שש נשים גדולות מהחיים שעשו לי את השנה

המשפחה לפני התעודה הכחולה

לילא מהדי היא בת 21. אביה מעזה, אמה מלוד. הכרתי את לילא כנערה שקטה, שלא מדברת עברית, כשהיא נחתה בלוד אחרי שאביה הצליח להוציא לה תעודת זהות, כמו לאחים שלה. לילא היא הצעירה היחידה בעמותת נע"ם שביקשה להיכנס לעזה והצליחה להתאחד עם דודותיה וסבתה, שגידלה אותה במאמץ רב. המלחמה בעזה תפסה אותה שם, והיא הפכה למקור שלי ושל רדיו אלשמס לדיווחים מהשטח.

לילא עדכנה ברגעים הכי סוערים על כל ההתפתחויות ממחנה הפליטים אל מע'אזי, והכניסה את פעילות העמותה, חברותיה, ואת ציבור המאזינים של הרדיו לאווירת המלחמה. במהלך המלחמה היא עברה בין שני בתי ספר, שאחד מהם הופגז, שלושה מסגדים וארבעה בתי מקלט, העבירה ימים ארוכים ללא חשמל, אוכל או מים, הפכה להיות מומחית בסוגי המטוסים המרחפים בשמי עזה, ראתה גופות ברחובות וניצלה מהמוות בנס בעצמה כמה פעמים. אני זוכרת שסיפרה לי על דירה אחת של קרובי משפחה מדיר אל-בלח, שקלטו בה 39 נפשות, שהתחלקו בין חדר אחד מלא בילדים, חדר לנשים והסלון ששימש את הגברים.

אחרי שיחה ארוכה, כשהרגשתי ממש רע שאני גומרת לה את הסוללה בטלפון, שאלתי אותה: "לילא, באמת-באמת, הרי את אזרחית ישראל. אם נשלח לך חילוץ, תסכימי לבוא?" היא צחקה ואמרה: "בטח שלא. מה שקורה להם זה הגורל שלי גם. אני לא שונה מאף עזתי רק בגלל שיש לי תעודה כחולה במקרה. פלסטיני זה פלסטיני בכל מקום. רק תתפללי שאם טיל ייפול על המבנה הזה – שאנחנו נמות. רק שלא נהפוך לנכים קטועי ידיים או רגליים. נכות בעזה זה למות כל יום מחדש ואף אחד לא רוצה את זה".

הסיפור של לילא פורסם כבר בערבית, עברית, אנגלית, תורכית ואיטלקית והופץ ברשת במהלך המלחמה. אני למדתי ממנה מהי גבורה ומהי שייכות, ושאם שמים על המאזניים על כף אחת את הביטחון האישי והזכויות שמקנה תעודה כחולה, ועל כף שנייה את האהבה של המשפחה – ברור איזה באיזה צד המשקל גדול יותר.

מנוע של שלום

מיכל ברק היא אישה שלימדה אותי סוג חדש של מנהיגות נשים, מנהיגות צנועה שמאפשרת לשותפות שלה גם להנהיג, לבלוט ולהעביר את המסר שלהן בצורה הכי אמיתית וחזקה שיש. אומנות הצניעות שלה היא בלתי נתפסת, וכל פעם שאני פוגשת אותה אני מגלה בה עוד צד שלא הכרתי קודם: למשל שהיא מדברת ערבית שוטפת, או שהיא כתבה הרבה על איך קידום דמוקרטיה באמצעות חינוך.

הדבר האחד שעצבן אותי במיכל היה אותה הפעם שבה בן זוגה הכין עוגיות קאפקייקס בצורת לבבות במטבח ביתם, וזה עוד אחרי שסיים לערוך לקבוצת נשים ערביות ויהודיות שולחן אוכל ביתי ממעשה ידיו. מיכל לא התרגשה מזה כמובן, אבל אני ראיתי בזה צעד מאוד מדכא וחסר רגישות תרבותית כלפי פמיניסטית ערבייה, שמתגאה בזה שבן הזוג שלה תולה כביסה ומכין מקסימום חביתה, וגם זה רק בנסיבות מיוחדות.

כאישה פמיניסטית ופעילה, שמודאגת ממצב החברה הישראלית בצל המלחמה על עזה וממפלס הגזענות שעלה על גדותיו, מיכל הפכה למנוע רב עוצמה שעובד בלי הפסקה על תנועת "נשים עושות שלום״. התנועה החדשה מובילה את מאבקן של נשים למען הסכם מדיני עם הפלסטינים בלי היסוס ובלי מסמוס. זה מה שדורשות נשים, כי אין לנו ילדים מיותרים למלחמה הבאה.

שאלתי פעם את אחת מהפעילות בתנועה, שניסתה למשוך אותי בחזרה למעורבות שם, מאיפה נביא כסף לכל העשייה הזאת. אותה פעילה צחקה ואמרה: "תקציב זה מיכל ברק, היא קוסמת פשוט. צ'יק צ'ק היא מארגנת הכל – העיקר שנעשה משהו". שנת 2014 הכניסה לחיים שלי את מיכל, ואיתה ברק קטן של תקווה שנשים יביאו לעולם שלום ושותפות אמיתית.

> מה צריך לדעת כשבונות תנועה של נשים למען שלום?

מול השליטה הגברית בכנסת

את נבילה אספניולי אני מכירה המון שנים, אך השנה הייתה קשה ומיוחדת בשבילה. אחרי שנים רבות של מאבק למען נשים ואוכלוסיות מוחלשות, וכשהיא מעורבת כמעט בכל דבר שאפשר להעלות על הדעת, השנה היא כמעט ונכנסה לכנסת, כניסה שהתבטלה עם הקדמת הבחירות.

היום היא שוב נפגעת, כאשר בשיחות על הריצה ברשימה ערבית משותפת היא החליטה שלא להנהיג את חד"ש, והשד המגדרי-דתי יצא מהקומקום. פתאום נשים לא יכולות להיות בצמרת בזכות עצמן, והן לא טובות דיין לצורך האיחוד שמאחר לבוא. נבילה היא גם אישה וגם נוצרייה במפלגה הכי רדיקלית בזירה הפוליטית, זירה שמתנהגת כמו פריימריז של העבודה בשנות השמונים: פתאום מדברים על נציג לנוצרים, נציגת הנשים, כיסא לבדואים וכיסא לדרוזים.

את, נבילה יקירתי, עם חברה פטריארכלית כזו אנחנו צרכים אותך בכנסת, כדי שתלמדי אותם מאפה משתין הדג, גם אם הוא מסריח מגבריות אימפוטנטית. עשרות שנים עברו במאבקך למען נשים בחברה הערבית, והיום את תמשיכי להיאבק למען עצמך ולמען כולנו. לא כל אישה בכנסת היא פמיניסטית – אבל את תדאגי להיות שם למען כולנו.

האמא ששואלת שאלות

אורנית שני היא אמא לבן יחיד, חייל שהיה בעזה בזמן ״צוק איתן״. היא הגיעה למפגש נשים נגד המלחמה, שארגנתי יחד עם חברות מנווה שלום – וואחת אל-סלאם, כשהיא בוכייה, עצובה ועל סף קריסה. כבר בסבב ההיכרות לא יכולתי לסבול את הרעיון שאמא שולחת בן יחיד למטחנת הצבא, ועכשיו היא יושבת פה להתבכיין.

התאפקתי כמה דקות, נשמתי עמוק, וגייסתי את שאריות הסובלנות שלי כדי לשמוע את הסיפור הקשה של התייסרותה של כל אם בעולם, שבנה מקבל החלטה למרות רוחה. ראיתי אמא שהנשמה שלה נגזלת ממנה בתהליך איטי וכואב ושבמצב של אפסות כוח היא מחליטה לעשות מעשה. אורנית פתחה קבוצה בפייסבוק, ״אמהות שואלות״, וערערה את הקונצנזוס סביב המלחמה. היא רצתה להבין למה לרצוח חפים מפשע זה ״הכרחי לביטחון ישראל״, והיא מצאה את עצמה תוך שעות מותקפת, מוקעת כבוגדת, כמסיתה. "הלוואי שהבן שלך ימות, כי עם אמא כמוך מי צריך אמא״, כתבו לה, וגם: "תכיני גרביים ושוקו ותסתמי את הפה!"

אלא שבו זמנית, הרבה אמהות במצבה התחילו לשאול שאלות. אני זוכרת את הדמעות שעמדו בעיניה כאשר אמרה: "אני לא יודעת מה לעשות. בא לי לשבות רעב, בא לי לחבק אמא מעזה. אני לא יכולה לראות יותר גופות ודם". באותו רגע חברתי פאתן, מורה מלוד, אמרה לה: "אני אשבות רעב איתך. זהו, אני רצינית, נשבות עד שהמלחמה תסתיים".

המערכה האחרונה הסתיימה לה, אני ואורנית המשכנו להיפגש עם נשים מדהימות שמתנגדות למלחמה, והקבוצה שלנו גדלה. היא מלמדת בקיימברידג' השנה, ורק אחרי הקיץ הבנתי שהיא ראש החוג ללימודי הודו באוניברסיטת חיפה. אבל בשבילי אורנית היא עדיין האמא ששואלת שאלות, ואני שמחה שהשנה החולפת הכניסה אותה לחיי.

שתשרף ישראל, שיישרף חמאס – הילד שלי יחיה

אום מוחמד בכר מעזה היא אישה שהדהימה אותי עם התושייה שלה. בנה נרצח בחוף עזה לצד שלושת אחייניה בטבח ילדי החוף המפורסם ביולי האחרון. היא ילדה כמה ימים לפני כן בניתוח קיסרי וטיפלה בתינוקת שלה. האסון הכבד של רצח בנה בנסיבות הטרגיות האלה לא עצר אותה מלעמוד מול המצלמות ולדבר ולבכות על האובדן הכבד. שמעתי אותה ברדיו מבקשת מכל הרשויות שיעזרו לבן השני שלה, שנפצע מרסיס בלב, לחיות. זאת הייתה הבקשה שלה, בקשה בשיא הסערה של המלחמה, להכניס אותו לבית חולים ישראלי. "רצחתם את הראשון, תטפלו בשני", היא אמרה.

אל תשאלו איך מצאתי את עצמי בלב העניין, מדברת איתה ועם בני המשפחה. ישראל כמובן צהלה על ההזדמנות להראות שהיא עושה טובה לאם שכולה, שזה עתה המדינה רצחה את בנה וטבחה במשפחתה. לאמא הזאת לא ממש היה אכפת. "אני רוצה שיחיה", אמרה, "שישרפו ישראל וההתנגדות של חמאס והרשות הפלסטינית – הבן הזה ימשיך לחיות״.

שעות ספורות אחרי השידור נציג חמאס הגיע למשפחה ודאג לחדר נפרד לבן הפצוע בבית החולים, העיקר שהיא תשתוק ולא תעשה פדיחות. "לא רוצים טובות מישראל", הוא הבהיר. חברי כנסת נכבדים נכנסו לתמונה: אחד הבטיח לשלוח את הילד למצרים, גזר מהפרסום קופון ולא עשה כלום. השני הבטיח לי שהמטוס לקטאר מחכה בצד המצרי, אבל לא אושרה היציאה שלה מרפיח. לא יכולנו אז לדבר בכלל על חמאס וההתנגדות בתקשורת, כדי שהדבר לא ישפיע נגד האמא, שניסו לסתום לה את הפה.

אני זוכרת שניהלתי שיחה ארוכה עם ״אבו מוסעב״, מפקד של משהו בחמאס, שסידר את יציאת המשפחה דרך רפיח. אחרי שהאמא הזאת ממש עלתה לו על כל העצבים הוא צעק עלי בטלפון: ״יש לנו 3,400 ילדים בסכנת מוות ממשית שמצרים מסרבת לקבל. לישראל לא נשלח. אנחנו במלחמה, גברתי, אם לא הבנת עד עכשיו. אני יכול לסדר לך אישור רפואי עכשיו שיבטיח לך שהילד יהיה בסדר כאן בעזה. לא רק בגלל זה שאת, הערבייה מישראל, התרגשת פתאום מהמקרה אנחנו חייבים פה לפעול!״

בן זוגי שמע את השיחה וביקש שנרד מהעניין כי המפקד החשוב הזה צודק, ואנחנו ״מתרגשות יותר מדי״. יכול להיות שאנחנו מתרגשות, אבל הילד יצא מעזה, קיבל טיפול ואני מתרגשת מזה אף יותר. אום בכר הוכיחה לי שהחיים חזקים מהמוות גם במצבים שבהם אנחנו נכווים מאובדן נוראי, מחוסר צדק ועוול תהומי. אימהות זו המקצוע הכי עוצמתי, שרק אישה יכולה להצליח בו.

תקווה לשנה הבאה

ואם דיברנו על אימהות ועל עוצמתן של נשים ברגעים קשים, את רחלי פרנקל אתם בטח זוכרים. זו אמו של נפתלי, אחד הנערים שנרצחו ליד חברון בקיץ הארור האחרון. זו אותה אמא שכולה, שעמדה בשיא ההתרגשות והכאב מול מצלמות כדי להעביר מסר שהפתיע את העולם המטורף שלנו וגינתה את רצח הנער מוחמד אבו ח'דיר. היא דיברה על הורים וכאב השכול ועל הזעזוע מרצח חפים מפשע.

לא התרגשתי מאמירת קדיש בארמית בהלוויית בנה, או מהישגים לתנועה הפמיניסטית האורתודוקסית, דבר חשוב בפני עצמו. אבל האישה הזאת התגלתה כמנהיגה אמיתית, שדבקה באמונתה ושלא מהססת להתנהג ולדבר בהתאם. ללא קשר למצב, רחל פרנקל עובדת לאט בממלכה שלה למען שינוי מגדרי בתוך הגדר הדתית, וגם בזמן של משבר לא זזה מעקרונותיה.

ניסיתי לדבר עם רחלי. שלחתי לה הודעות וכיבדתי את הרצון שלה להתרחק, אבל היא אחת מהנשים שארצה להכיר יותר ולשמוע יותר במרחב של כולנו. כמו שאני מכירה את עצמי זה עוד יקרה.

> כותבות וכותבי שיחה מקומית ממליצים: הפוסטים הטובים של 2014