פשעי מלחמה ופצעים פתוחים: הרופאה שנלחמת בהפרדה ממשיכה למרוד

רוחמה מרטון שייכת, אם ניתן לקרוא לזה כך, לדור 1.5 של ישראלים מתנגדי כיבוש. טיפה צעירה מדי להימנות על החבורה הקטנה והאוונגרדית שהקימה את ארגון "מצפן" הסוציאליסטי-מהפכני בשנות השישים, אבל בוגרת מספיק ללמוד אצל המורה ישעיהו לייבוביץ' בבית הספר לרפואה בירושלים. שם, בבית הספר לרפואה, היא מובילה מהפיכה בתהליך קבלת הנשים ללימודים, ולביטול המכסות על קבלתן. וכשהיא נתקלת באיסור על נשים ללבוש מכנסיים בפקולטה, היא מורדת גם בכלל הזה.

היא מקימה את "רופאים לזכויות אדם" בזמן האינתיפאדה הראשונה וחונכת את המונח "זכויות אדם" בשיח הפוליטי בישראל; היא פסיכיאטרית פעילה במשך למעלה מ-40 שנה, צברית שגדלה פה וחייתה פה כל חייה, אבל הדיאלוג שהיא מנהלת עם המקום הזה מורכב וקשה, אולי בלתי אפשרי.

ד"ר מרטון לא חוסכת את ביקורתה גם מארגוני השמאל והשלום, בהם היא רואה, כלשונה, סוג של "תנו לחיות לחיות", ולא רואה תועלת גדולה בפעולות שאינן מאבק ישיר בשלילת זכויות אדם, שזכויות פוליטיות הן העיקר שלהן.

עוולות והפרדה בין אנשים מקוממים אותה כל חייה. לחבורת מצפן, אותה הכירה, היא זוכרת את האווירה השוביניסטית הבוטה בה התאפיינה, לדבריה. בין מלחמה בשוביניזם ובפטריארכיה למאבק ארוך שנים וממוסד בכיבוש, היא אף פעם לא מסכימה לשתוק.

נפגשתי עם רוחמה לשיחה בביתה שבתל אביב לרגל יום הולדתה השמונים. הנחתי שהיא לא תעשה לי חיים קלים. צדקתי.

כפסיכיאטרית עתירת נסיון ושנים, אני רוצה להתחיל איתך מהשאלה הגדולה בעיניי. למה אנחנו דבקים כל כך חזק, באופן כל כך אובססיבי, במודל דה-הומני של הערבים? למה זה נראה שהשאיפה הכי חזקה של המקום הזה היא למנוע כל סוג של הכרה ולגיטימיות מהפלסטינים? הרי אין בזה כבר צורך פרקטי בשלב הזה, כבר ניצחנו.

"מה זאת אומרת לא משרת צורך פרקטי? אלה הבלים. זה משרת את כל האינטרסים הציוניים. אחד לאחד".

תסבירי.

"קודם כל אנחנו קולוניאליסטים. הציונות היא קולוניאליסטית. והדבר הראשון שקולוניאליסט טוב עושה זה מנשל. ממה הוא מנשל? ממה שהוא יכול. ממה שחשוב, ממה שמשרת אותו. מאדמה. מאוצרות טבע. וכמובן מאנושיות. זה הרי ברור שכדי לשלוט

התחושה של הימצאות בתוך הזיה או חזיון סוריאליסטי, בתוך מנהרת ארנב, אם להשתמש בדימוי מעליסה בארץ הפלאות, היא תגובה אנושית נורמלית בהחלט לאירועים בלתי סבירים באופן פוגעני, בייחוד כשהם קורים ברצף.

בחוויה הזאת מטפלים סרטים וספרים רבים, כאלה שעוסקים בסמים וכאלה שעוסקים בעולם האבסורדי שנלווה כמעט תמיד לחיים תחת משטרים דיקטטוריים, משטרים הנשענים על מחוות סימבוליות ומשוגעות לחלוטין לעבר המיתולוגי או לאחדות לאומית – אחדות שבין העם לבינה תמיד עומדת שכבה דקיקה אך עקשנית ושטנית ביכולותיה של בוגדות ובוגדים שמסרבים להתקדם עם התנועה, ולא משנה כמה סם אונס תודעתי ההנהגה שופכת לתוך המשקאות שלהם.

אני אחוז בתחושה הזו כבר כמה זמן. כמה חודשים לדעתי, או אולי יותר. התחושה שעניניי הציבור ודעת הקהל בישראל כבר התנתקו מן הממשי, והם מתנהלים במישור של ההזיה והפנטזיה.

אבל קודם, ראוי לתת את הדעת על משהו אחד בפוסט המתוקשר של נתניהו הבן. כי מתחת לרעש על הרמה והפן האישי וכולי, מסתתרת פה אמת ישראלית בעלת משמעות.

לאיזו ישראל ימנים מתכוונים כשהם אומרים "הקרן להשמדת ישראל"?  

התימה הזו, של "השמדת ישראל" היא אחת החביבות על הוגי הימין הרבים בזמננו. אני רוצה להתעכב עליה שניה, כי היא אומרת משהו על תפיסה עקרונית של הימין את ישראל. תפיסה שנגזרת ממנה תדמית ופרקטיקה פוליטית ועולם תוכן שלם.

פוסט הפייסבוק של יאיר נתניהו על ארגון מולד

כי כשיאיר נתניהו וימנים אחרים אומרים "השמדת ישראל", הם לא מתכוונים לחורבן פיזי. הם לא מתכוונים לכך שהרחובות והבתים ייתלשו ממקומותיהם, והכבישים יהפכו בלתי ראויים לנהיגה. הם אפילו לא מתכוונים לכך שתהיה בריחה המונית מכאן.

הכוונה של יאיר נתניהו ואחרים שמשתמשים במונח הזה שונה. "ישראל" עבורם היא לא הבית הפיזי, אלא הסמל. המיתוס. ואיזה מיתוס זה? המיתוס של גבורה ועוצמה שהיא

יש הרבה דרכים שבהן מתבטאת כניעה לשטיפת מוח ארוכה.

העובדה שישנו טאבו על אבחון וביקורת של נטיות ודפוסי חשיבה של ימנים על ידי שמאלנים, למשל, היא אחת הדרכים האלה. אסור לשמאלנים להתייחס למה שימנים חושבים: זו התנשאות. אפילו בשמאל הופנמה התפיסה שהימין הוא העם, והשמאל הוא לא העם, הוא רק כמה עיתונאים בתל אביב.

אז שמאלנים ידברו על כמה נורא הכיבוש, או כמה נורא נתניהו או כמה נורא "המצב", אבל הם כמעט לא מתייחסים באופן ביקורתי לבחירות (הפנימיות, המנטליות, העמוקות) שימנים עושים. הדרך שבה מכסים בשמאל את הפוליטיקה הישראלית משדרת שהתקבלה בשלמותה הפיסה שסיפור העם הימני הוא האמת הרגשית של המקום הזה, וכך יש להתייחס אליו.

אלה, כמובן, שטויות במיץ עגבניות. כניעה לשטיפת המוח המתמשכת מצד תעשיות נתניהו בע"מ. מי שמתכחש לכיבוש, מי שלא מבין את זה שהימין שולט באמצעות חיבור לפונדמנטליזם דתי, מי שעדיין עומד מאחורי נתניהו בשלב הזה, טועה. חד וחלק טועה.

> בישראל של 2017 החלפת השלטון וסיום הכיבוש זה אוקסימורון

כל ראש ממשלה אחר במקום ביבי כבר היה עף הביתה.

הדרך הנוספת שבה מתבטאת הכניעה לשטיפת המוח היא הכבוד המופלג שרוחשים כלפי נתניהו גם בשמאל וגם בימין. אבל הימנים יודעים שההסתכלות שלהם מוטה: ראשו של ראש ממשלה משמאל שהיה נחשד באותן חשדות בדיוק כבר לא היה יכול לצאת מהבית. הסיפורים שהיו רצים עליו, השמועות בוואטס-אפים, היו מרעידות את אמות הספים. הוא ומשפחתו היו מושמצים ומצטרפים בזיכרון הקולקטיבי לצוררי העם היהודי הנוראיים ביותר.

אלו מאפיינים של כת.

מה שקורה עם נתניהו וההתייחסות אליו בימין כבר מזמן חורג מתחומי הפוליטיקה, וצריך להיחקר על ידי פסיכולוגים חברתיים. התכונות שמיוחסות לנתניהו והתפיסה ההיסטורית של תפקידו כבר מזמן שייכות לתחומי המאגיה יותר ממה שהן שייכות לראיה סבירה של מציאות אנושית.

נתניהו כבר אינו בגדר אדם: הוא דמות מיתולוגית-למחצה ברצף ההיסטוריה היהודי שתפקידה להגן עם עם הבחירה מפני אויביו הזוממים להנחית עליו אירוע מסדר