newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תחום המושב: משטר ההדרה הגזעי במושבים בישראל

כ-400 מתוך כ-700 הישובים בישראל הפתוחים ליהודים בלבד הם מושבים. זה לא מקרה. מערך של חוקים והסדרים בין המדינה לקק"ל ולסוכנות היהודית מאפשרים זאת. שוויון אמיתי דורש ביטול המשטר הזה

מאת:

בשנה האחרונה התרגלה עינו של הקורא בעיתונים בארץ לבשורות רעות מזן חדש: מדי מספר שבועות מספרים לנו על נסיונות ותחבולות למנוע מאזרחים ערבים לגור בשכנותם של אזרחים יהודים. על פי רוב, העיתון שמפרסם את הבשורות האלה מבליע השתוממות מוסרית כלפיהן. זה לא נאה, מדבר על ליבנו העיתון, אסור לנהוג כך, מדובר בחריגה מנורמות ואולי גם מלשון החוק, עניין לנו בגידולי פרא שצריך להצביע עליהם בזמן כדי לעוקרם מהשורש.

על היוזמה החינוכית הזו נכון לומר שכוונתה ברוכה אך המסר הכרוך בה מטעה את הקוראים. שהרי האמת היא שהדרה של ערבים ממגורים בשכנותם של יהודים אינה תופעה חריגה או חדשה בישראל, אלא בדיוק להיפך: היא הכלל המיושם בקפידה. 698 מושבים, קיבוצים וישובים קהילתיים במדינת ישראל שבתוך "הקו הירוק" פתוחים ליהודים בלבד. ערבים אינם יכולים להתקבל לחברות בהם ולא לקנות בהם נחלה ואף לא לשכור בהם דירה. בשנת 2016, היוו ישובים אלו כ-66 אחוז מכלל 1,051 הישובים במדינה. זה המון. לו בצרפת או בארצות-הברית היו 60 אחוז מהישובים נסגרים מכוח החוק בפני יהודים היינו אומרים בצדק שצרפת וארה"ב הפכו לסדום ועמורה. מבחינת עקרון-השוויון בין האזרחים, אבן היסוד של משטרים דמוקרטיים, אפליות והדרות בזכות למגורים הן אנומליות חמורות, כי הן פוגעות פגיעה קשה באינטרסים אנושיים בסיסיים. בישראל, יש להן גם השפעה מגזענת על החברה, על התרבות ועל השיח הציבורי. הן מרעילות את היחסים בין היהודים לערבים.

הקבוצה הגדולה ביותר בכלל הישובים המדירים ערבים היא המושבים. 400 מהם פזורים בכל רחבי המדינה. רובם, יש להדגיש, הם ישובים שממש כיף לגור בהם ואפשר גם לעשות בהם גם עסקים לא רעים: להתפרנס מצימרים, לבנות מחסנים ולהשכירם וגם לפתוח מסעדת גורמה אשר פונה לנוף. מה רע? הקוץ המכוער שנעוץ בבשרו של המושב הוא זה אשר ציינו: רק יהודים, כפי הגדרתם הנוקשה בחוק, יכולים לקנות בו נחלה ולהתקבל לחברות בו או לחילופין לרכוש בו בית במסגרת "הרחבה", שהיא מקבץ בתים צמודי-קרקע שנבנים על אדמות המושב בידי קונים שמתכוונים להתגורר סמוך לבעלי הנחלות מבלי להיות חברים במושב. בעוד הוא מאיר פניו ליהודים, ניצב המושב כמבצר חד-אתני סגור ומסוגר בפני האזרחים הערבים. אין כניסה.

חשוב לדעת שהמציאות העגומה הזו היא תוצאתם של מעשי-מדינה עקביים המיושמים במסגרת החוק. מדינת ישראל היתה והינה הבעלים (ברובם המכריע של המקרים) או המנהלת-המחכירה (במיעוטם של המקרים) של האדמות שעליהן יושבים המושבים. המדינה היא שהחליטה מתי יקום כל מושב והיא שהקצתה את משבצות הקרקע לכל מושב. המשפטנים שלה הם שניסחו את הסכמי החכירה הסטנדרטיים שעליהם צריך לחתום כל מי שמבקש לקנות נחלה או בית במושב, והם אלו ששילבו בהסכמים פיסקת הדרה שמודיעה בשפה רומזנית הברורה למביני-עניין שהזכות לחכור/לקנות נחלות ובתים במושב שמורה ליהודים בלבד. המדינה חוקקה חוקים וחתמה על הסכמים וכוננה הסדרים שסגרו את כל המושבים בפני כל הערבים. אף אזרח ערבי לא הצליח להתגבר על ההסדרים האלה.

המדינה זורקת את האחריות על קק"ל

כשדנים בעניינים האלה מזדקרת קושיה. מייסדיה של מדינת ישראל, הכריזו במגילת העצמאות כי "מדינת ישראל… תשקוד על פתוח הארץ לטובת כל תושביה…(ו)תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". איך זה הצליחו המחוקקים והממשלות בישראל להתגבר על מגילת העצמאות ולהקים במשך שבעים שנה מאות מושבים שמגלמים הדרה ואפליה של אזרחים על יסוד סיווגם לקבוצות אתניות? חשוב להכיר את אבני הדרך במסע ההתגברות הזה ואת התחבולות שהמציאה המדינה כדי להגשים את מבוקשה. הנה הן בקיצור, מעורטלות כראוי להן.

המדינה נתנה יד לאפשר אפליה שלכאורה אסורה במגילת העצמאות. מושב כפר ברוך (צילום: ליאור מזרחי / פלאש 90)

המדינה נתנה יד לאפשר אפליה שלכאורה אסורה במגילת העצמאות. מושב כפר ברוך (צילום: ליאור מזרחי / פלאש 90)

הצעד הראשון, שהושלם כבר בשנת 1950, היה העברתם, או מדויק יותר "הברחתם", של כשני מליון דונם קרקעות של פליטים ערבים באיזורי הכפר מבעלות המדינה הצעירה (שהפקיעה אותן זמן קצר קודם לכן) לבעלותה של הקרן הקיימת לישראל, גוף ציוני פרטי שפועל מאז ומעולם למען יהודים בלבד ולפי תקנונה רק יהודים זכאים לשבת על האדמות שבבעלותה. מרגע שהמדינה העבירה לבעלות קק"ל כמות גדולה כל כך של קרקעות (כעשרה אחוז משטח המדינה) שנוספו אל כמליון דונם (חמישה אחוז נוספים משטח המדינה) שהיו בבעלות קק"ל בטרם הוקמה המדינה, נוצר בישראל מלאי קרקעות עצום, שרק יהודים מורשים להתיישב בהן. מאחר שקק"ל שמרה על מעמדה בחוק כחברה פרטית ולא הפכה לאחד מגופיה הרשמיים של המדינה היא היתה פטורה מן החובה המוטלת על זרועותיה של המדינה לפעול על פי עקרון השוויון. בדומה להקדשים אחרים מותר היה לה לפעול רק למען מוטביה. על הקרקעות שבבעלותה אפשר היה להקים מושבים ליהודים בלבד מבלי שהמדינה עצמה, לכאורה לפחות, תוכתם בכתם הגזענות.

הקק"ל מונפה היטב במדינה. סמוך להעברת הקרקעות הערביות המופקעות לבעלותה נחקק בכנסת חוק קרן קיימת לישראל (1953), שהציב את הקק"ל בספר החוקים של המדינה במעמד הרם של גוף דו-מהותי, כלומר גוף פרטי למהדרין שממלא פונקציות ציבוריות מהמעלה הראשונה על יסוד שיתוף פעולה הדוק וממוסד עם המדינה. משנחקק החוק הזה החלה הקק"ל ליהנות מגיבוי חוקי וממסדי איתן למדיניותה הקרקעית הגזענית-המדירה. קק"ל והמדינה החלו לרקוד יחד בגלוי. הקק"ל מובילה באון והמדינה נהנית מלהיות מובלת ושתיהן יודעות לאיפה הריקוד מוביל. הנה דוגמא עבה אחת. בשנת 1961 חתמה קק"ל על אמנה עם המדינה שמכוחה הקלה המדינה על קק"ל ונטלה על עצמה את ניהול האדמות שבבעלות קק"ל, כלומר את קביעת יעודן, את הקצאת משבצות הקרקע לישובים חדשים ואת הפרוצדורות של החכרתן למתישבים. באמנה הזו נקבע מפורשות כי "אדמות הקרן הקימת לישראל ינוהלו (בידי המדינה)… בכפיפות לתזכיר ולתקנות ההתאגדות של הקרן הקימת לישראל". מאחר ומסמכי יסוד אלו מתירים רק ליהודים לשבת על אדמות קק"ל, החלה המדינה עצמה להחכירן לצורך הקמתם של מושבים ליהודים בלבד. כיצד התירה לעצמה חריגה בוטה כל כך מעקרון השוויון? פשוט מאוד: "לא אני האשמה" התבכיינה מעתה המדינה המדירה "זה לא האדמות שלי! בכל הנוגע לאדמות קק"ל אני הרי כפותה באזיקי תקנונה!"

הסוכנות באה בקשר עם אגודה שיתופית שהקימו המועמדים להתיישבות, בתנאי שכולם יהודים, כי הסוכנות – רק עם יהודים היא מתעסקת

הצעד השני במסע ההתגברות על מגילת העצמאות הוגשם כשהכנסת חוקקה את חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ ישראל (1952). מכוחו האצילה המדינה על הסוכנות היהודית את תפקיד "(הניצוח) על מפעלי קליטה והתישבות במדינה", והכירה בה כסוכנתה המוסמכת שתפעל "לפיתוח הארץ וישובה". מעמדה זה של הסוכנות היהודית קיבל משנה תוקף בהסכם שנחתם בין המדינה לבין הסתדרות הציונית העולמית בשנת 1979, בו צוין שאחד מתפקידי הסוכנות הוא הגשמתה של "התישבות חקלאית". כמו הקק"ל, גם הסוכנות היא גוף ציוני שתפקידו לשרת יהודים ולא אחרים וגם היא גוף פרטי למהדרין שאינו כפוף לחובת זרועות השלטון לנהוג בשוויון. אך מיסוד שיתוף הפעולה של המדינה עם הסוכנות סימן קפיצה דרמטית בהיקף הדרת האזרחים הערבים בתחום המגורים: מרגע שהמדינה האצילה על הסוכנות את אירגון ההתישבות החקלאית היא פתחה בפני הפרויקטים החד-לאומיים של הסוכנות את כלל מקרקעי ישראל השייכים לכלל אזרחי המדינה. הסוכנות מיהרה לצאת לדרך והקימה בכל רחבי המדינה מאות מושבים הפתוחים ליהודים בלבד, והמדינה רחצה בנקיון כפיה ודבקה בטענה שאין היא מזדהמת בניהול פרקטיקה גזענית.

"ההסכם המשולש" שמשאיר את הערבים בחוץ

איך זה עובד בפועל? לצורך הגשמת מטרותיהן בנו המדינה והסוכנות היהודית את הפרוצדורה שכינויה "ההסכם המשולש", והנה עיקריו. בשלב הראשון מקצה המדינה משבצת קרקע לצורך הקמת מושב. בשלב השני מחכירה המדינה את משבצת הקרקע לסוכנות היהודית וזו מתחייבת להקים עליה מושב ולתמוך בהתפתחותו. בשלב השלישי הסוכנות באה בקשר עם אגודה שיתופית שהקימו המועמדים להתיישבות, בתנאי שכולם יהודים, כי הסוכנות – רק עם יהודים היא מתעסקת. כשכולם מוכנים נחתם בין שלושת הצדדים "הסכם משולש" שממסד את היחסים ביניהם. ברבים מההסכמים האלה מצוין במפורש שהסוכנות עוסקת ביישוב יהודים על אדמת מקרקעי ישראל, כלומר יהודים ולא אחרים. כדי לוודא שכך הווה וכך יהיה מצרפת האגודה השיתופית ל"הסכם המשולש" רשימה שמית של כל חברי המושב העומד לקום, ומסכימה מראש שכל שינוי ברשימת החברים במושב מותנה בקבלת רשות מהסוכנות ומהמדינה. לאחר ש"ההסכם המשולש" נחתם, יוצאת הסוכנות למלאכתה ובונה את תשתיות המושב. במזל טוב, כשהבתים עומדים, בוחרים להם המתיישבים בוועד, צעד טבעי, אלא שאגב כך הם מקימים חומת הדרה נוספת: מכירת נחלה במושב לאזרח מן החוץ מותנית כעת גם בהסכמת הוועד הנבחר, שמה שנאמר בדיוניו אינו עומד בקריטריונים של שקיפות, מצב שמאפשר שרירות לב וחוסם בקרה יעילה. ככה זה: ככל שהשנים חולפות, הולכות ומתעבות החומות העוינות שמציב המושב בפני אזרחי המדינה הערבים, ואין איש שימצא בהן צלו של סדק.

מה נכון לעשות? מה אפשר לעשות? יש טעמים רבים למען ביטול משטר ההדרה הגזעני ולמען פתיחתם של המושבים, בין בנחלותיהם ובין בהרחבותיהם, בפני כל אזרח ישראלי שיבחר לקנות בהם נחלה או בית. ניסוח מתומצת של הטעם העקרוני, המוסרי והמעשי להתנגדות לאפליה ולהדרה כלול בפסק דינו של השופט אהרון ברק שבו קיבל בשנת 2000 את דרישתו של אזרח ערבי לאפשר לו לקנות בית בישוב הקהילתי קציר שבוואדי ערה: "השוויון הוא מערכי היסוד של מדינת ישראל. כל רשות בישראל – ובראשן מדינת ישראל, רשויותיה ועובדיה – חייבת לנהוג בשוויון בין הפרטים השונים במדינה… השוויון מונח בבסיס הקיום החברתי. הוא 'תחילת התחילות'… הוא חיוני להסכמה החברתית המונחת ביסוד המבנה החברתי… הצורך להבטיח שוויון הוא טבעי לאדם. הוא מבוסס על שיקולים של צדק והגינות…. הצורך לקיים שוויון הוא חיוני לחברה ולהסכמה החברתית שעליה היא בנויה… אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה בתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם".

הדרישה לביטול משטר ההדרה הגזעני הנהוג במושבים בישראל, או לפחות להצרה משמעותית של נפחו, היא משימה דחופה. את עמדתו של השופט ברק ראוי לפרש באופן רדיקלי. כבר היום אפשר ללכת בגדולות ולדרוש את פירוקה של הברית המעוותת בין המדינה לבין המוסדות הציוניים. לא יהיה זה מופרך לדרוש שמדינת ישראל, ממש כמו מדינות אחרות, תיקח חזרה לידיה את המשימות ההתישבותיות שהאצילה לידי המוסדות הציוניים ותנהל את מפעליה על פי המתחייב מעקרון השוויון. אפשר לנסח דרישות צנועות יותר, כפי שכלו ודמיונו היצירתי של כל אחד ואחת מאיתנו. העיקר הוא להציב במקום מכובד באג'נדה של מבקשי השלום בישראל דרישה ברורה לשינוי ממשי במציאות הפוגענית הזו. בל יתמם איש: בלא כינונו של שוויון אזרחי מלא במדינה לא יכון שום שלום בארצנו.

ד"ר אנדרה דרזנין הוא פסיכולוג קליני

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

היוזמה משאירה את תושבי עזה נתונים לחסדיהן של אותן ממשלות המסייעות למתקפה הישראלית על הרצועה. חוף העיר עזה, 13 ביוני 2019 (צילום: חסן ג'די / פלאש90)

"הומניטריות מהכורסה": הכשלים של מסדרון הסיוע הימי לעזה

חמישה וחצי חודשים לתוך המלחמה, תושבי עזה זקוקים לסיוע משמעותי שיאפשר להם לשרוד. היוזמה האמריקאית להקמת מסדרון ימי תסייע בכך בטווח המיידי, אך היא מתעלמת מסיבת היסוד לאסונה של עזה: שליטת החנק הישראלית ארוכת השנים  

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf