חינוך ליצירת זהות מוגדרת הוא ניסיון "להטיל צנזורה על הרפתקאות הרוח". הסופר ס. יזהר (צילום: משה שי / פלאש90)

נראה לי שרבים מנשות ואנשי החינוך יסכימו עם הרעיונות הפדגוגיים של הסופר ס. יזהר שאציג כאן. אולם רק בודדים יהיו נכונים לעשות את הצעד הנוסף ולממש את הפדגוגיה שרואה את הילד, כל ילדה וילד, גם ביום הבחירות.

מיד אחרי 7 באוקטובר 2023 כתב הסופר דויד גרוסמן כי "ישראל שאחרי המלחמה תהיה הרבה יותר ימנית, מיליטנטית וגם גזענית". שלוש שנים חלפו, המלחמה עוד לא הסתיימה, אבל הוא צדק. בתחום החינוך אפשר לראות זאת בהסתערות כל המפלגות על "הזהות" של התלמידות והתלמידים. על פי מצעי החינוך של המפלגות, שאציג בהמשך, בבחירות הקרובות תוכלו לבחור בין "חינוך לזהות יהודית ציונית" של גוש הימין על מלא, לבין "חינוך לזהות יהודית ציונית" של גוש השינוי. זה בערך כל ההבדל.

>> אומרים לתלמידים דמוקרטיה, אבל מחנכים לדיקטטורה

זה לא חדש שהחינוך הציוני הוא חינוך מיליטריסטי. החדש הוא שמתפכחי המלחמה לא באמת התפכחו, כלומר הם אינם רואים את המציאות בדרך אחרת. הם חוזרים ומציעים את מה שניסינו בעבר: לחזק את החינוך הלאומי, את הבדלנות והעליונות היהודית, את הנאמנות למולדת ואת הנכונות והמוכנות לשירות צבאי. העובדה שהחינוך הזה נכשל ולא קידם כלל את מצבנו הביטחוני או החברתי אינה מוזכרת.

גם הדרך האחרת אינה מוזכרת במצעי המפלגות. החינוך הלאומי הוא שמחרחר מלחמות. על כן צריך לוותר עליו ולנסות חינוך שמשחרר את הדור הצעיר מקיבעונות הדורות הבוגרים.

ב-1982 כתב הסופר ס. יזהר: "האם יש בעולם כל מיני חינוך, חינוך דתי

השכר הנמוך ותנאי העבודה הנחותים מבריחים מההוראה את אלה שיכולים למצוא עבודה בשוק הפרטי. מחאת מורים בדרישה לשפר את תנאי העסקתם, 14 במאי 2025 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

הוראה איכותית עולה כסף. ככל שנשקיע יותר, נקבל איכות גבוהה יותר. זה עד כדי כך פשוט. אלא שממשלות ישראל ייבשו את החינוך הציבורי באמצעות תקצוב קמצני. השכר הנמוך ותנאי העבודה הנחותים מבריחים מההוראה את אלה שיכולים למצוא עבודה בשוק הפרטי. אחרי ארבעה עשורים של הפרטת החינוך, קיבלנו בדיוק את מה שהיה צפוי: "מוצר" יקר באיכות ירודה. זו אינה טעות, זו המדיניות.

ואף על פי כן, אנשי הימין והמרכז (הליברלים) מסרבים להכיר בכישלונם. הם חוזרים ומבטיחים שאם רק נפריט עוד את ניהול בתי הספר באמצעות הרשויות המקומיות, נעביר את המורות והמורים למעמד עובדי קבלן משוללי הגנות ונשלוט במערכת באמצעות סטנדרטים ומדידות, תבוא הישועה. היא לא. חייבים ללכת בכיוון ההפוך: אחריות המדינה על החינוך באמצעות העסקה ישירה ותקציב שופע והוגן, ושחרור חסמי המדידות והפיקוח שחונקים את העבודה בבתי הספר.

אציג תחילה את נתוני הייבוש התקציבי, ובהמשך את ההשפעה השלילית של התת-תקצוב על איכות ההוראה.

הטיעונים על גודלו חסר התקדים של תקציב החינוך בשקלים או בשיעור היחסי מהתוצר הם פופוליסטיים, שכן יש להתחשב במספר התלמידות והתלמידים שהתקציב אמור לשרת. לכן, מה שקובע את איכות השיעורים בבתי הספר הוא ההוצאה הממשלתית לתלמיד בשנה.

ההוצאה לתלמיד בחינוך היסודי ישראל נמצאת בממוצע המדינות. זה אינו כבוד גדול, שכן מדובר בממוצע, כלומר בהסתפקות בבינוניות. בשאר שכבות הגיל מצבה של ישראל חמור יותר,

במשרד האוצר יודעים שייבוש איטי של מערכת החינוך יביא בסופו של דבר ליישום חזונם. שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', במסיבת עיתונאים בירושלים, ב-1 ביולי 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

השבוע הפיץ משרד האוצר את תוכניתו המעודכנת להעסקת מורות ומורים בחוזים אישיים, בשכר מפתה (כך פורסם), של 20 אלף שקל בחודש, "גם ללא ניסיון בהוראה". האמת כמובן אחרת, שכן בהשוואה לתנאי העבודה של המורות והמורים כיום, מדובר בשכר של 8,650 שקל בלבד, כפי שיוצג בהמשך.

התוכנית הנוכחית לא תגייס מורים חדשים, בדיוק כפי שהגרסה הקודמת שלה משנה שעברה נכשלה. אבל תמונת העתיד סומנה על ידי משרד האוצר: מורות ומורים שעובדים 60 דקות בשעה, 40 שעות בשבוע, לפי לוח החופשות של כלל המשק וללא ביטחון תעסוקתי והגנה של ארגוני עובדים.

ואף על פי כן, לא נשמעה השבוע ביקורת כלפי התוכנית מצד אנשי המקצוע במשרד החינוך או מהמתמודדים על קולותינו במערכת הבחירות. זה הניצחון הגדול של משרד האוצר, שבסבלנות רבה מתקדם צעד בצעד לקראת חיסול אחריות המדינה לחינוך.

התוכנית להעסקת מורים בחוזה אישי, כפי שמוצגת באתר משרד החינוך, מיועדת למי שיש להם תואר ראשון או שני בתחום הדעת שאותו ילַמדו, אבל אין להם השכלה בחינוך, תעודת הוראה או ניסיון בהוראה. את דרגת השכר הגבוהה ביותר למשרה מלאה, 19,500 שקל בחודש, יקבל מי שיש לו תואר שני באחד המקצועות הנחוצים: מדעים, מתמטיקה או אנגלית.

על פי נוסח החוזה האישי, המורה יפוטר מדי שנה בחופשת הקיץ, כך שהוא יקבל שכר רק עבור עשרה חודשים בשנה. כדי להשוות את

רק 65% מתלמידי חטיבות הביניים בחינוך העברי הסכימו עם ההיגד: "בית הספר שלי הוא מקום שנעים לי להיות בו". תלמידי חטיבת ביניים במבחן (צילום אילוסטרציה: פלאש90)

תחושת הניכור החברתי בכיתות גבוהה, במיוחד בגיל חטיבות הביניים. אחת הסיבות לכך היא שההוראה מוטה לטובת פרסונליזציה של העברת ידע (מה שניתן למדוד במבחנים), תוך הזנחה של ההיבט החברתי-תרבותי של הלמידה. אנו זקוקים לקצת יותר סוציולוגיה וקצת פחות פסיכולוגיה קוגניטיבית, לקצת יותר יחס בין בני אדם וקצת פחות מחשבים ובינה מלאכותית.

פדגוגיה רגישה תרבותית – שיסודה בכך שהמורה מתייחס ולומד את תלמידיו – תאפשר לתלמידים להשמיע את קולם ולמצוא את מקומם בכיתה. אין הכוונה למשחקי היכרות בשיעורי חברה, אלא דווקא לניצול ההוראה והלמידה של תחומי הדעת, באופן המאפשר ליחסים להתגלות. הוראה שהיא יותר מחנכת ופחות הישגית.

השבוע פרסמה הרשות הארצית למדידה והערכה במשרד החינוך את תוצאות "סקר התלמידים הבית ספרי". בסקר מסמנים התלמידות והתלמידים, בכיתות ה' עד י"א, את מידת הסכמתם להיגדים שונים המעידים על חיי בית הספר בסוגיות חברתיות ולימודיות. כמעט בכל המדדים בולט לרעה האקלים החברתי בגיל חטיבת הביניים בחינוך העברי, בהשוואה לשאר קבוצות הגיל והמגזר.

79% מתלמידי חטיבות הביניים בחינוך העברי הביעו הסכמה עם היגדים הנוגעים להתנהלות החברתית, כגון: "אני מצליח לעבוד בשיתוף פעולה עם תלמידים אחרים". לשם השוואה, בחטיבות הביניים בחינוך הערבי מידת ההסכמה היא 89%. פערים דומים נמצאו גם במידת ההסכמה להיגדים בנושא מודעות חברתית, כגון: "תמיד אני שם לב כיצד אנשים סביבי מרגישים".

>> משבר ראמ"ה הוא הזדמנות מצוינת לקבור את תרבות המדידה בחינוך

המצב חמור עוד יותר בהיגדי תחושת השייכות. רק 65% מתלמידי חטיבות הביניים בחינוך העברי הסכימו עם היגדים כגון: "בית הספר שלי הוא מקום שנעים לי להיות בו". רק 61% הסכימו שהנושאים הנלמדים רלוונטיים לעולמם האישי.