newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"שפת ההם": ההצגה שחושפת את דיכוי התלמידים החירשים

כל האפליות דומות. באמצעות שילוב בין תנועה, קול ושפת הסימנים מצליחה "שפת ההם" להמחיש את אפליית החירשים בישראל, ולחשוף את המכבש החינוכי שמופעל עליהם להיות כמו כולם

מאת:

הצגה חדשה בשם "שפת ההם" חושפת את אפליית תרבות החירשים במערכת החינוך בישראל. עבור החירשים שפת הסימנים והתנועה היא שפת אם טבעית, חלק מתרבות שלמה. בעבר הלא רחוק אסור היה להם להשתמש בשפת הסימנים בבתי הספר, וגם כיום המערכת מעודדת את השימוש בקול ובקריאת שפתיים כדי להתאים את החירשים לחברה השומעת. הנמשל ברור: תרבותן של קבוצות מיעוט בישראל נמחקת בשם דורסנות הרוב. כל האפליות דומות.

ההצגה מתרחשת בחלל דמוי כיתה, כשהשחקנים והקהל שותפים בו כתלמידים ליום לימודים המתקדם שיעור אחר שיעור. עומדת מאחוריה קבוצת שחקנים הנקראת "אביסו – מעבדת התאטרון בשפת הסימנים". זהו תאטרון תנועתי שרוב השחקנים בו הם חרשים, והוא משלב את שפת האם של החרשים, הסימנים, עם תיאטרון פיזי וגם קול.

הזכות שלא להיות כמו כולם

נכנסים לכיתה, בזרימה טבעית כל אחד מוצא לו מקום. אחת עוד מנומנמת, שני בוהה בחלל, אחרים נעים מפה לשם, משוחחים ביניהם, משחקים. צלצול קוטע את הנינוחות. המורה נכנסת. דום שתיקה. "אני מאמינה בכם" אומרת לנו המורה, וזורקת אותי אל זיכרונות האימה מבית הספר היסודי. נדמה שאין משפט פאסיב-אגרסיב נורא מזה. מצד אחד היא באמת אומרת שהיא מאמינה בי, שאני יכול. אולם באותו מהלך היא מעבירה אלי את האשמה על חוסר היכולת: למה לא הכנת שיעורי בית? למה נכשלת בבחינה? למה אתה לא מתאמץ? "אם תשדלו" אומרת המורה "אני בטוחה שאתם יכולים". "אני מרגישה את זה" היא מוסיפה בחום שורף.

מכאן קצרה הדרך אל התהום: "אני עושה את זה בשבילכם". אני מבטלת את רצונכם ואני מדכאת את החופש שלכם – לטובתכם. ומהי טובתם של התלמידים? "אתם יכולים להיות כמו כולם!". כמו כולם. כמה רוע צריך בשביל לחנך ילד להיות כמו כולם, להאמין בזה, ועוד לשכנע את הילד שזה לטובתו.

"ניחוח". השחקנים אלאא סרסור ציאד ולי דן. (צילום: יאיר מיוחס, יח"צ)

"ניחוח". השחקניות אלאא סרסור ציאד ולי דן. (צילום: יאיר מיוחס, יח"צ)

ההצגה "שפת ההם" עוסקת בגורלם הכואב של ילדות וילדים חירשים במערכת החינוך. אולם מה שנכון עבורם, נכון עבור כולנו. שהרי אין ילד שהוא באמת כמו כולם. השונות של החירשים בולטת יותר, ולכן המשל בהצגה הוא ברור וכואב, אולם הנמשל הוא שיעור גם לשומעים.

הנה ראו. באתר משרד החינוך נכתב כי "החזון בחינוך חירשים מבוסס על ההשלכות הקשות של הפגיעה בחוש השמע על היכולת לרכוש שפה ותקשורת באופן טבעי". משפט כזה נכתב בוודאות על ידי אדם שומע, משום שהחירשים בטוחים שיש להם דווקא אחלה דרך תקשורת "באופן טבעי" – שפת הסימנים והתנועה. עוד נכתב שם כי פגיעה בשמיעה היא פגיעה ביכולת לפתח שפה, והיא פוגמת בהתפתחות הרגשית, החברתית והקוגניטיבית. שוב לא נכון. כלומר, נכון שלשומעים בכלל, ולמשרד החינוך בפרט, יש סטראוטיפ הקושר בין חירשות לבין טיפשות. אולם הסטראוטיפ הוא בעיה של השומעים ולא של החירשים. וזה שיעור חשוב בהצגה.

הזכות ללמוד בשפת האם

צלצול. הפסקה. שיעור במדעי החיים. בשיעור זה, לרווחת התלמידים והקהל, מגיע המורה כשהוא נכון ללמוד מתלמידיו, ולא רק לכפות עליהם את מה שנחשב בעיניו כנכון וכראוי. כך נזכה ללמוד כי שפת התנועה של החירשים אינה רק ייצוג חזותי של מילים בעברית, אלא שפה טבעית, עצמאית, בעלת היגיון פנימי עשיר ומרתק משלה.

שפת האם היא השפה הראשונה שבה התינוקות ממשיגים, מבינים ומפרשים את העולם סביבם. יש מחלוקת בין חוקרים עד כמה השפות השונות אכן יוצרות תבניות חשיבה שונות. אולם מוסכם שהראשוניות של שפת האם גורמת לכך שכל שפה נוספת, נשענת על מושגי היסוד שהורכבו בשפת האם. אנחנו לא רק חולמים בשפת האם, אלא גם מרגישים וחושבים בשפת האם.

השחקנים אלון זינו ולי דן. מתוך ההצגה "שפת ההם". (צילום: יאיר מיוחס, יח"צ)

השחקנים אלון זינו ולי דן. מתוך ההצגה "שפת ההם". (צילום: יאיר מיוחס, יח"צ)

השיעור הזה הזכיר לי את מהפיכת בית ספר ביאליק בתל אביב, תחת הנהגתה של עמירה יהלום בשנות התשעים של המאה הקודמת. בבית הספר למדו כבר אז דוברי שפות רבות ושונות, והגישה הרווחת הייתה להכין אותם בעברית, לחיים בסביבה דוברת עברית. עמירה הבינה שביטול שפת האם של הילד, משמע לבטל את תרבותו, את משפחתו, ואת עולמו הפנימי. על כן היא הנהיגה שיעורי שפת אם לכל הילדים, כל ילד בשפת הבית שלו. בדרך זאת היא העצימה את הילדים, והתקדמותם בכל תחומי הלימוד לא אחרה לבוא.

מחקרים שנערכו בישראל הראו שרכישת עברית כשפה שניה בקרב מהגרים נמשכת תשע שנים ויותר. במהלך השנים האלה הם נדרשים ללמוד בעברית, ולא פלא שהם נותרים מאחור. לא בגלל שהם לא מוכשרים ונבונים מספיק, וגם לא בגלל שהם לא משתדלים מספיק. אלא משום שהם לא מבינים מספיק. על בסיס זה הגדירה פרופ' אילנה שוהמי את המושגים "זכויות לשוניות" ו"צדק לשוני". דהיינו: "בחברה דמוקרטית צריכים להיות לאנשים […] האמצעים והכלים המתאימים להבין את הסובב אותם, להשתתף בחברה, להביע את דעותיהם ואת שאיפותיהם, ולפעול בדומה לאלה ששפת אמם היא השפה המרכזית בחברה". ההתעלמות משפת האם של החירשים, היא עוד ביטוי לחולשתה של הדמוקרטיה בישראל.

הזכות לנוע – התנועה כשפת אם של כולנו

השחקן אלון זינו, מתוך ההצגה "שפת ההם". (צילום: יאיר מיוחס, יח"צ)

השחקן אלון זינו, מתוך ההצגה "שפת ההם". (צילום: יאיר מיוחס, יח"צ)

צלצול. הפסקה. שיעור קלינאי תקשורת. בשיעור הזה נלמד כיצד להגות את העיצורים מבלי לשמוע אותם. נעשה זאת תוך כיווץ השרירים בנקודת החיתוך המתאימה של האוויר, מה שהופך לאחד מרגעי האימה בהצגה, שבו המורה פולש אל פרטיותו של התלמיד באלימות.

האלימות שבה המורה מלמדת אותנו לבטא צלילים מבלי לשמוע אותם, היא אותה אלימות שמחייבת ילדים בגן ובבית הספר לשבת בדום, במשך שעות אחדות בכל יום. תנועה היא שפת האם של כולנו, שכן הרבה לפני שלמדנו לדבר, השתמשנו בתנועה כדי לקלוט את הסביבה, להגיב אליה ולהביע את עצמנו. כך למשל, עוד לפני שלמדנו להגות את המילה "מכונית", היא הייתה עבורנו צורתה הנפוחה, תחושת התנועה כשנמצאים בתוכה, תנועתה המהירה כשהיא חולפת על פנינו, תנוחת הישיבה המיוחדת בתוכה, ועוד. לכן מניעת התנועה במערכת החינוך היא לא רק עניינם של החירשים, אלא זהו חטא התפתחותי לכולנו. חטא הדיכוי של הילדות.

הדברים מתחזקים כאשר מגיע תורו של שיעור תנ"ך, המייצג את ההיפך הגמור. השיעור שבו מותר לנוע. מתוך גופם של השחקנים בוקע ריקוד תנועתי עשיר, שבו מצליחים גם שומעים מדוכאי תנועה שכמוני לקרוא סיפור. שמשות וכוכבים, הרים ואוקיינוסים, זרעים ועצים, חד תאיים וחרקים, דינוזאורים וקופים, אלוהים, נשים ואנשים. חלל החדר מתמלא בכל אלה, ללא צורך בצלילים או מילים. רק הבעה גופנית טהורה ורב גונית, משוחררת מכבלים של "חינוך".

השיעור בתנ"ך, ולא רק הוא, משכנע שאכן טועה משרד החינוך בטענה (לעיל) שפגיעה בחוש השמע היא פגיעה ביכולת התקשורת. פגיעה בצדק הלשוני, זה כן. כפי שנכתב בתכניית ההצגה: "שפת הסימנים היא מרכיב מרכזי בתרבות החירשים, ודיכויה או התעלמות ממנה דומה להתעלמות מתרבות שלמה". הצגה שראוי לכל אחת ואחד לחוות.

לאחר כמה הצגות הרצה, אמורה ההצגה "שפת ההם" לעלות שוב לבמה בסתיו הקרוב. תוכלו להתעדכן בעמוד הפייסבוק של אביסו אחר המועדים. אביסו, אגב, הוא אל השפע והמזל הטוב במיתולוגיה היפנית, האל היחיד בכל התרבויות שהוא חירש.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf