newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הפגנה בשבת בבני ברק היא צעד למען העובדים והעניים

כן, אנשים יעלבו. אבל ככה זה במאבקים. וכן, יש מי שפועלים מתוך שנאת חרדים, והשמאל צריך לצאת נגד הגזענות הזאת. אבל המאבק על תחבורה ציבורית בשבת הוא אלף בית של צדק חברתי, ואסור לוותר עליו

מאת:

כותב אורח: איתי אקנין

סגירת התחבורה ציבורית בשבת משמעותה סגר על השכבות המוחלשות בישראל. הדבר צריך להיאמר בבירור ובאופן שאינו משתמע לשני פנים. המשמעות של גזירת הפסקת התחבורה היא כליאת יותר מ-40% מאזרחי המדינה בשכונותיהם ומבלי יכול לנוע לרפואה, למשפחה, לעבודה או למנוחה. אלו הימים הבודדים בהם עובדי ישראל היגעים מוצאים לעתים פנאי, ובהתאם – אלו ימים שחשוב לאפשר בהם תנועה ממקום למקום.

גזירות כפיית השבת לא חלות על עשירים. להם יש רכבים מתודלקים ומתחמי פאוור-סנטר שפתוחים תמיד. הסנקציה מופעלת אך ורק על עניים, עליהם קל לאכוף שבת – סגור להם את האוטובוסים ושכח מהם למשך הסופ"ש.

ולכן ההתנגדות השמאלית להפגנת שבת בבני ברק כה מרתיחה בעיניי.

ראשית, מציעים המתנגדים משמאל, הפגנה כזו היא פניה למקום הלא נכון. תושבי בני ברק, הם אומרים, אינם אשמים בפשעם של דרעי וליצמן. למה שלא תלכו לבית של דרעי? אז בבית של דרעי לא הייתי. אבל בבית של רבים אחרים ביקרתי פעמים רבות. אין הרבה דברים שפחות מפריעים לפוליטיקאי מנוסה מהפגנה קטנה מחוץ לבית. רק קחו 400 מטר ספייס לטובת אבטחה, ובשעות סבירות, ודרעי יהנה מכוסית של ויסקי כשר בפגישה חשובה בעיר אחרת.

> למה פוליטית המסיבה בבני ברק היא טעות עצומה

הרבנים יצחק יוסף ודוד יוסף והשר אריה דרעי באירוע לציון ראש חודש אלול, ירושלים (יעקב כהן / פלאש90)

הפגנה בבית של דרעי? הוא יישב במקום אחר עם כוס ויסקי ויצחק עלינו. הרבנים יצחק יוסף ודוד יוסף והשר אריה דרעי באירוע לציון ראש חודש אלול, ירושלים (יעקב כהן / פלאש90)

טוב טוב, אז לא אצל דרעי. אבל למה לפגוע באזרחים תמימים שאינן מקורבים למוקדי הכוח? ואכן, בוחרים אינם שולטים לגמרי במעללי נבחריהם. אלו בסך הכל פועלים כפולטיקאים, נהנים מתמיכתם של עסקנים, ובסופו של דבר מפקירים את הציבור הבוחר לתחתית סדר העדיפויות. ובכל זאת, כאשר ציבור בוחרים מתקומם על נבחריו, שינויים יכולים להיעשות. כפיית השבת היא אג'נדה מוצהרת של המפלגות החרדיות, ולכן הציבור החרדי הבוחר בהן אחראי במידה רבה ליישומה. בנוסף, בני ברק היא סמל. פגיעה בסמלים כדי לעורר הדים ודיון ציבורי היא הגיונית ורצויה כל עוד הדברים נעשה באופן סביר במסגרת מאבק בלתי אלים.

הציבור החרדי הוא ציבור שוליים שסובל גזענות ואפליה, דיכוי כלכלי ותרבותי. נכון. ובמקביל, הוא ציבור מאורגן להפליא שמשתמש בכוחו גם כדי לדכא ציבורים אחרים. הדבר לא סותר, הוא אפילו סביר בחברה מורכבת. כאשר הציבור החרדי משתמש בכוחו כדי לדכא עניים ולכפות עליהם מצוות דתיות – זה רק טבעי שצעד אסטרטגי במאבק הנגד יכלול הפרעת מנוחתו של הציבור הזה.

וזהו שורש הבעיה העיקרית ואולי היחידה בחילול שבת בבני ברק. אנשים הולכים להיעלב, אנשים הולכים להיפגע, אנשים הולכים לכעוס. אבל ככה זה במאבק – הוא גורם לאי נוחות. אם מאבק לא גורם לאי נוחות ציבורית, לסערה, להפרת הסדר הקיים – הוא כנראה לא ישיג את מטרתו. עוד הפגנה מול שממת הכבישים של רכבת מרכז לא תשיג דבר מלבד קולות למרצ. עוד הצהרה לוחמנית של הארגון (הגזעני-לעיתים-קרובות) "ישראל חופשית" תקושש אלף לייקים וזהו. עוד הצעת חוק של זנדברג לגבי שימוש ברכבי שרים בשבת תעלה חיוך על פני קוראי הארץ, וזהו בערך.

למנוע קו אנטי-דתי

עוד אומרים המבקרים משמאל, על השבת צריך להגן כי היא מגנה על העובדים משבוע עבודה של שבעה ימים. אז ככה, היא לא. אנשים עובדים גם בשבת, לפעמים בתעריף מוגדל ולפעמים לא. על יום מנוחה צריך להגן בחוק, אבל המועד לא צריך להיקבע אוניברסלית אלא לבחירתו של העובד. על פניו, עובדים יהודים רבים יעדיפו שלא לעבוד בשבת, וחוק לגבי יום מנוחה יכול להגן על כך מבלי לפגוע ביכולתם של אחרים להתפרנס. שכר עבודה ביום מנוחה לא צריך להיות 150% אלא 200%, ועל שעות נוספות צריך לשלם יותר. הטענה ששבת מגנה על עובדים מניצול דומה לטענה שביגוד צנוע מגן על נשים מהטרדה מינית – הצדקה של המדכאים את הדיכוי שהם גורמים. ח"כים ושרים יקרים, אנא הגנו על זכויותינו כעובדים מבלי להכריח אותו לעבוד את אלוהיכם.

צריך לחלל שבת בבני ברק, אבל אסור לגלוש למחוזות גזעניים. המסרים לא יכולים להיות "אנחנו נגד דתכם" ואסור אפילו להעלות הצעה לפגיעה בזכות לקיים מצוות והלכות. ללא ספק, לצערי, גזענים ושונאי דתיים עלולים להגיע להפגנה הזאת – ותפקיד השמאל הוא להיות שם ולמנוע מאלו לייצר קו אנטי-דתי או אנטי-חרדי. המסר צריך להיות ברור וענייני, כזה הקורא לפשרה הוגנת. הקריאה צריכה להיות כזו: ציבור מצביעי ש"ס ויהדות התורה – דרשו מהפוליטיקאים שלכם להפסיק להתעמר בנו, ואנו לא נציק לכם. תמשיכו להשתמש בכוחכם כדי לכלוא אותנו בבתינו – אנחנו נגיע אל רחובותיכם ונפריע. לא נפריע למישהו לקיים מצוות ושבת, אבל בהחלט ניאבק כדי שלא יכפה את שבתו עלינו.

השמאל הרדיקלי נעדר עד כה מהמערכה, חלקית בצדק. הסערה הנוכחית התחילה בהתגוששות של ישראל כץ ובנימין נתניהו והמשיכה בנסיון של אריה דרעי לסגור עסקים בתל אביב. על סדר היום הציבורי היו סוגיות חשובות בהרבה כמו הרשלנות הנפשעת שהביאה למותם של פועלי בניין השבוע. אבל סדר היום הציבורי הוא לא תירוץ, ומאבק נגד כפיית שבת על עניים הוא מאבק שמאלי, חיוני ודחוף.

היעדרותנו מורגשת: ניתן לראות זאת כשהכותרות עוסקות בעסקים בתל אביב ובשיפוצים ברכבת ולא בתחבורת שבת בין ערים בפריפריה ובין אלו לערי המרכז. עלינו להצטרף למאבק הזה, וטובה שבת אחת קודם.

איתי אקנין הוא פעיל שמאל ופעיל לזכויות בעלי חיים

> הפרדת הדת מהמדינה היא הפתרון, אז למה כולם מתנגדים לה?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf