דויד היקר,

אני פונה אליך כאילו אנחנו מכירים, אך אין ביננו היכרות. או נכון יותר לומר, אני מכיר אותך כמו שמכירים אותך רוב האנשים במדינה הזו: כאחד הסופרים המצליחים, המשפיעים והמוערכים שלנו.

אני גם יודע שהמצפון המוסרי והפוליטי שלך ממשיך לעבוד כשזה של אחרים כבה מזמן. יחד עם קומץ סופרים ואנשי רוח בולטים בישראל חזרת והבעת את דעתך הבלתי-קונצנזואלית בשורת נושאים, תוך שקולך הציבורי עושה צדק עם יצירתך הספרותית. ובאמת איזה ערך יש בתהילה כלשהי, או בהון כלשהו, אם הם לא משמשים לקדם את הטוב? הון ותהילה לשם עצמם הופכים לניוון מוסרי ותרבותי במהירות הבזק.

כמו לרבים אחרים, גם לי זכור נאומך מעצרת הזיכרון בשנה ה-11 לרצח רבין. מבעד לערפילי הטראומה והמניפולציה, נראה כאילו נצח עבר מאז אותה עצרת. זרמי התחתית המסוכנים של החברה הישראלית, השנאה והלאומנות, הנקמנות והכוחנות, כבשו לעצמם שלטון כמעט בלעדי. כמעט בלעדי: שומרות ושומרי הסף האחרונים מנסים עדיין לשמור על הגחלת. לתחזק מראית העין של גוף מדיני רציונלי ומתפקד. אך גם ידיהם של האחרונים האלה רפות והולכות. הנהר שוטף את כולם.

אל תלך לשם, דויד. הסופר דויד גרוסמן מקבל תואר דוקטור של כבוד מהאוניברסיטה העברית, יוני 2017 (מרים אלסטר/ פלאש 90)

רצונה של מדינת ישראל ורצונו של הציבור הישראלי, המובע באמצעות הממסד הפוליטי הנבחר על ידו שוב ושוב, אינם ניתנים עוד להכחשה. האזהרות שהשמיעו כמה דורות של ישראלים חדי מבט נפלו על אוזניים ערלות: אנחנו עדים בימים האלה להתגבשותה הסופית של צורה תרבותית שרואה בהסתייגות פשע ובמחאה בוגדנות. אני לגמרי משוכנע שאתה יודע ומרגיש את זה בעצמך.

כל כך אין מי שיקשיב שאפילו לנאום כבר לא מתירים לך, דויד. האוזן הציבורית בישראל,

חמש דקות בשקט. לא מאמרים מאירי עיניים, או ניתוחים מבריקים ומעמיקים. חמש דקות בשקט, זה מה שדרוש לישראלים וישראליות שעדיין, בשלב הבלתי תמים הזה של חיינו, מאמינים בליברליות, בשוויון, בהומניות, כדי להבין שהמאבק על אופיה ונשמתה של ישראל הוכרע. ושהם בצד שהפסיד.

חמש דקות בשקט, לא הרבה יותר, כדי להבין שהדמוגרפיה וההיסטוריה, הכוח השלטוני ותמיכת העולם, הממסד הביטחוני ונהיית הלב של הרוב המוחלט של היהודים בישראל אינם פנטזיה. הם מציאות פוליטית ואנושית בלתי ניתנת להכחשה.

חמש דקות, זה הכל, כדי להסכים עם הידיעה הפנימית שישראל האידילית, של דגל כחול לבן מתנופף מעל חברה שמחה ושוחרת שלום שמסוגלת להתמודד בהגיון ואנושיות עם הבעיות שלה, ישראל הזו, אם בכלל הייתה קיימת אי פעם, בהחלט אינה קיימת עכשיו.

אולי זה הזמן לקבל את זה.

במבט לאחור, אולי לא היה צריך להיות גאון גדול כדי לחזות שהשבטיות והאובּר-אנושיות שהיהודים מייחסים לעצמם (בעודם שוללים אנושיות משאר בני האדם בעולם, ושוללים אותה בשנאה ובתוקף מבני אדם ממוצא ערבי), המשיכה הבלתי נדלית לנרטיבים של רדיפה וסבל, העובדה שהיהודים מוקסמים עם העבר שלהם הרבה יותר מאשר עם עתיד כלשהו – במבט לאחור אולי לא היה צריך להיות גאון גדול כדי לחזות שאלה ינצחו את הניצנים הרכים והפגיעים של דמוקרטיה, שוויון וחופש.

אולי אין מקום להתפלא שקבוצה לאומית שמעולם לא טרחה להעניק מימד אנושי לקיומם של מי שגירשה מכאן וירשה את מקומם תמשיך ותשתגע בתוך העולם התרבותי החנוק והסגור של הנבדלות המיסטית שלה משאר האנושות, וסופה שתכלא מליוני בני אדם במכלאת ענק ולא תהסס לשלח בהם צלפים, תוך שמנהיגי האופוזיציה שלה מברכים את הצבא תודה על 'חג בטוח ושמח'.

כשעהד תמימי היפה והאמיצה עמדה מול השופט שלה השבוע, בבית הדין הצבאי של שלטונות הכיבוש הישראליים, היו בסצינה כל הרכיבים המוכרים: חוסר הבושה וחוסר החרטה של הדיכוי; היעילות הבירוקרטית המועכת של מנגנון הכיבוש; חוסר המודעות המוחלט והמכני לקונפליקט שבין היומרה הישראלית לדמוקרטיות, למציאות שבה היא דיקטטורה צבאית חסרת רחמים וחסרת עכבות, השולטת באכזריות ובציניות בחייהם של מיליוני פלסטינים בשטחי 67' כבר 50 שנה.

הרי בשעה הזו ממש ישנם מי שמגורשים ומי שנעצרים, מי שמסולקים ומי שמוכים, בזמן שכולנו מקבלים את שבת המלכה. איזה קסם.

כל היסודות הידועים והמגעילים של הכיבוש נכחו במשפט עהד תמימי. ולא פחות משמעותי מכולם, היה שם גם השופט – הגבר האמיד, בעל המעמד, המקובל, זה שהכוח הכלכלי הגדול של העולם, ארצות הברית, עומד לצידו. ומולו: נערה דלה לא רק במובן הפוליטי, לא רק במובן הלאומי, אלא גם במובן הממשי, שמתעלה גם לכדי סימבוליזם שהיה צריך ללחוץ לכל מאיתנו על עצב הבושה עד דמעות.

> כך התדרדרה החברה במצרים לשנאת בני ישראל, וכך אנו מתדרדרים בעצמנו

מהו התמ"ג של עהד תמימי? האם יש לה סניפים של פייסבוק וגוגל? מפגינות מחוץ לכלא השרון קוראות לשחרור נשות משפחת תמימי. 6 בינואר 2018. (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

כי איזו התנגדות יכולים להעמיד הפלסטינים בפני חברה עתירת מיליארדים, משופעת בערבי גאלה והתרמה? כזו שאמריקה, אמריקה הגדולה, ביתם של החופשיים, יענו, עומדת לצידה?

מהו התמ"ג של עהד תמימי? כמה סייבר היא מכרה בשנה שעברה? האם תעשיית ההייטק שלה מציעה רכבי ליסינג שיוסיפו לחוויית הפקק הישראלי טאצ' נועז של מורמות מעם ואתה בחרתנו? יש לה סניף של גוגל ופייסבוק?

וכמה כסף, כמה

יש ומחנות פוליטיים חסרי מזל, למרות כל הכוונות הטובות וההשתדלות, מגיעים מאוחר למסיבה. מה זה להגיע מאוחר למסיבה? קצת כמו להתחיל לאהוב את הביטלס ב-1970, נגיד, או להתלהב מקומוניזם בברית המועצות של 1980. מאוחר.

אצלנו המסיבה, אם ניתן לקרוא לה כך, היא הציונות. המאחר הנעבעך הוא הימין, בדגש על מפלגת הליכוד, שהיא הציר שעליו נסוב העולם כולו. ציר קוסמי שאם סטיבן הוקינג לא היה נפטר השבוע הוא בוודאי היה מוצא במודלים שלו יקומים נוספים הנסובים על מפלגה נאה וטובה זו שבה לא היה כלום ולא יהיה כלום, ממש כאילו מוחשיות הקיום הפיזי אינה אלא משל בעיניה.

הוא עטוי בלבוש אופנתי, מדיף ניחוח אפטר שייב יוקרתי ובעקביו דצה אנרגיה ליבידינלית משמעותית, אך כשהוא נכנס למסיבה היא כבר בשלבי סיום. אנשים יוצאים והולכים לאפטר-פארטי, או לסלון שלהם או של מכר או מכרה חובבי פנאן.

באופן דומה, ישלוט ברחבה ככל שישלוט, וימשול בכיפה ככל שימשול, לאן שאיש הליכוד מסתכל הוא רואה עדויות ברורות, חותכות וחד משמעיות לפעולות וליוזמה של מפא"י שכבר הלכה הביתה. ומה שגרוע מכך, את הפעולות והיוזמות האלה תקעה מפא"י באדמה הקדושה של המולדת ההיסטורית הנצחית וכולי. כאן הימני נכנס לקונפליקט שייקספירי, שהיה טראגי אם לא היה קורע מצחוק, והיה קורע מצחוק אם לא היה מפחיד קצת.

> האם כל מה שיש להגיד על שלטון נתניהו זה שהוא מושחת?

מה קורה כשהילד מרגיש שפחד הסירוס כבר התממש, מחמת שאביו הדומיננטי כפה עליו קיום שמזכיר את דמותו? בנימין נתניהו בטקס האזכרה הממלכתית לדוד בן גוריון (צילום: אבי אוחיון/פלאש90)

שונאים, סיפור אהבה

קונפליקט בלתי נסבל: מצד אחד הימני חייב לשנוא את מפא"י כי היא התנועה המגניבה והחצופה שבאה לפניו, העפילה ושרטטה גבולות, הבריחה נשק ואת הבריטים, קנתה את הכרת העולם במפעלה וקבעה את הכללים והמוסדות