newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תפסיקו לקרוא לנו "ערביי ישראל"

אז איך עם חוגג חירות בזמן שהוא כולא מבקשי מקלט ומסרב לדבר על כיבוש הגדה והמצור על עזה? ההסבר טמון בביטוי שמסמל יותר מכל את חוסר היכולת של הישראלים להבין איך זה שהם מוכנים לקבל אותנו בתור הערבים שלהם, ואנחנו מתעקשים להגדיר את עצמנו אחרת

מאת:

"אז תסביר לי את זה שוב", אמנדה חוזרת ומבקשת. "איך בזמן שבו חוגגים בישראל חג חירות, או איך שלא יקראו לזה, איך יכול להיות שאין בישראל דיון ציבורי על הכיבוש? על העובדה שישראל שולטת כבר עשורים שלמים בעם אחר? הצביעות זועקת!". עכשיו לך תסביר בשיחת סקייפ לחברה ניו זילנדית שלא ראית שנים על העיוורון וההכחשה של החברה הישראלית. ואני בכלל רציתי לראות אם היא מצטרפת לטרק הבא שלי.

החלטתי להסביר לאמנדה על הדואליות הישראלית, שתקפה לכל כך הרבה אספקטים בחיי היום יום במדינה הדמוקרטית ליהודים, בתקווה שזה מה שיעזור לה להבין שעיוורון, צביעות וישראלים דווקא כן הולכים יד ביד. אולי אז היא תבין למה מתעלמים מהכיבוש. הבאתי את הדוגמה שמככבת בשבועות האחרונים בשיח הציבורי בישראל מאז ההתבטאויות של ראש ממשלת הדמוקרטיה היחידה בפלנטה ביום הבחירות: המושג הסינתטי "ערביי ישראל", המצאה ציונית מבריקה שעשתה שמות בנרטיב שלנו, וכלאה רבים מהפלסטינים בישראל במלכודת זהות זדונית. "נתניהו נגד ערבי ישראל", "נתניהו מתנצל בפני ערביי ישראל". כמה פעמים שמענו את המשפטים האלה לאחרונה.

מאז הבחירות, יצא לי להתראיין לכמה כלי תקשורת בינלאומיים. ברוב הראיונות שב ועלה המונח "ערביי ישראל". רוב המראיינים ביקשו לדעת מה אנחנו כ"ערבים ישראלים" חושבים על התבטאויותיו של ראש הממשלה. בראיונות היותר מאוחרים, ביקשו לדעת גם מה דעתנו על התנצלותו של המסית הלאומי. אלא שבמקום לענות לשאלות, מצאתי את עצמי מתקן את המראיינים שוב ושוב. "איך אתם לא מבינים? אפילו ראש הממשלה יוצא נגד הפלסטינים במדינתו בפומבי, ואתם עדיין קוראים לנו ישראלים?".

> בלי פתקים בקלפיות יהיו אבנים ברחובות? זה כבר המצב בשטחים

בנימין נתניהו (צילום: אקטיבסטילס)

המסית הלאומי התנצל. בנימין נתניהו (צילום: אקטיבסטילס)

האמת, באופן לא מפתיע בכל מה שקשור למציאות המדכאת כאן, יותר מורכבת מכך. קל לדרוש מעיתונאי בינלאומי לכבד את זהותנו ולהתיחס אלינו כפלסטינים. לבקש דבר דומה מישראלים, יהיה יותר קשה מלשכנע את מירי רגב להודות שהיא נשלחה אלינו מהחלל כחלק מניסוי אכזרי של גזע חייזרים מתקדם. העובדה כי כה רבים, גם בבדיחה העצובה הקרויה "השמאל הציוני", המשיכו להתייחס אלינו כישראלים לאחר דבריו של נתניהו מגלמת משהו כל כך ישראלי – גס, עיוור, צבוע ומלא ניגודים.

אסביר: נניח שאכן היינו ישראלים. מבחינתי, תניחו אפילו שגם אותנו ייבאו מחו"ל בדיוק כמוכם, האירופאים שבאו "להפריח את השממה" או הערבים היהודים שהגיעו מארצות ערב אחר כך, כדי לטפל בשממה המופרחת בשביל האירופאים. מאחר ועם ישראל הוא אור לגויים ואין, פשוט אין עליו, הוא מן הסתם גם עם פטריוטי. כפועל יוצא וכמתחייב מכך, כל מה שמיוחס ומקושר לישראל אמור להסב גאווה לכל ישראלי אמיתי. ומאידך, כל פגיעה בחפץ, סמל, מושג או רעיון ישראלים אמורים להעליב כל פטריוט ציוני.

כאשר ראש ממשלה יוצא נגדנו, תוך שייוכנו וייחוסנו לישראל, כל הארץ אמורה להזדעזע על הפגיעה באתוס הציוני – הלא הוא "ערביי ישראל". גם ימין וגם שמאל, כולם היו חייבים לכל הפחות לדרוש את חקירתו של הגזען, שלא לדבר על התפטרותו. איך נותנים לו לפגוע במשהו כל כך ישראלי?

אלא שהמונח "ערביי ישראל" מגיע בראש ובראשונה מהתעמולה הציונית.הוא שנועד לבדל ולהפריד אותנו משאר העם הפלסטיני, לאחר נטיעת הגבולות בינינו בידי הכובשים הנאורים. העובדה כי חלק כל כך גדול מהישראלים לא מצליח לראות את הסתירה ולהבין שהכליאה שלנו בזהות מפוברקת ואז להפגין סלחנות פושעת כלפי כל מי שמשתלח בנו, היא עצובה, אך גם כל כך צפויה ולא מפתיעה. היא ממחישה את הדואליות המקננת בתודעה הקולקטיבית הציונית – "אנחנו נקרא לפלסטינים 'ישראלים', שיגידו תודה. שוויון זכויות? שיגדירו עצמם כמשהו אחר? לא ניתן להם!".

וכשהתודעה כל כך דואלית, מצטדקת וחסרת מודעות עצמית – אפשר להבין איך אותו עם חוגג חרות מחד, אך כולא מבקשי מקלט ומסרב לדבר על כיבוש הגדה והמצור על עזה מאידך. אין מנוס מלהגיע למסקנה שהישראלים לומדים דווקא מפרעה באגדת פסח.

כמה סמלי שלפני חג החירות היהודי, מושג שמטרתו לכלוא אותנו כפלסטינים בזהות לא שלנו נזכר כל כך רבות. לצערי, לא חסרים פלסטינים בישראל שקיבלו עליהם את שלשלאות הזהות הציונית ומגדירים עצמם כישראלים. נושא זה כואב, אך בשנים האחרונות קיימת מודעות הולכת וגוברת לנושא, כאשר יותר ויותר צעירים פלסטינים לא מפחדים ויוצאים נגד "פרעה", הלא הוא הממסד הציוני, ודורשים שחרור ושיקראו להם בשמם: פלסטינים בני פלסטין.

ההסבר שכנע את אמנדה, אך הותיר אותה קצת מבולבלת. "אבל רגע, שאלה אחרונה. מה עם הערבים שכן היו באירוע ההתנצלות של נתניהו? הם לא פלסטינים?", היא שאלה.

"הפודלים האלה? לא. אלה ישראלים".

> אחרי שגורש מכלא חולות: חברי נרצח בדרום סודן

יום האדמה ה-39. אלפים צעדו בדיר חנא. 30 במרץ 2015 (יותם רונן/אקטיבסטילס)

יום האדמה ה-39. אלפים צעדו בדיר חנא ביניהם צעירות וצעירים רבים. 30 במרץ 2015 (יותם רונן/אקטיבסטילס)

* * *

ואם במושגים כולאים ומטשטשי זהות עסקינן, אי אפשר שלא להתייחס לעוד מושג ציוני מעצבן – "מזרחים". ממש כמו "ערבים ישראלים", גם מושג זה הוא המצאה שמטרתה מחיקת נרטיב וזהות, כדי שהנתינים הערבים החדשים (היהודים) יהיו קלים יותר לשליטה.

לפני כמה שבועות התארחתי בפאנל אותו ארגנו קבוצת סטודנטיות פעילות, פלסטיניות ויהודיות. הפאנל עסק בחיבור בין המאבק "המזרחי" לפלסטיני, או בנקודות ההשקה ביניהם לכל הפחות. בפאנל התארחה גם שולה קשת, מנכ"לית "אחותי".

מצאתי את עצמי מסכים עם קשת במספר רב של נושאים, ואף ציינתי שזה בטח בגלל ששנינו הרי "מזרחים" – היא איראנית ואני פלסטיני. הנה מספר דברים שאמרנו באותו ערב, בו יצאנו נגד הציונות הלבנה ובדקנו דרכים בהם הערבים והאיראנים היהודים והפלסטינים יוכלו להיאבק יחד במי שמפלה ומרמה אותם כל כך הרבה זמן.

בהזדמנות זו, אני ארצה לאחל חג חירות שמח לענבל, רימה, האלה, נעה, שיר ושיא – פעילות קבוצת ג׳ימיני שארגנה את האירוע הזה. פעילות ערביות (יהודיות ופלסטיניותֿ), צעירות ואמיצות. הן כבר השתחררו מכבלי התודעה הציונית. הלוואי ועוד ערבים ואיראנים יהודים, ופלסטינים כמובן, ילכו בדרכן.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> תמיד פליטים: למצוא את המשפחה שלך באל-ירמוכ ולאבד אותה שוב

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
בניין שהופצץ בהתקפה אווירית ישראלית ברפיח, ב-4 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

בניין שהופצץ בהתקפה אווירית ישראלית ברפיח, ב-4 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

המצב ברפיח מידרדר, ותושבים בורחים למרכז החרב של עזה

האיומים בפלישה, המתקפות המתגברות והתנאים הקשים באוהלים, דוחקים פלסטינים רבים לעזוב את "המקום הבטוח" האחרון ברצועת עזה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf