newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"לא אנסתי אותך לפתוח את התיק"

אני צועדת בחוף בחושך, ופתאום שני גברים דורשים ממני לעצור, מאשימים שגנבתי מהם טלפונים ודורשים שאפתח את התיק לחיפוש. כשאני מסרבת הם טוענים שהם שוטרים, רק לא בתפקיד, לא על מדים וללא תעודות. עילת החשד: אשה שהולכת בים לבד בלילה

מאת:

כותבת אורחת: מורן לבנת

לפעמים בלילות אני הולכת לבד בים. עשרה קילומטרים הם המרחק המועדף עלי. אני לובשת בגדיי יוניסקס גדולים בתקווה שכך אולי גברים יציקו לי פחות. בדרך אני חולפת על פני גדרות שתוחמות חופים מופרדים ועליהן שלטים עירוניים שמזהירים אותי "הישמרו לנפשותיכם". אני עוברת ליד חכות חוסמות של דייגים, ליד גברים בוהים, וגם כאלה שמפשילים מכנסיים כדי להשתין בקו המים.

אני סופגת שלל קריאות דורשניות שרוצות לבדוק אם יש לי סיגריה ועל הדרך לבדוק גם אותי. תמיד נוכחת קצת תחושה של פחד. ההערות הגבריות הקבועות מולי מתמקדות בדרך כלל בהערכה של יופי הליכתי, לא פעם עם תוספת של כל הכבוד על כך שאני לא מפחדת ללכת ככה לבד, למקרה ששכחתי לי בשקט שלי של מי המרחב הזה באמת.

בליל חמישי לפני כשבועיים, בעודי הולכת לבד בחוף הים הדרומי בהרצליה בין גלים, חול, ירח וכוכבים – שני גברים פתאום מתחילים ללכת אחרי ולקרוא לי. אני מנסה להתרחק, והם ממשיכים. שני גברים זרים רודפים אחרי באחת בלילה וקוראים לי בדורשנות. אני לא עוצרת למשמע קריאות של גברים זרים שרודפים אחרי בלילה.

> השותקים והמתעלמים, ידיכם שפכו את הדם הזה

אז אני מתעלמת כלפי חוץ ומאיצה בפועל, מקווה להתנער מהם. אחד מהם משיג אותי, דורש שאעצור ומנסה לחסום לי את הדרך. אני משתמשת ב"לא" שלמדתי להגיד, ומנסה להמשיך בדרכי. הוא אומר שגנבו להם את הניידים ודורש שאראה לו את התיק שלי, באופן שנשמע לי יותר כמו  משפט קריפי שנועד לכפות אינטראקציה בלתי רצויה שרק צד אחד מעוניין בה.

אישה סולידרית אחת

בתוך המצב המבהיל הזה, בחושך, בעודי מנסה להתעלם או להתנגד לדרישה הלא הגיונית והמלחיצה מגברים זרים בחוף, הוא מודיע לי בחיוך מלחיץ שהוא שוטר אבל הוא לא מציג כל מסמך מזהה. אני ממשיכה ללכת, מנסה להתרחק, והוא במרחק לא נעים ממני מתחיל להאשים אותי באובססיביות תוקפנית:

"גנבת לנו את הניידים, תחזירי לנו את הניידים, הניידים שלנו אצלך". שוב ושוב ושוב. גבר על אזרחי, שאומר שעכשיו "בדיוק אין עלי תעודת שוטר" אבל הוא שוטר, וחברו שטוען שהם נמצאים בחוף לא בתפקיד, ומציין שהם לא באמת יודעים איך או מתי גנבו להם את הניידים. אני מסרבת לפתוח בפניו את התיק שלי, אומרת לו שהוא על אזרחי, שאין לו תעודת שוטר ושיעוף ממני, ואז הגבר השני שולף איזו תעודה בחושך, שאין לי שום דרך לראות מה בדיוק יש בה. אני מחליטה ללכת לכיוון מקום עם אור וא/נשים ומגיעה לבית קפה שנמצא על החוף, והגברים אחרי, ממשיכים להאשים אותי בגנבת הניידים שלהם – בקול רם מול כל יושבי ויושבות המקום. באופן בוטה, מופרך ומבזה.

בבית הקפה הקטן אני אומרת בקול רם "יש כאן שני גברים זרים שמטרידים אותי". לזכות הציבור יאמר שמיד מתייצבים לצידי כמה א/נשים. לרעת הציבור יאמר שרובם גברים שחושבים שזה הזמן להסגביר לי מה אני צריכה לעשות, בסגנון של "אני בעדך, אבל פשוט תפתחי להם את התיק וזה יגמר". אז גם מתברר לי כי אחד המסגבירים הראשיים הוא מי שהצביע עלי מלכתחילה בפני שני הגברים כחשודה בגנבה. עילת החשד: אשה שהולכת בים לבד בלילה. הוא, אגב, כן הסכים קודם לכן לדרישה של שני הגברים לפתוח את התיק שלו לחיפוש. ככל הנראה גם אחרים.

מול שטף העצות והדרישות הגבריות לצייתנות מתייצבת לצידי באסרטיביות סולידרית אשה שממלצרת במקום. בזמן שיושבי בית הקפה, שהתייצבו להגנתי מול שני הגברים שהרשו לעצמם לנהוג בי בכוחניות מבהילה, לא מצליחים להבין למה אני מתעקשת לחוות את החוויה כאשה, כזו שמוטרדת בלילה בים. היא מבינה. היא מבקשת ממני לשמוע מה קרה, בודקת מה אני צריכה, מגנה עלי ומנסה לעצור את הסיטואציה ולחשוף אותה ככזו שממשיכה לייצר מרחב גברי מאיים.

אני חושבת שהיא לא חשבה שזה הכרחי מצדי לא להסכים לשתף פעולה עם השוטרים לא-בתפקיד, אבל היא התעקשה עבורי על הזכות שלי לבחור. כשהמשמרת שלה נגמרה, היא מבררת איתי שזה בסדר שהיא תלך מהמקום, מקום שהפך לקצת יותר בטוח בשבילי בזכותה. תודה לה.

המשימה הקשה שלנו: מאבק פלסטיני-יהודי משותף נגד רצח נשים

שוטרים בחוף הים (צילום אילוסטרציה: קורינה קרן, פלאש90)

שוטרים בחוף הים (צילום אילוסטרציה: קורינה קרן, פלאש90)

בכל הזמן הזה, הגברים ממשיכים להאשים אותי בגנבה. אני מחליטה לרשום את הפרטים שלהם ולהתקשר לקבל אישור טלפוני מהמשטרה שהם אכן שוטרים. במוקד הטלפוני מחליטים לשלוח למקום שוטרים על מדים.

במהלך ההמתנה, הגבר-שוטר הראשון ממשיך להאשים אותי בתאוריית הגניבה, ועל הדרך גם מנסה לפטפט איתי. אבל לא ממש מתחשק לי לשתף פעולה ולנהל סמול טוק עם מי שאינו מכיר בכך שהוא ערער את הביטחון האישי שלי ופגע בחירות שלי ללכת להנאתי גם בלילה מבלי להיחשד כפורעת חוק או כפורעת סדרי עולם מגדריים, ומבלי שיכפו עליי הטרדה כוחנית, האשמות שווא ודרישה לציות אוטומטי שעלול לסכן את הביטחון שלי ומפר את הפרטיות שלי. הוא בתגובה מסביר לי שאם הם לא היו  בודקים תיקים, מחבלים היו מתפוצצים,  ושרק בזכותם כל תל אביב לא התפוצצה.

בתגובה על האמירה שלי כי בשבוע שבו שתי נשים נרצחו בידי בני זוגן, הייתי מעדיפה שיפנו מאמצים מול טרור מגדרי, או לפחות שיבינו מה ההתנהגות שהם הרשו לעצמם לכפות עליי מרגישה לאשה שחיה במרחב של טרור כזה – הוא מכנה אותי פרובוקטיבית. אותי. ואז הוא טוען שהוא קרא לעברי "סליחה!” בזמן שהוא התחיל לרדוף אחרי בחוף, מה שמעיד בוודאות מנצחת מבחינתו על כך שהוא אינו גבר מאיים ולכן אני, האישה הלא מצייתת, היא החשודה. ואז הוא מגדיל וטוען: "לא שאנסתי אותך לפתוח את התיק". בחירת מילים שלו. לא נגעתי.

השוטרים במדים מגיעים למקום. אני רושמת את הפרטים האישיים של כל סוגי השוטרים הנוכחים. השוטר במדים שואל לשלומי ומסכים איתי בחצי אוזן על זכותי  להתהלך במרחב ללא הטרדות. הוא העיף מבט חטוף בתיקי נטול הניידים הנעלמים, משחרר אותי בחוסר עניין לדרכי, ופונה להפעלת כוחות משטריים לחיפוש הניידים, רגע אחרי שהוא שואל אותי: "ראית כאן אריתראים?”. חזרתי להליכתי בים. כי די, זה גם מרחב שלי. עדיין קצת מפחיד.

 

***
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה לשיחה מקומית: "מבירור ראשוני שערכנו עולה כי השוטרים המוזכרים בפניה שהו בחוף הים בהרצליה (שלא בתפקיד) וגילו בשלב מסוים כי הפלאפונים האישיים שלהם נגנבו. הם תשאלו עוברי אורח וגם אזרחית שהייתה באזור, אולם זו התעלמה מפנייתם והחלה ללכת מהמקום. השניים הציגו עצמם כשוטרים ולמרות זאת המשיכה בסירובה לשוחח עמם. בהמשך היא ביקשה מהם להגיע למקום מואר ליד החוף, שם הטיחה בהם האשמות בדבר הפנייה אליה בלבוש אזרחי.

"בהקשר זה נדגיש כי שוטר שנחשף לעבירה פלילית רשאי להזדהות כשוטר לצורך אכיפת החוק גם בלבוש אזרחי. השוטרים ביקשו מאזרח שהיה נוכח בסיטואציה זו להזמין ניידת משטרה למקום לבקשתה של האזרחית. בניגוד לנטען לא הוטחו בה האשמות כלשהן מצדם, אולם התנהגותה שכללה סירוב מוחלט לשתף פעולה, חרף הזדהותם בפניה כשוטרים, הגביר באופן טבעי את החשדות נגדה באותה העת".

מורן לבנת היא פעילה קווירית, פמיניסטית טבעונית. תודה לאמנון קרן שסייע בכתיבת הפוסט על מרחב הכתיבה הבטוח.

> נשים ובעלי חיים הם לא רכוש של אף אחד

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf