newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

25 שנה לאוסלו, טראמפ להוט להחזיר את הגלגל לאחור יותר מנתניהו

ההודעה על סגירת הנציגות של אש"ף בוושינגטון היא ביטוי נוסף ללהט האמריקאי לערער את מעמד הפלסטינים בדרך לחיסול אופציית שתי המדינות. נתניהו, בניגוד למצופה, לא הפגין התלהבות גדולה. אולי הוא חושש לקחת אחריות במקרה שהכל יקרוס?

מאת:

ממשלת נתניהו לא היתה יכולה לקבל מתנה יפה יותר לרגל יום השנה ה-25 להסכם אוסלו שחל היום: ההודעה האמריקאית על סגירת הנציגות של אש"ף בוושינגטון. הנציגות הזו, שנפתחה שנה אחרי הסכמי אוסלו, היתה ביטוי מוחשי להכרה האמריקאית – והישראלית – באש"ף כנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני. יותר מכך, היא סימלה את ההכרה האמריקאית בכך שהעם הזה זכאי בכלל שתהיה לו נציגות, שצריך בכלל להתחשב בשאיפות הקולקטיביות שלו.

לכן, בכך שהוא סוגר את הנציגות של אש"ף, טראמפ מנסה להחזיר את הגלגל 25 שנים לאחור. אולי אפילו יותר, לימי ועידת מדריד. עצם הטיעון שהממשל האמריקאי נתן לסגירת הנציגות – העובדה שהפלסטינים מסרבים להיכנס למו"מ על יסוד "עסקת המאה" – מראה שטראמפ והצוות שלו רואים בעצם ההכרה בעם הפלסטיני כְּעָם כסוג של מתנה שאפשר להחזיר בכל רגע נתון. סגירת הנציגות הפלסטינית בוושינגטון שומטת את היסוד שאיפשר בכלל את הסכמי אוסלו. איזו משמעות יש להסכם אוסלו, אם אמריקה בעצם לא רואה כאחד משני הצדדים לו – אש"ף – כגוף שרשאי לקבל החלטות עצמאיות?

בנימין נתניהו עם דונלד טראמפ, ספטמבר 2016 (קובי גדעון, לע"מ)

מאז העברת השגרירות לירושלים, ישראל ואמריקה, ממשלת נתניהו וממשל טראמפ, נעים על מסלולים נפרדים בכל מה שנוגע לפלסטינים. בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, ספטמבר 2016 (קובי גדעון, לע"מ)

לכאורה, היינו צריכים לראות את נתניהו והשרים שלו, לפחות את אלה שנהגו לקרוא "להעמיד את פושעי אוסלו לדין", רוקדים על הגגות. בפועל זה לא ממש קרה. בחשבון הטוויטר שלו נתניהו הגדיר את הצעד האמריקאי כ"החלטה נכונה". אפשר לחשוב על סופרלטיבים גדולים יותר. לא "החלטה היסטורית", כמו העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, למרות שהמשמעות הדיפלומטית שלה עשויה להיות גדולה יותר. נפתלי בנט ואיילת שקד אפילו לא טרחו להתייחס להחלטה האמריקאית. נכון, היא נפלה במהלך חופשת ראש השנה, אבל בכל זאת.

בכלל, נראה שמאז העברת השגרירות לירושלים, ישראל ואמריקה, ממשלת נתניהו וממשל טראמפ, נעים על מסלולים נפרדים בכל מה שנוגע לפלסטינים. המטרות אולי דומות – ערעור הלגיטימיות לא רק של אש"ף אלא של הפלסטינים כְּעָם, חיסול רעיון שתי המדינות, בוודאי במתכונת של שתי מדינות עצמאיות שעליה דובר עד לפני שנתיים ועליה עדיין מדברת הקהילה הבינלאומית  – אבל הקצב שונה. כאילו האמריקאים עלו על המסלול המהיר, המואץ אפילו, בעוד ישראל מסתפקת בתפקיד להקת העידוד, וגם את זה היא לא עושה בהתלהבות גדולה מדי.

אפשר היה לראות את זה בהסכם ה"הסדרה" עם חמאס. אמריקה נראתה להוטה יותר מישראל להשיג אותו והפעילה גם את מצרים וגם את קטאר בכיוון. לא נראה שגורלם של הפלסטינים בעזה או של תושבי מערב הנגב הישראלים חשוב לאמריקאים, אלא ההזדמנות להחליש את אש"ף ואת הרשות הפלסטינית ולהרחיק עוד יותר את האפשרות של מדינה פלסטינית עצמאית שתאחד את הגדה ואת הרצועה.

טראמפ ועבאס בפגישתם בוושיגנטון. "טראמפ אחראי להרס, שהוא יפתור את הבעיות שלכם" (צילום: פלאש90)

איזו משמעות יש להסכם אוסלו, אם אמריקה בעצם לא רואה כאחד משני הצדדים לו – אש"ף – כגוף שרשאי לקבל החלטות עצמאיות? טראמפ ועבאס בוושיגנטון. (צילום: פלאש90)

הפער בין הבהילות והנחישות האמריקאית לעומת הכמעט אדישות הישראלית, לפחות לכאורה, ניכר גם  בעניין אונר"א. נכון שממשלת נתניהו, ובעצם גם ממשלות ישראליות קודמות, מנהלות קמפיין נגד אונר"א זמן רב. אבל הרושם – וייתכן שמדובר רק ברושם – הוא שההחלטה האמריקאית לא רק לקצץ בתקציב הארגון אלא לבטל את התמיכה בו לחלוטין התקבלה במידה של הפתעה בישראל. נתניהו כמובן בירך, הוא לא היה יכול שלא לברך והוסיף שהגיע הזמן לסיים את סיפור הפליטות, אבל לא יצא מגדרו.

גם סיפור הקונפדרציה הולך באותו הכיוון. נכון שהימין תמיד דיבר על "ירדן היא פלסטין", נכון שגם נתניהו גלגל רעיונות כאלה, אבל מאז שהוא עומד בראש הממשלה הוא נזהר מאוד מהתייצבות פומבית מאחוריהם. ועכשיו בא ג'ייסון גרינבלט ומציע למעשה למלך עבדאללה לחזור בו מההכרזה של אביו ב-1988 על ניתוק הקשר עם הגדה המערבית ועל העברת האחריות הפוליטית לגורל הגדה לידי אש"ף.

אם בהעברת השגרירות טראמפ "הוריד" את ירושלים משולחן המשא ומתן, ובהפסקת הסיוע לאונר"א הוא מתיימר להוריד את עניין הפליטים מהשולחן, הרי ברגע שהוא מסיר את רעיון המדינה הפלסטינית העצמאית וממזג אותה לתוך קונפדרציה עם ירדן, וברגע שהוא סוגר את הנציגות הפלסטינית בוושינגטון, טראמפ מסלק את השולחן עצמו. זה היה אמור להיות החלום הרטוב של נתניהו, מאז התמודד נגד פרס ב-1996, ואולי בעצם מאז שצעד ליד ארון המתים בהפגנות נגד אוסלו או עמד על המרפסת בכיכר ציון ומאז שכתב את "מקום תחת השמש". ועכשיו הוא מגדיר את ההחלטה הזו כ"נכונה"? זהו?

ייתכן גם שמה שרואים מוושינגטון, לא רואים מירושלים ותל אביב. ייתכן שמה שבעיני טראמפ הוא משחק של כבוד אישי, משחק של הורדת ידיהם של שמי שהעזו לכפור ביכולתו של אמן העסקאות ממגדלי טראמפ לעשות את "עסקת המאה", נראה בעיני מי שחי כאן קצת יותר רציני. ייתכן שמי שחי כאן מבין שגם אם יקצצו מחר בבוקר את כל הסיוע לרשות הפלסטינית, המאבק הפלסטיני לא ייעלם.

יכולים להיות כמה הסברים לפער הזה בין מסלול הריצה של טראמפ ובין מסלול ההליכה הנינוחה של נתניהו. אחד מהם הוא שישראל פשוט התרגלה לכל הטוב הזה שמשפיע עליה ממשל טראמפ ולכן היא כבר לא מתרגשת. הסבר אחר הוא שנתניהו עומד מאחורי כל המהלכים האלה של טראמפ או לכל הפחות שותף להם, והוא פשוט מעדיף לא לקחת אחריות. נתניהו תמיד רצה לחסל את אוסלו, אומר אדם שהיה שותף לדיונים האלה, והנה טראמפ מושך עכשיו את השטיח מתחת לכל היסודות שעליהם עומד אוסלו, אבל הוא מספיק חכם לא לחגוג. הוא חושש שאם יהיה backlash, אם תהיה תגובת נגד, הוא יוחזק אחראי.

זה מוביל לנקודה השנייה. עד כמה שאפשר להבין מבין המלמולים שלהם מתחת לשפם, הממסד הביטחוני הישראלי לא אוהב את הצעדים של אמריקה. עמוס גלעד, אחד הדוברים הלא-רשמיים של הממסד הזה לענייני פלסטינים (רשימת תארי הלשעבר שלו היא בלתי נגמרת: ראש המטה המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון, מתאם הפעולות בשטחים, ראש ענף מחקר באמ"ן) יצא למבול של ראיונות אחרי ההחלטה לסגור את המימון לאונר"א והסביר שמדובר בארגון "מתועב", אבל מיטוטו "יפגע בביטחוננו".

סגירת הנציגות הפלסטינית בוושינגטון, יחד עם הפגיעה באונר"א ושאר הקיצוצים בתקציב הרשות הפלסטינית, מאיימים על עצם קיומה של הרשות, ומה שחשוב מכך – על שיתוף הפעולה הביטחוני אתה. בימין אוהבים להגיד ששיתוף הפעולה חשוב אך ורק לאבו מאזן, כי הוא חי "על הכידונים של צה"ל". יש בכך מידה מסוימת של אמת, אבל כמעט כל גוף בממסד הביטחוני שעובד מול הפלסטינים – שב"כ, מתאם הפעולות ואפילו אמ"ן שנמצא בקשר פחות הדוק עם הרשות – מאמין ששיתוף הפעולה הזה מועיל מאוד לישראל. עוברת בהם זיעה לא-קרה כשהם חושבים על האפשרות שכל כניסה לעיר פלסטינית כדי לעצור "מבוקש", תהיה כרוכה בעימות. שלא לדבר על אובדנו של המידע המודיעיני, שמנגנוני הביטחון של הרשות חולקים היום עם ישראל. אם נוסיף לזה גם את החשש שישראל, בדרך זו או אחרת, תחזור להיות אחראית לחינוך, לבריאות ולביוב של 2.5 מיליון תושבי הגדה המערבית, אפשר להבין למה בממסד הביטחוני נעים באי-נחת.

עוברת בהם זיעה לא-קרה כשהם חושבים על האפשרות שכל כניסה לעיר פלסטינית כדי לעצור "מבוקש", תהיה כרוכה בעימות. (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

נכון שכוחו הפוליטי של הממסד הזה פחת בימי ממשלות נתניהו. הדחתו ממשרד הביטחון של בוגי יעלון, אחד הסמלים של הממסד הזה, כאילו היה אבק, והכישלון שלו אפילו לדגדג מלמטה את אחוז החסימה הם הוכחה לחולשה הזו. אבל ייתכן שנתניהו חושש שהדברים יסתבכו. עד עכשיו, ה-backlash המשמעותי היחיד לצעדים האמריקאים היתה ההחלטה של ממשלת פרגוואי להחזיר את השגרירות שלה מירושלים לתל אביב. אם זה ייגמר בכך, נתניהו לא צריך לחשוש פוליטית. אבל מה יקרה אם יופסק שיתוף הפעולה הביטחוני, מה יקרה אם תפרוץ מיני-אינתיפאדה חדשה, מה יקרה אם נתניהו ייאלץ לשלוח חזרה את הצבא למרכזי הערים הפלסטיניות? זה כבר הרבה פחות סימפטי.

ויש גם אפשרות שלישית. ייתכן גם שמה שרואים משם, מוושינגטון, לא רואים מירושלים ותל אביב. ייתכן שמה שבעיני טראמפ הוא משחק של כבוד אישי, משחק של הורדת ידיהם של שמי שהעזו לכפור ביכולתו של אמן העסקאות ממגדלי טראמפ לעשות את "עסקת המאה", נראה בעיני מי שחי כאן קצת יותר רציני. ייתכן שמי שחי כאן מבין שגם אם יקצצו מחר בבוקר את כל הסיוע לרשות הפלסטינית, המאבק הפלסטיני לא ייעלם. מי שחי כאן אולי מבין שאי אפשר לגלגל את הגלגל אחורנית, אי אפשר לחזור לימים של "אין עם פלסטיני" של גולדה או ל"אגודות הכפרים" של שנות השמונים. מבחינה זו, ייתכן שלמרות כל הכשלונות שלו, למרות שכולם יורקים על קברו, הסכם אוסלו עדיין חי או לכל הפחות יצר מציאות שבלתי אפשרי למחוק אותה. לא יום הולדת שמח, זה נכון, אבל לפחות עדיין לא טקס אשכבה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf