newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תושבי הכפר בידיא יצאו למאבק נגד הפקעת אדמותיהם

לפני שלושים שנה ניסתה ישראל להשתלט על אדמות בידיא. היא נכשלה, ובדרך נהרג בעל הקרקע. עכשיו שוב מנסים להקים שם התנחלות, ופלסטינים וישראלים ניצבים יחד בנחישות נגד הדחפורים

מאת:

כותב אורח: עאיד מוראר

יום שני, 25 במאי. אני יושב ומנסה להפיג את השעמום שהיום הקיצי הארוך מפיל עלי. בזמן האחרון, ככל שיורד המומנטום של המאבק העממי שהוא המסר שנשאתי איתי לכל מקום, השעמום החל לתקוף אותי. במאבק העממי נגד הכיבוש מצאתי את טעם חיי, את יעדם ואת משמעותם בהיותי לוחם חירות. אך עד מהרה טבעתי באינטרסים ובנאמנויות שהשפיעו על המאבק והתחלתי לסגת לאחור. זה כבר לא היה עניין להתגאות בו כמו בהתחלה.

באותו זמן גם לקיתי במחלה גופנית שגרמה לרגלי לאבד את יכולתן להסתער. אף לא היה בכוחם של ספסלי הלימודים, שסוף סוף התחלתי להתעניין בהם, לשים קץ לאותו שעמום.

אני אוהב מהפכנים כועסים

אז צלצל הטלפון, שמזה זמן חדל לצלצל, וכבר כשראיתי את שם המתקשר מופיע על המסך השבור, נכנס מוחי למצב היכון לעוד ישיבה. סימום אינטלקטואלי – כך היינו מכנים את השיחות הנסערות שניהלו אנשי דרג הביניים שפיקד על האינתיפאדה הראשונה והתקבץ בבתי הכלא הישראליים. ואותן ישיבות נמשכו גם אחרי השחרור ממעוזי הכיבוש.

למרות שדרג זה של הפיקוד סולק למעשה ממוקדי קבלת ההחלטות אחרי הסכם אוסלו, הוא לא ויתר על ישיבות אלה, לא על המפגשים ולא השיחות הטלפוניות. אך כל הישיבות האלה לא הצליחו להניב נוסח מוסכם או החלטה אחת, וזאת למרות שאני משוכנע שאם יש אנשים שמסוגלים לשנות ולהניע את דעת הקהל, ואם יש אנשים שרחוקים משחיתות השלטון ומסורים לדאגות הציבור – אלה האנשים האלה.

חזרתי והפצרתי בהם שנעבור מדיבורים למעשים, וזה עדיין לא קרה. ואז, כשזה נראה כבר כמו  חלום באספמיה, חסר סיכוי – הגיע אותו טלפון שצלצל על המסך השבור. מה רבה הייתה שמחתי כששמעתי את צעקתו של הדובר על הקו ואת הכעס הניכר בקולו. אני כל כך אוהב מהפכנים כועסים ואת כעסם המחושב.

> "ברובים הם חזקים מאיתנו, בתקשורת אנחנו מנצחים": סיפורים מחברון

עאיד מוראר. אוהב מהפכנים כועסים (צילום מסך מתוך הסרט "בודרוס")

עאיד מוראר. אוהב מהפכנים כועסים (צילום מסך מתוך הסרט "בודרוס")

למרות שלאחרונה גזרתי על עצמי שתיקה, החלטתי שעלי למצוא דרך לעזור לו. הוא ביקש את עזרתי, כאיש של מוסר וכמנהיג של ההתנגדות העממית, שאסייע לו ואעמיד לרשותו את ניסיוני, כדי להתמודד עם הסכנה הקרבה של עוד התנחלות מיותרת.

הפעם לא מדובר באזהרה מופשטת, או בשמועה לא מבוססת, מהסוג שכבר הורגלנו אליו. האזור המיועד הפעם הוא חלק ממורשת השהידים ממש, מקום שכבר גבה קורבן כאשר גיבור פלסטיני ניסה להיאחז באדמתו ושילם על כך בחייו.

הפעם נועצים הבולדוזרים הישראלים את ציפורני הפלדה שלהם בהר השייח' צובח. זהו אותו ההר שישראל השתוקקה כבר לפני שלושים שנה להפקיע מידי נכדו של השייח' צובח – האיכר הפשוט איברהים אחמד אל-אקרע – כדי ליישב עליו את המתנחלים שפונו מהתנחלות ימית בסיני בעקבות הסכם קמפ דיוויד בין מצרים וישראל.

הדחפורים חזרו באותו החודש, בדיוק 31 שנים לאחר מכן (צילום: גלעד ליברמן)

הדחפורים חזרו באותו החודש, בדיוק 31 שנים לאחר מכן

מסמכים מזויפים, דחפורים והרוג אחד

לפני 31 שנים בדיוק, באותו המקום, אנשי הכפר בידיא יצאו להגן על אדמתם מהכוונה להפקיעה ושמו ללעג את כל שיטותיה ואמצעיה הנכלוליים של ישראל.

ראש מועצת הכפר באותם ימים מונה לתפקידו על ידי ישראל. הוא היה באותם הימים סגן ראש אגודת הכפרים הבוגדת, שנתמכה כספית וצבאית על ידי ישראל בניסיון נואש וכושל להחליף את הנהגת אש"ף בהנהגה מקומית תומכת כיבוש. בין תפקידי ראש מועצת הכפר היה להקל את העברת הבעלות על האדמות של הכפר אל שליחי הכיבוש הישראלי, בין על ידי מכירת האדמות, דבר שכל הניסיונות לעשותו כשלו, ובין על ידי זיוף מסמכים.

זיוף העברת הבעלות הוכח פעמים רבות. כך לדוגמאה בעלות על שטח באזור השייך לאחד התושבים פאיק רדא-טהא, שבית המשפט בנבלוס (המכונה בעברית שכם) הוכיח שמסמכי המכירה שלו היו מזויפים. גם באזור השייך לתושב בכר מחמוד אבו בכר הוכח רשמית שהמסמכים זויפו, אך בסופו של דבר אדמות אלה הופקעו על ידי גדר הסיפוח וההתפשטות הגזענית לאחר שכשלו ההתנחלויות לבלוע אותן.

> המשטרה עיכבה מארגן קרנבל בובות נגד הכיבוש בבית ג'אלה

בהר השייח' צובח החליט בעל האדמות שלא לקבל את מה שייעדו לו המתנחלים. לאחר לילות ארוכים של בכי ותחנונים הוא קיבל את עצתם של ראש עיריית ענבתא דאז, ווחיד חמדאללה, וראש עיריית נבלוס, בסאם שכעה, שהחזיקו בתיק ההגנה על האדמות באש"ף, לאמור: שאי אפשר להגן על האדמה אלא בהתנגדות והקרבה.

בחודש מאי ב-1983 אותו לוחם חופש וכל נכבדי כפרו, גברים ונשים, מיהרו אל המקום בו היו דחפורי הכיבוש, וישבו תחת שיניהם. אז התפתח "דיאלוג" בין הכפרי הפשוט אל-אקרע לבין אחד מקציני הצבא הישראלי שהיה שם כדי לשמור על דחפורי ההתנחלות.

כאשר גברו הידיים הריקות של אנשי הכפר על כלי ההתנחלות והדחפורים והגחיכו אותם, קם הקצין וסטר לבעל האדמה אל-אקרע, שלא היו לו אלא רצונו וכבודו. בעודו צונח באפיסת כוחות מחומו של חודש מאי בפלסטין וקשי החיים וצער הכבושים, גייס אל-אקרע את שארית כוחו הגופני ודחף את אותו קצין גאוותן בידו בניסיון להשיב את כבודו. הקצין, שחזר לתפקיד שייעד לו הכיבוש, ירה את כדוריו אל חזהו של הגיבור והרגו, ובכדורים שנשארו לו במחסנית פצע תושבים נוספים שהיו במקום.

הדחפורים חזרו, וגם המאבק

חשבנו שדמו של אותו איכר יקר היה מחיר גבוה שיספיק לשמירה על אדמתו לדורות. עד שבאו שוב הדחפורים באותו החודש, בדיוק 31 שנים לאחר מכן.

הדחפורים באו כדי להשלים את שרשרת ההתנחלויות. הם לא מסתפקים בגדר ההפרדה הגזענית שהפקיעה מאות דונמים מאדמות הכפר בידיא. לא די להם גם בכביש ההתנחלות הגדול הקרוי חוצה שומרון הקוטע את האזור, שגרם להפקעה והרס של מאות דונמים נוספים ולעקירת אלפי עצי זית. זהו הכביש שדואג אך ורק לרווחתם של המתנחלים, שמחפשים איכות חיים על גבעות פלסטין, בלי שום קשר לרוחה של אדמה זו שהושקתה בדמו וזיעתו של עם אחר, שחי מזה אלפי שנים בין אבניה ובצל עצי הזית שלה, ועל פסגות גבעותיה ובנבכי ואדיותיה.

מפת אזור בידיא  (בצלם)

מפת אזור בידיא (בצלם)

זה מה שהבנתי דרך בן שיחי. וכלום אפשר לצפות ממני שאתן עצה ואעזור? הלא אני מתאמץ מאד בעצמי כדי ללמוד מאותם אנשים – כמו בסאם שכעה ווחיד חמדאללה ופהד קוואסמה וכרים ח'לף ומחמד מילחם ואברהים טוויל – אותם מפקדים שהעם בחר בהם בתחילת שנות השמונים כדי שיובילו לשחרור ונעצרו, או גורשו או נהרגו על ידי הכיבוש. אני לא ארשה לעצמי לסטות מדרכם, ואילו בזמננו אנו לא מכירים בתרומה שלהם ומתעלמים מהם.

ובכן, אמרתי לידידי, איני יכול לייעץ לך אלא את מה שייעץ חמדאללה לשהיד אברהים אל-אקרע. אבל אני אהיה אתך בגופי, שהרי אין זה מכובד לקרוא אותך למאבק שאני אינני משתתף בו.

התקשרתי לכל מי שמצאתי בו עוז רוח להקריב למטרה האנושית הנשגבה של החירות וההגנה על האדמה, שהיא המקור היסודי לפרנסת האדם בפלסטין. הגענו לכפר בידיא, השוכן ממערב לסלפית, עיר המחוז שלו, ומספר תושביו כעשרת אלפים איש, והתכנסנו מול העירייה.

הפגנה בכפר בידיא (צילום: גלעד ליברמן)

הפגנה בכפר בידיא

ההתאספות החלה בצנעה אבל עד מהרה גדלה ומשכה בני גילאים שונים, ויצאנו בשיירה ארוכה של כלי רכב עד שהגענו אל דחפורי הכיבוש. הפעם הקצין הישראלי לא פתח באש למרות עליית מתח וההתגרות בין הצדדים, והדחפורים לא זזו. גם לא זז רצון האנשים בבידיא להמשיך להתקדם לעבר הר השייח' צובח.

בראש ההר, שגבה את מחיר מותו של האיכר אל-אקרע לפני 31 שנים נמצאת גומחת תפילה. לפני יותר מאלף שנה, היה השייח' מתפלל בגומחה שלו, וכשהיה מבחין בסכנה האורבת לאדמתו היה מדליק אש כדי שיראה אותה מי שנמצא בפסגה הסמוכה, אשר בתורו היה מדליק גם הוא אש, עד שמעגל האש הקיף את אותו עקרב גזלני העוקץ את עצמו ומתאבד.

ואם מחלתי מנעה ממני דברים רבים הרי שהיא לא מנעה ממני לקרוא את הנחישות בעיני האנשים ולשמוע את שם השהיד אברהים אחמד אל-אקרע הנשמע שוב בין הרי בידיא הלובשים את צבע הזית הירוק.

והיום לאחר תקופה כה ארוכה, הרי שכולם כאן בבידיא, פלסטינים, פעילות ממדינות אירופה, וישראלים שמתנגדים לכיבוש האכזרי, כולם הולכים בעקבותיו של הגיבור אל אקרע וממשיכים את דרכו. דרך ההתנגדות וההקרבה.

עאיד מוראר הוא מנהיג המאבק העממי בכפר בודרוס, ומייסד הוועדות העממיות נגד הגדר

תרגום מערבית: שושנה לונדון ספיר

באנר 47 שנות כיבוש לתוך פוסט

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf