newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שבועות: אין מה לחגוג בחלב שהושג בהפרדת אמא מתינוק

חג שבועות היה במקור חג הקציר והביכורים. עם השנים הוא הפך ל"חג החלב", שבו אנחנו אמורים לשכוח כמה סבל ואלימות כרוכים בבחירה שלנו לקנות חלב. אף אחת, אישה או פרה, לא רוצה להפוך למכונת ילודה שקורעים ממנה את ילדיה

מאת:

כותבת אורחת: עדי וינטר

[אזהרת טריגר-אונס]

האישי הוא פוליטי ובמקרה הזה הפוליטי הוא גם הכי אישי עבורי, בעיקר כשאני כותבת על ניצול מיני, על הפרדה וניתוק, על אמהוּת.

היום מציינים את חג שבועות, בו נהוג היה להביא ביכורים לבית המקדש. במובן העמוק יותר ניתן לומר שמדובר על הזמן שבו אנחנו בוחרים את הטוב ביותר שיש לנו, ומעניקים אותו לאחרים. אהרונדטי רוי אמרה שאלוהים נמצא בדברים הקטנים, והמילים האלה שכתבה חברתי שי הזכירו לי שכך גם האלימות והחמלה:

הדמעות מטפטפות לי על הפנים, ואין לי אוויר. הוא רוכן מעלי ומקלל אותי. וכואב לי. כל כך כואב.

חבר שלו, שהיה שותף לחגיגה, משכנע אותו לעזוב אותי, הוא ממשיך לקלל אותי ויוצא לעשן. אני זוכרת שכשהם יצאו מהמקלט המטונף הזה הייתי בטוחה שהם הולכים לנעול אותי שם ושאני אמות. בחרדה קיומית התלבשתי הכי מהר שהצלחתי וברחתי משם.

בכיתי בהיסטריה כל הדרך הביתה וקרצפתי את עצמי בנסיון להוריד אותם ממני. חלק מהם נשאר עליי למרות שעברו כמעט 14 שנים.

כשאני מסתכלת עליהן עומדות בחרא המצחין שלהן, כשאני רואה איך מחדירים להן זרע כדי לעבר אותן שוב ושוב ושוב, איך קורעים מהן את התינוקות שלהן, איך זורקים אותן לפח כאילו היו חפץ כשהן לא רווחיות יותר, אני רואה את עצמי הקטנה. לא יותר מאשר כלי במערכת סיפוק יצרים של אנשים שמשהו השתבש אצלם בדרך.

אז הן אולי פרות, ואני קצת אחרת, אבל סבל וניצול זה משהו שכולן יכולות לחוות ולהבין. שבועות זה לא חג שמחת חלב, זה חג הקציר והביכורים. אין שום דבר שמח בחלב, אין שום דבר שמח בלכפות את עצמנו על יצורים חיים".

אני בוחרת שלא לדבר על הנפגעות, כי כל פגיעה היא אינדיבידואלית ואישית, וכל כאב הוא אינטימי. אני בקושי יכולה לספר על התקיפה שלי. כולנו שורדות, כולנו לפעמים גם חוצות את הגבול של אחרים. לכן אני בוחרת לדבר דווקא על הבנאליות של הרוע, כמו התוקף עם הסיגריה בפה במקרה של שי, כמו העובד שמחזיק סיגריה ביד בזמן שהוא זורק לדלי את התינוק שרק עכשיו נולד (ראו סרטון להלן). כמו החייל בהפגנה בבילעין ששמעתי אומר למפקד שלו שהוא כבר מתחיל לירות עלינו, אם רק אפשר אחרי שיסיים את הסיגריה.

> לא שפנפנות ולא בהמות: נשים צועדות למען בעלי חיים

אני רוצה להסתכל על המנגנונים המשותפים ועל המצב המנטלי של אנשים, שמאפשרים לאלימות להתקיים, שמנרמלים אותה, שהופכים אותה לשקופה ושגורמים לכולנו לקחת בה חלק.

כשאני מדברת על קווי הדמיון בין הסוגים השונים של האלימות אני מדברת למשל על התפקיד שמיעדים לנשים בחברה שלנו כיולדות ואימהות, ובארץ במיוחד כחיילות במלחמה הדמוגרפית, שנדרשות להביא חיילים לעולם, עבור מלחמה לא להן. ואני מדברת על הזרעה בכוח, על הריון ולידה בלתי פוסקים שתמיד נגמרים בלקיחת העגל מאמו, על חליבות חוזרות ונשנות שפוצעות את הגוף שנשחק והופך כמעט לזר ומנוכר. על הריון אחרי הריון, לידה אחר לידה, ואובדן.

אני מדברת על הפרדה ומיון על בסיס מיני. כך למשל ביום בוא תינוק אנושי נולד מכריזים אם הוא בת או בן, ולכל אחת מהאפשרויות מייעדים חיים לגמרי אחרים. גם ביום בו אפרוחים בתעשיית הביצים נולדים, הם עוברים מיון. הזכרים, שלא מטילים ביצים, נשלחים לפח או למגרסה והנקבות יעברו קיטום של המקור ויזכו לחיים של כליאה בתנאים קשים, בהם לעולם לא יראו אור יום או יפרשו כנפיים. גופן יהפוך למכונה להטלת ביצים עד שיקרסו או יישלחו לשחיטה כאשר לא תהיה בהן עוד תועלת כלכלית. השחיטה היא הסוף של האלימות, היא הגאולה.

אני מדברת על פרקטיקות של הגדלת החזה אצל תרנגולות לבשר וניתוחים להגדלת חזה שמשווקים לנשים כאידיאל יופי, ועוד.

את חג שבועות הפכו מחג הקציר והביכורים ל"חג החלב", ומספרים לנו שזה טבעי לשתות חלב של אמא ממין ביולוגי אחר, אבל אין שום דבר טבעי בלהפריד בין אם לתינוק.

> המאבק בכיבוש לא יותר חשוב מהמאבק לזכויות בעלי חיים

אלוהים אכן נמצא בפרטים הקטנים, באופן בו אנו בוחרים לחגוג, בשפה, בהחלטות הכי קטנות ויום יומיות שלנו, שלעתים נראות לנו חסרות משמעות. בכל פעם שאנחנו הולכים לחנות אנחנו יכולים לבחור אם אנחנו קונים מוצרי חלב או ביצים, או אם אנחנו מסרבים לקחת חלק בתעשיה שהופכת יצורים חיים וחשים למכונות. בכל פעם מחדש יש לנו את הכוח לבחור שותפות גורל או ניכור, חמלה או אלימות.

הפיכה של מישהי למשהו, הנמכה, הקטנה, שימוש בגוף, במיניות, החפצה ופציעה של הנפש, אלימות שקופה ומנורמלת ועוד – אלו מנגנוני דיכוי והדחקה שכולנו משתמשים בהם, ועל כולנו להיאבק בהם. אף אחת לא רוצה להפוך למכונת ילודה, אף אחת לא רוצה שיקרעו ממנה את הוולד, ועד שלא כולן חופשיות אף אחת לא באמת חופשיה.

עדי וינטר היא פעילה פמיניסטית לשחרור בעלי חיים ומנהלת האגודה נגד ניסויים בבעלי חיים

> תחקיר: בסינמה סיטי ירושלים דרשו נהגים יהודים במקום הערבים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf