newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הח"כית שהפריעה לפרשנים לדקלם את תדרוכי צה"ל על התקרית בצפון

"שבי בשקט" אמר העיתונאי רוני דניאל לחברת הכנסת עאידה תומא סלימאן. מראיינת אחרת שאלה אותה אם היא לא חורגת מתפקידה כשהיא מתעסקת בנושאים מדיניים במקום לדאוג למים וחשמל של הכפרים הערבים. שקט, הסלמה בצפון

מאת:

כבר זמן ארוך שישראל תוקפת שוב ושוב בלב סוריה ומצפצפת על כל העולם. עד כה היו רוסיה ואיראן, שמחזיקות כוחות צבא בשטח הסורי, עסוקות, כביכול, בחיסול השאריות של דאע"ש, ובעיקר בהרעבת העם הסורי ובהפיכת חייהם של מה שנשאר מהאזרחים הסורים לגיהינום בלתי נסבל. את שרידי הגיהינום הזה קיבלה במשורה ישראל בבית חולים השדה שפתחה ליד הגבול ברוחב לב ומוסר יהודי מופתי, כשבדרך היא קוטפת את פירות התעמולה ומתיחת פנים תדמיתית לא מזיקה. בתיאום עם ארה"ב או בלי תיאום, עד כה לא הגיעה תגובה על המתקפות החוזרות של ישראל בלב סוריה. זה לא סוד, אם הצבא הסורי ובעלות בריתו היו יורים או מגיבים אחרי כל תקיפה ישראלית, כולנו היינו כבר מזמן בתוך מלחמה מכוערת.

נניח שכל ההתגרות וההפגזות המתועדות האלו היו נחוצות ובלתי נמנעות (אני לא מאמינה לזה, אבל נניח) כדי לשמור על בטחון ישראל מהאויב האיראני. ונניח שהכל נעשה מתוך שיקולי דעת הרי גורל של ראש הממשלה ולא, חלילה, כדי להסיח את דעת הקהל בישראל מחקירות והמלצות. הפעם הגיעו כנראה מים עד נפש בצד הסורי, המטוס ללא טייס הופל בידי צה"ל, בעקבותיו תקפה ישראל בצורה נרחבת, סוריה הגיבה וגרמה להפלת מטוס קרב ישראלי. זה, לדעתי, תסריט סביר בין שני צדדים עוינים וחמושים. וכאן נשאלת השאלה: למה הישראלים היהודים כל כך מופתעים, המומים וכועסים? מה הייתה הציפיה בדיוק? לאיזה תגובה מסוריה, איראן ורוסיה או אפילו מלבנון הישראלים מצפים? חיבוק ותשואות?

ברצף השידורים והפרשנים התיישב לו באולפן עוד אחד מחיילי ההסברה הישראלית, חמוש בתעודת עיתונאי, מעונב ונלהב וסיכם לציבור הצופים: "צריך להבין -סוריה זה לא עזה". כלומר, צופים יקרים, יש מקומות שאנחנו יכולים להפגיז ולחזור מהם בשלום ויש מקומות שלא. פעמים רבות הופגזה עזה בלי מעצורים, בטילים ותופת, במהלך מבצעים חסרי רסן נגד הפלסטינים. אלפים נרצחו אלפים ואף לא רעד קל בכנף. עכשיו בצפון, באופן בלתי צפוי, לא כל המטוסים שבו בשלום לבסיסם, יש שני פצועים ומטוס מרוסק, וזה כואב בעיקר לאגו הציוני שהתרגל לתהילה ולדיווחי גבורה מסולפים אחרי כל הפגזה של חיל האוויר החזק נגד מי שהם חסרי יכולת תגובה צבאית. מרוב תדהמה שאחזה בצבא, מתברר שהוא לא הספיק להכין את האזרחים לתבשיל המלחמה המבעבע בסיר הלחץ הסורי ישראלי על הכיריים של רוסיה, איראן, ארה"ב, סעודיה ותורכיה.

השרים וחברי הכנסת שידרו תמיכה בלתי מסויגת בממשלה, כדי ליישר שורות עם הקו הלוחמני של ליברמן ונתניהו "בעת הקשה הזו". אפילו יו"ר מרצ זהבה גלאון עלתה על מדי ציון ומיהרה בציוץ אומלל בטוויטר להוריד את המעזים לפקפק במנהיגותו הצבאית של נתניהו מהגב שלו. היחידה שאמרה בקול את מה שהרבה אזרחים מודאגים ערבים ויהודים חושבים בשקט ובדממה היתה ח"כ עאידה תומא סלימאן. בשורה של ראיונות היא הציבה את האמת המכוערת על חלקה של ישראל באחריות על ההסלמה כמראה מול התקשורת, ובעברית שנונה וחדה. ח"כ תומא סלימאן דיברה על האופן שבו המנהיגים משחקים באש ומסכנים את כולנו. ערבים ויהודים, כולנו מפחדים מהמלחמה שמישהו שם למעלה רוצה כל כך, אמרה.

התקשורת הנדהמת מעוז רוחה, וההמון המתלהם בצבא הטוקבקיסטים מצאו להם מטרה קלה להלום בה במלוא העוצמה. מה יותר טוב במצב כזה, של אגו פגוע, מערבי קרוב וזמין, ואפילו יותר טוב –ערביה, כמו חברת הכנסת שעוסקת בדרך כלל בענייני נשים. הפרשן הצבאי של "החדשות", רוני דניאל, שדקלם שוב ושוב את התסריטים והתדרוכים של צה"ל גער בה "שבי בשקט", בשיא החוצפה, עם מבט מיזוגני ומזלזל בעיניים. הוא לא הבין מי נתן לערביה הזו מיקרופון בזמן שכל העם מסתכל עליו ועל גדוד הפרשנים המעונבים שהתגייסו להם כרגיל כלהקה צבאית כושלת.

באתר ווינט נתן לצופים העיתונאי אטילה שומפלבי מופע יותר עסיסי בניחוח לאומני ליצני, נזף בה עם אצבעות מנופפות, מחא כפיים בבוז, גיבב דברי הסתה מהולים בהבל ובתגובה לח"כ תומא סלימאן שאמרה לו "חבל שעיתונאי יושב מולי ומגרונו יושב ראש הממשלה" הצביע על צווארו ואמר לה "תסתכלי טוב, יש לי פה קעקוע של ביבי". המראיינת שלצדו, אלכסנדרה לוקש שמה, לא הצליחה לשלוף מהכובע ארנב חכם, ושאלה אם חברת הכנסת הערבייה לא חורגת מתפקידה כשהיא מתעסקת בנושאים מדיניים במקום לדאוג למים וחשמל של הכפרים הערבים. אשה חורגת מתפקידה. כאילו שתומא סלימאן היא מנכ"ל תאגיד המים ויו"ר חברת החשמל או שרת התשתיות לפחות.

עיתונאים יהודים בתקשורת המיינסטרים נכשלים פעם אחר פעם כשהם נדרשים להתמודד עם חברי הכנסת הערבים ועם טיעוניהם או הביקורת שהם משמיעים. הם מיד ניגש למקום של שלילת הלגיטימציה של חברי הפרלמנט הערבים – החל מ"הבוחרים שלכם צריכים משהו אחר", וכלה ב"לא כל הערבים מסכימים עם הדעות של חברי המשותפת לכן הן לא נחשבות". והרי גם אם חברי הכנסת הערבים היו יושבים בממשלה ולא ממש דואגים לצורכי בוחריהם, מה הקשר בין המים והחשמל שלא מגיעים לאזרחים לבין הראיון של חברת הפרלמנט בנושא המלחמה שבפתח?

בכל שידורי השבת הזו בטלוויזיה לא מצאתי אחד שיצא צדיק (אולי יש ואני פספסתי), ששאל שאלות נוקבות, ביקר או סתם תהה בלשון הכי רפויה שאפשר איך קרה שמטוס ישראלי תקף בלב המדבר הסורי, הרסיסים הגיעו לגבולות ירדן והמתקפה הזו הסתיימה לה בחדר ניתוחים בו שוכב טייס יהודי מורדם בטווח נגיעה מסכין של מנתח פלסטיני מוכשר ברמב"ם, כאשר עיתונאי פלסטיני אחר משדר לאחד מערוצי הטלוויזיה מרחבת המיון.

אנחנו הפלסטינים אזרחי המקום הזה, אבל הנציגים שלנו בכנסת הציונית מתבקשים לשבת בשקט, לא לנקוט עמדה, לא להתנגד ולא להתערב, כדי לא להפריע לצבי יחזקאלי, רוני דניאל וכל האחרים במלאכת פמפום המסר הקבוע באוזניכם המפוחדות, יהודים יקרים, לפיו אנחנו, הערבים, הפלסטינים, הסורים, הלבנונים ובכל מקום רוצים רק להשמיד את ישראל שוחרת השלום והשלווה במזרח התיכון.

> את ההסלמה המסוכנת בצפון ישראל יזמה, וישראל צריכה לעצור

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf