newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תכל'ס, ניצחנו: הקשת הדמוקרטית המזרחית חוגגת 20 שנים

בג"ץ הקרקעות, הדיור הציבורי, המאבקים נגד הסללה לבתי ספר מקצועיים ולמען ייצוג שווה. כך הפכה הקשת הדמוקרטית המזרחית לאחד הגורמים המשפיעים ביותר על המאבק המזרחי. סיגל הרוש-יהונתן כותבת על התנועה שהפכה למשפחה ולפלטפורמה לתיקון חברתי

מאת:

כותבת אורחת: סיגל הרוש-יהונתן

החודש אנו מציינים 20 שנים להיווסדה של "הקשת הדמוקרטית" המזרחית, או בשמה הרשמי "שיח חדש – למען השיח הדמוקרטי והרב תרבותי בישראל". בין מייסדי הקשת ניתן למנות את יוסי יונה, סמי שלום שטרית, משה קריף, ויקי שירן, שוש גבאי, יהודה שנהב, הנרייט דהאן כלב, יוסי דהן, איציק ספורטא ועוד רבים וטובים. אני עצמי הצטרפתי שנתיים אחרי ההקמה, קודם דרך תא הסטודנטים הקטן שפעל באוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן ביתר שאת בתוך הארגון עצמו.

השאלה הראשונה שעולה כשמדברים על הקשת בפרספקטיבה של 20 שנים היא למה קמה הקשת דווקא ב-1996. על שאלה זו ניתן לענות מספר תשובות.

תשובה אחת ניתן למצוא בסוציולוגיה הפנים ישראלית. הקשת היא חוליה נוספת ברצף האבולוציה של המאבקים המזרחיים: החל בוואדי סאליב ההרואי, דרך הפנתרים השחורים שהיו ונותרו השראה גדולה, תמי וש"ס. אופי התנועה בתחילת דרכה, ובמידה רבה גם היום, מצביע על הבשלה של דור שני ושלישי של אינטלקטואלים ומשכילים מזרחיים שלקחו את המאבק למקום של תודעה, אידאולוגיה ושינוי השיח הישראלי. צעירי דור שני ושלישי אלו נמצאו ונמצאים בצמתי השפעה חשובים במרחב הישראלי – אקדמיה, משפט, מדיה, תרבות, ועכשיו גם בבית המחוקקים.

> הפרויקט של אסתר: מהפכת תרגום המוזיקה הערבית ביו-טיוב

תושבי ואדי סאליב מפגינים מול מטה המשטרה בחיפה ב-9 ביולי 1959 (צילום: משטרת ישראל, ארכיון המדינה)

חלק מהאבולוציה של המאבק המזרחי. תושבי ואדי סאליב מפגינים מול מטה המשטרה בחיפה ב-9 ביולי 1959 (צילום: משטרת ישראל, ארכיון המדינה)

הסבר נוסף הוא היסטורי, ונובע משני מקורות: מקומי וחיצוני. החיצוני הוא התפתחות של פוליטיקה של זהויות והקשר בינה לבין מעמד בעולם, בעיקר בארצות הברית, וייבוא של תאוריות חדשות אלו ושל אידאולוגיות השמאל החדש של שנות ה-90 על ידי אותם אינטלקטואלים מזרחים. המקור ההיסטורי המקומי – שהוא החשוב והמעניין ביותר והוא בעצם "הקטליזטור" להיווסדה של הקשת – הוא תהליך אוסלו. התהליך החל בשנת 1993 כשבשיאו חתמו רבין וערפאת על הסכם עקרונות שהיה אמור להיות שלב ראשון בדרך להסדר קבע מול הרשות הפלסטינית.

אז, ככל שהזמן התקדם ואיתותי השלום מצד רבין הפכו רציניים יותר, החלה מחלחלת ההבנה שאולי הנה סוף סוף אנו עומדים בפני רגע היסטורי והשלום המיוחל עם שכנינו נמצא בהישג יד. בהתאמה, ככל שהחלה השתחררות מתעוקת הסכסוך המתמשך החלה לצוף המחשבה שהנה – אם הסכם השלום עם הפלסטינים נמצא מעבר לדלת, זה הזמן להתחיל ולהסתכל לתוך החברה הישראלית ולטפל בבעיות הפנימיות של החברה הישראלית, כשבראשן השסע העדתי וההשלכות הסוציו-אקונומיות שלו על המזרחים בישראל (תקוות גדולות אלו לשלום נגוזו כמובן בנובמבר 95', אך את צירי הלידה של הקשת כבר לא ניתן היה לעצור).

ראוי לציין כי אחד המפגשים המשמעותיים הראשונים לגיבוש התנועה נערך באפריל 1996 בקיבוץ שפיים. זוהי נקודה אירונית משהו, כיוון שזמן לא רב אחרי מפגש זה, יהפוך שפיים לסמל של מאבק הקרקעות ולנמסיס של התנועה.

> מבחן גבעת עמל: המדינה לא עמדה בהתחייבות, אז שהמדינה תשלם

עו"ד אביגדור פלדמן לאחר פסק  הדין בבג"ץ הקרקעות (צילום באדיבות הקשת הדמוקרטית המזרחית)

עו"ד אביגדור פלדמן לאחר פסק הדין בבג"ץ הקרקעות (צילום באדיבות הקשת הדמוקרטית המזרחית)

לאחר גיבוש רעיוני ראשוני, החלה התנועה לתרגם את התודעה והאידיאולוגיה לפרקטיקות. אלו באו לידי ביטוי, כאמור, במאבק על הקרקעות עד לשיאו ההיסטורי בבג"ץ 2002, כאשר במקביל אליו התנהלו מאבקים חשובים נוספים שביניהם ניתן למנות את המאבק על תכני הלימוד – התביעה להנכחה של ספרות מזרחית והכנסה של הסיפור שלא סופר על העליות ועל תרבותם של יהודי ערב לתכני הלימוד בבתי הספר. כמו כן התנהלו מאבקים בנושא הדיור הציבורי, ההסללה לבתי ספר מקצועיים, ייצוג המזרחים במדיה, גזענות ואפליה ועוד ועוד.

לא לוותר על הכרה

הקשת תמיד הייתה דמוקרטית במובן זה שהיא קיבצה אליה אנשי עם עמדות ותפיסות שונות, מה שבאופן טבעי הוביל למחלוקות שונות: סביב הנושא המדיני היו כאלו שהגדירו עצמם כ"יהודים ערבים" ולכן בהכרח כרכו את הסוגיה המזרחית עם זו הפלסטינית ונטו למה שכונה אז "פוסט ציוניות", כשלצידם היו כאלו שדגלו בהפרדה של המאבקים ונטיית לבם הייתה יותר ציונית. באותו אופן היו כאלו שחשבו שאך טבעי לחבר את המזרחיות למסורתיות היהודית שהביאו עולי ערב (מתוך מחשבה פרקטית שהציבור אליו אנו שואפים לפנות רובו עדיין שומר נאמנות למסורתיות זו) והיו כאלו שמסורתיות זו כבר לא דיברה ללבם.

גם בנושא המגדרי צצו ועלו שאלות בנוגע ליכולת של הקשת לתת מענה לנושא, הגדול והחשוב בפני עצמו, של נשים מזרחיות והתמודדותן במרחב הישראלי. מתוך דילמה זו נולדה תנועת "אחותי" על ידי ויקי שירן וחברות נוספות. אבל מחלוקות אלו, וייחודה של התנועה באופן העמוק בו התייחסה להגדרה הדמוקרטית שלה, מעולם לא העיבו או טשטשו את מטרת העל שהציבה לעצמה – החתירה לחברה שוויונית, צודקת וטובה יותר.

בהקשר הזה חשוב לציין שייחודה הנוסף של הקשת הוא בכך שהמעמדיות לעולם נכחה בדיונים ובפרקטיקה. כך למשל, כשאנשי הקשת ארגנו או השתתפו במחאות חברתיות, בין אם מול שרי אוצר או בין אם מול מפגשים של הון-שלטון, המחאה הייתה תמיד בשם המעמד והזעקה הייתה עבור כל חלקי האוכלוסייה – מזרחים כאשכנזים, יהודים כערבים, דתיים כחילוניים. בכך הביאה הקשת לידי ביטוי את רוח האוניברסליזם שהייתה חלק מהגדרתה הראשונית, רוח שלעולם לא עזבה את התנועה.

הקשת גם תמיד הייתה מזרחית במובן זה שלא ויתרה, ולו לרגע, על תביעתה להכרה תרבותית מלאה ביהודי ערב: בספרות, במוזיקה, בצלילים, בשפה ובהיסטוריה. בתביעה זו להכרה תרבותית יש שני מימדים: זה האוניברסלי, של הרב תרבותיות, שהיא יסוד נוסף בהווייתה ובהגדרתה של התנועה בעבר ובהווה, וזה האישי – שכן בתביעה להכרה זו התפייסו ילידי הדור השני והשלישי עם בית אביהם לאחר שחלקם הגדול חווה ילדות, נעורים ואף בגרות בצל בושה והכחשה לכל מה שלימדה אותם ההוויה הישראלית לשנוא במוצאם.

> מזרחיות אוניברסלית ומחויבות חברתית אדירה: פרידה מרונית אלקבץ

פעילי הקשת הדמוקרטית המזרחית בהפגנה (הצילום באדיבות הקשת הדמוקרטית המזרחית)

פעילי הקשת  בהפגנה (הצילום באדיבות הקשת הדמוקרטית המזרחית)

להמשיך בדרך

רגש רב מציף אותי כשאני עוצרת לרגע וחושבת על מה שהיה ועודנו בית הגידול שלי ב-18 שנים אחרונות. המקום שבו התעצבה תודעתי לעומק, האנשים שהיו לי לאבני דרך – בית פוליטי, מקום מעצים ומצמיח, פלטפורמה לתיקון חברתי, משפחה.

בפרספקטיבה של 20 שנה המסקנה היא אחת – ניצחנו. שינינו את השיח הישראלי והתוונו את הדרך לכל המאבקים (המזרחיים בפרט והחברתיים בכלל) שבאו אחרינו.

תהליכים שאנו עדים להם היום ומתרחשים נגד עינינו הם לחלוטין תולדה של מאבקים שהחלו בקשת – ועדת ביטון לתכני לימוד היא המשך ישיר למפגשים שנערכו לפני 20 שנים בין נציגי הקשת למי שהייתה אז שרת החינוך לימור לבנת, המאבק על הדיור הציבורי כיום הוא גלגול של מאבקם של אנשי התנועה בנושא זה, המוסיקה, האמנות והתרבות המזרחית אותן תובעת בצדק שרת התרבות צועדות על יסודות שהקשת הניחה.

אין לי אלא לקוות שהקשת תמשיך לפעול ולחתור ללא ליאות להשגת המטרות שחקוקות על לוחותיה גם בעשרים שנים הבאות ויותר. עכשיו אף יותר מתמיד, זקוקה החברה הישראלית לקול הייחודי והמאתגר שלה, למצפון ולמצפן שהיא שהיא מהווה, להיותה סמן של תביעה אמיתית ועמוקה לשוויון ולצדק – חברתי וחלוקתי כאחד.

סיגל הרוש-יהונתן היא דוברת הקשת הדמוקרטית המזרחית.

> הגיע הזמן שהשמאל ייפרד מהקיבוצים    

אבו מאזן עם אנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית בלשכתו ברמאללה. לא פגישה ראשונה בין פלסטינים ומזרחים

אבו מאזן בפגישה עם אנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית בלשכתו ברמאללה באוגוסט 2015. לא פגישה ראשונה בין פלסטינים ומזרחים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf