זהב לכל ילדה, משחקים ומתנות. ההתרגשות שלה מהמפגש מנעה ממנה לחשוב על הרע מכל, על זממו האפשרי של הגרוש. למה הוא פתאום מסכים בכלל? איך הסכים להתגרש אחרי שנים של מלחמה על הילדים? והיה זה שם, במקום ובשעה שנקבעו, שהגיע הרוצח ושם סוף לזוגיות שטפטה דם שנים רבות.

> גופות, שקרים וילד דמיוני בנאום נתניהו באו"ם

זה הסיפור, רבותי. אין משהו אחר ברקע, ואם אמרנו רקע אז חייבים למצוא לדבר על סיפור ה"רקע" בתקשורת, ולרצח גרושה ערביה יפה וצעירה אין רקע יפה מכבוד המשפחה, לפי כמה מהעיתונאים בארץ. בשבת הכעס והזעם של המשפחה ההמומה הגיעו לשיאים עם כל כל ידיעה וכתב ששאל "למה היא נרצחה?" או הכריז "עוד רצח על רקע כבוד המשפחה בלוד".

"אתן הבאות בתור"

בינתיים האחים, שהלכו לתחנה לברר את מועד מסירת הגופה של אחותם האהובה, מצאו את עצמם עצורים. המשטרה שלחה הודעה שיש בידיה עצורים כדי להרגיע את השטח. כך היא יצאה יעילה ומתפקדת מול מבול הביקורת שיגיע מהר מ"המגזר". יש סיפור, יש גופה, יש רקע ויש עצורים. מי צריך יותר מזה? עוברים על סדר היום, לא? זהו שאנחנו החלטנו שלא.

ביום ראשון בשתיים בצהריים הגיעה הגופה. בתוך ההמולה של יום הקבורה הבנתי שהפוסט שכתבתי רץ ברשת בשתי שפות ושהרבה נשים וגברים משתפים אותו. עיתונאים התחילו להתקשר ולצטט את המשפט "שונאת אתכם הגברים מבני עמי, תסתלקו מהחיים שלנו עם כבודכם החלול וגאוותכם הריקה". לכולם סיפרתי את סיפורן של עדן ודועאא. "אל תגידו כבוד, אל תעשו עוול למנוחה", אמרתי. יש עיתונאים ששיתפו פעולה ויש כאלה שפשוט התעלמו. "חייבים רקע!" נזפה בי אחת התחקירניות.

מיה איידן מערוץ עשר הייתה היחידה שסיקרה את האירוע בשטח, וזכתה לתעד את הרגע ההיסטורי בתולדות הפמיניזם הפלסטיני בישראל, הרגע בו יצאו המון הנשים לרחוב, חסמו את שדרות צה"ל בלוד וצעקו על הגברים שעומדים בדממה חסרי מעש מול הרציחות האלו. טובחים בנו, צעקנו, אולי הרוצח יהיה היום בהלוויה, נמאס כבר מהאלימות הזאת והמשטרה לא עושה כלום.

> פעילות דיור ציבורי הפריעו לכחלון באירוע ראש השנה: "לא עומד בהבטחות"

הפגנת נשים בלוד (גסאן מונייר)

הפגנת נשים בלוד (גסאן מונייר)

גם אמה של דועאא פרצה בצעקות ברחוב: "תביאו לי את הילדים העצורים, להיפרד מאחותם האהובה, לא עשו כלום, לא מספיק שאיבדו את אחותם?" מצעד ספונטאני של מאות נשים ומאחוריהן עשרות גברים וצעירים זרם לכיוון התחנה. "הוי דועאא, הוי דועאא, רצחו את כל הנשים", מצאתי את עצמי ממציאה וצועקת בכל הכוח, וגם "היום נוספו ארבעה יתומים, עד מתי מרחץ הדמים", "איפה איפה כבוד המשטרה?", וגם "הנהגה ומשטרה, דם הנשים לא חינם".

הסתכלתי מסביב ומצאתי נשים שמעולם לא היו בשום אירוע פומבי. הן מגיעות לפעמים למשרדי עמותת נע"ם, אבל מפחדות מהפגנות נגד רצח, נגד הריסת בתים, יום האדמה ועוד. הן מתרחקות מפוליטיקה, "זה מפחיד", תמיד אמרו לי. אבל הפעם הן באו. חולוד צעקה לעבר הנשים: "אתן הבאות בתור. אם לא תצאו עכשיו מחר יגיע התור שלך ושלך, בואו!"

הגענו לתחנה ומספר המשתתפים גדל. גברים ונשים יצאו מהמרפסות בשיכונים הקרובים ובאו איתנו. אחד מהגברים, דתי עם זקן גדול, קרא לנו להגיד את השמות של הקורבנות: "לא להתבייש בקול רם תגידו, אנחנו מאחוריכן". האדרנלין עלה עד שהמשטרה הודיעה שתשחרר את האחים להלוויה. המצעד חזר לסוכת האבלים, ופשוט חיכינו. חברי הכנסת אוסמה סעדי ואחמד טיבי היו היחידים שליוו את המשפחה בשעתם הקשה, ותיווכו בין המשטרה למשפחה. אחר כך כמובן שפעילי ימין פרסמו תמונה של טיבי עומד מאחורי האחים עם אזיקים, וכתבו שהוא תומך ברוצחים!

ההלוויה הסתימה אחרי תפילה המונית באמצע הרחוב, ואבק האינתפאדה הנשית הספונטנית דעך. בסוכה הנשים חיבקו אחת את השנייה, והיו רגעים של חיוכים עם שיחזור החוויה העוצמתית של היציאה לרחוב בלי פחד. "אללה יוסתר מה יגידו הילדים שלי", אמרה אחת מהן. התחושה הזאת של שבירת אזיקים חברתיים וחסמים נפשיים, שמשתקים המון נשים בעולם הזה, הייתה תחושה סוחפת לחלק מהנשים ולחלקן מפתיעה ומשמחת שסופסוף משהו זז פה.

נזיפות לחברי הכנסת

ביום שני החלטנו לנצל את המומנטום ולהתארגן למחאה יומית, שעה אחת כל יום השבוע, בין שש לשבע מול המשטרה. הושקה קבוצת ווטסאפ שאליה זרם המידע. הסרטון ששיתפתי של אחלאם, הדודה הכועסת, זכה ל-12 אלף צפיות ושיתופים רבים. האמת היא שחששנו שנאבד את התמיכה במאבק אחרי הקבורה ולא ציפינו למאות הנשים שבאו באותו יום. הכרזות השתכללו ועוצמתן עלתה. שוטר שהגיע אלי באמצע ההפגנה אמר לי "תפגינו בכיף, אנחנו מבינים את הכעס". "איזה כיף פה? נרצחה אישה", אמרתי, "אבל נמשיך להפגין". עוד סרטון עלה לפייסבוק, ואנחנו הזמנו את הקהל להפגנה "כיפית" נוספת.

> יו"ר הקואליציה מאיים להחזיר את השידור הציבורי לידי הפוליטיקאים

ביום שלישי בשעות אחר הצהריים הפרפרים בבטן לא הרפו. הייתי בטוחה שהפעם כבר אף אחד לא יגיע חוץ מקבוצת הווטסאפ. לשמחתי התבדיתי: הוועדה העממית בלוד הצטרפה למחאה, וחברי כנסת שקיבלו הודעות "איפה אתם" זועמות התחילו לבוא. עדן הבת של דועאא הייתה איתנו והכנתי לה שלט "איפה אמא שלי!" שאיתו היא עמדה שעה בלי להוציא מילה. מקבולה נסאר שידרה לייב מהטלפון שלי. הערוץ הראשון, שביטל לי השתתפות יום קודם בגלל סדר יום עמוס, קיבל מחאה ורמיזה שהוא הערוץ היחיד שלא התעניין, ושלח הפעם כתב ליומן שישי. שעה לפני ההפגנה התקשר אלי בעל חנות ספרים מרמלה. "כל הכבוד", אמר לי, "אני עוקב אחרי ההפגנות, ראיתי אתכם צועקים בלי מגפון. אני לא יכול לבוא אבל בואו לחנות אני תורם רמקול, תמשיכו".

הרמקול שידרג את ההופעה שלנו ברמות: הרבה יותר קל לעשות רעש איתו מצד אחד, ומצד שני זה מפתה גברים מנהיגים שלשונם מדגדגת ורוצים לנאום. שרדנו שלושה נאומים של גברים לפני שצעקתי "יא בנות ויא נשים, די די לנאומים". המגפון חזר לנשים ורשמנו עוד עליית מדרגה בסיסמאות בעברית: "משטרה בלי בושה, כל יום רוצחים אישה", "רוצחי היהודים, נתפסים ברגעים", "ערביות ויהודיות, כולן רוצות לחיות".

ביום רביעי כבר הצטבר לי לחץ עצום בעבודה עם דוחות שהייתי צריכה להכין, אבל הפעילים לא הפסיקו להתקשר ואני כל הזמן ניסיתי להכניס עוד ועוד אייטמים לתקשורת. על הדרך ביטלתי פגישה של ועד ההורים של הבן שלי ותור לרופא של הבן השני, והספקתי איכשהו לתת הרצאה על נשים ערביות ביפו.

בדרך חזרה ללוד חשבתי על הפטירה של שמעון פרס. מי בכלל ידבר על כמה נשים וגברים ממורמרים בלוד עכשיו? ועוד ההלוויה שלו נקבעה במועד ההפגנה הגדולה שאנחנו מתכננות ביום שישי. המאבק אבוד. החלטתי להציב בהפגנה שלט "פרס איננו, דועאא גם", או אולי "פרס בן 90, דועאא בת 30, דועאא ופרס הלכו בטרם עת". אבל אז נזפתי בעצמי תוך כדי נהיגה: איזה חוסר רגישות, סמאח? עם ישראל בוכה ואת ממציאה גימקים?!

בלי נקמה

לא הספקתי להגיע למחאה של רביעי. בדרך ראיתי את שידורי הפייסבוק-לייב מההפגנה ונשמתי לרווחה שהגיעו הרבה אנשים. מאוחר יותר התקיימה אסיפה המונית של פעילים מרמלה ולוד באולם הארועים שלידו התרחש הרצח. עשרות גברים ונשים הגיעו. אני הגעתי מוקפת בנשות המשפחה של דועאא, עם האחיות שלה והדודות. פרסמתי את הנאום של האחות, שגם שמה סמאח, שבו היא קראה לגברים: "אנחנו לא רכוש. שבעים אחוז מהגברים חושבים שהחתונה זה חוזה רכישה. אני חייבת שתקשיבו לי כאשר אני חוששת לחיי, ושלא תעמדו בשקט עד שנקבור עוד גופה".

אני דיברתי על היום לפני שש שנים בו עמדנו, חמש נשים, באותה נקודה, עם שלטים אחרי רצח יסמין אבו סעלוק והיינו לבד. היום, חלקתי עם כולם, אני גאה לראות עשרות גברים ונשים שהצטרפו למאבק ברצח, שמכניס כל חודש יתומים חדשים למעגל השכול והכאב.

מי שריגש אותי במיוחד בערב הזה היה סמי, צעיר כבן 18 שאבא שלו נרצח לאחרונה, ואמר שאין לו מושג למה הוא יתום עכשיו. הוא הצהיר שהוא לא רוצה לנקום, הוא רוצה לחיות בשקט עם אחיותיו ואמא שלו. "בכאב שלנו אף אחד לא שותף, אנחנו לבד בעולם הזה", הוא אמר.

מחוץ לאולם ארבעה צעירים מדהימים ביקשו להצטרף לעמותה והחלטנו להקים קבוצה של צעירים מלוד נגד האלימות. הערב הסתיים בעריכת סרטונים שמזמינים את הציבור לעצרת המחאה, שעלו לרשת מאוחר בלילה.

היום (חמישי) אנחנו עסוקים בעיקר בהכנות להפגנה הגדולה (אינשאללה) של מחר, ולעצרת היומית מול המשטרה היום בשש. עובדים על תרגום הפוסטים לטובות אקטיביסטיות יהודיות שחסרות לנו במאבק ושנוכחותן חשובה, ועל הדפסת חולצות, ועל גיוס מתנדבים.

מה שברור לנו הוא שאף אחד מהשותפים לגל המחאה הזה לא יחזור להיות אותו אדם. משהו קטן עמוק בתוך התודעה הפמיניסטית פה בלוד וברמלה התחיל לזוז. וזה חלום שמתגשם מבחינתי.

ואתם? אתם באים מחר, נכון?

> למחרת: אפילו בהפגנה נגד רצח נשים בלוד נאלצו הנשים להיאבק על קולן

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf