המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה
כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי
לרגל החג הקרב, סיפור פנינה היסטורי על ייסוד משרד החינוך – המערכת הבירוקרטית לניהול בתי הספר – הראשון בהיסטוריה. הפעם הראשונה שבה נקבע כי בתי הספר ייצאו מאחריותה של הכנסייה הקתולית, ויפעלו במימון ובפיקוח של פרלמנט האצילים, היתה ב-1773, בחבר העמים של פולין וליטא, כתוצאה מצירוף נסיבות מיוחד, שאתאר בהמשך.
המערכת הזאת היתה פתוחה בפני כל הילדות והילדים, ללא אפליה מעמדית. חינם, אך לא חובה. היא העניקה חינוך בסיסי רחב, בשפה ובתחומי דעת מגוונים, ללא תלות במקצוע הפרנסה העתידי. ולבסוף – היא אימצה תפיסת תפקיד של ליווי התפתחות הילדים, ולא של ריסונם.
הלקח ההיסטורי הוא שרק מערכת פקידות מקצועית הפועלת מטעם הממלכה (לימים – המדינה המודרנית), תחת תקציב ממלכתי ואינטרס ממלכתי, יכולה להעניק חינוך שוויוני והוגן לכולם. זאת בהנחה שהפקידים אכן ממלאים את תפקידם ביושרה מקצועית. כל ממסד ניהול אחר, בין אם פרטי, מפלגתי או דתי, בהכרח יוצר חינוך בדלני ומפלה.
מבין מסמכי הרגולציה שפרסמה ועדת החינוך של חבר העמים הפולני-ליטאי, בולט מסמך העקרונות לייסוד בתי ספר יסודיים ("בית הספר הקהילתי") מ-1774. אציג כמה מהעקרונות המובאים בו, ובהמשך את הנסיבות ההיסטורית שמתוכן נכתב. המידע והציטוטים מתוך מאמר, וכן עבודת דוקטורט, שנכתבו בנושא.
הבית הוא בית הספר הראשוןבהקדמה למסמך העקרונות לחינוך היסודי נכתב: "התפתחות הילד, בתחומי המחשבה וההתנהגות, תלויה בחוויות ובהתנסויות הילדות הראשונות".
זוהי ההכרזה הפשוטה והמדויקת ביותר עבור מי שמסתכל על בתי הספר מנקודת המבט של הוראה ולמידה, ולא מנקודת המבט של שליטה וריסון. הילדים מתפתחים,
הנוסחאות שמאחורי האפליה הממוסדת של החינוך הערבי
מחקר חדש בוחן איך קורה שתלמיד בזרם הממלכתי-דתי מתוקצב ב-18% יותר מתלמיד חילוני וב-42% יותר מתלמיד ערבי. האפליה, מגלה המחקר, היא לא רשמית, אבל סעיפי התקצוב מובילים אליה בהכרח
השבוע פורסם מחקר חדש, מאת נחום בלס וחיים בלייך במרכז טאוב, בנושא הפערים בין המגזרים בתקציב לתלמיד בחטיבה העליונה. השורה התחתונה היא שנוסחת התקצוב מפלה לטובה את המגזר הממלכתי-דתי, ומפלה לרעה את המגזר הממלכתי הערבי.
החידוש במחקר הוא, שהוא חושף את המשתנים בנוסחת התקצוב הגורמים לפערים, ואת מידת השפעתם היחסית. מתברר כי רוב הגורמים לאפליה הם גלויים, וחלקם אף עומדים במבחן הסבירות – למשל מורות ומורים מקבלים שכר גבוה יותר בהתאם להשכלתם. ואף על פי שהכל מעוגן בנוסחאות "צודקות", נוצרת אפליה מגזרית שאין לה הצדקה.
כוחנו בשונותנו: למה חשובה רגישות תרבותית למגוון בחברה הערבית
עיקר הבעיה היא בהשפעה המועטה של התקצוב העודף הניתן לתלמידים מרקע חברתי כלכלי נמוך. העדפה מתקנת זאת אינה מצליחה לפצות על הפער הנוצר לרעת הערבים, בגלל משתני הנוסחה האחרים.
החדשות הטובות הן שבמהלך השנים הפערים בין המגזרים מצטמצמים. החוקרים אף מצביעים על קשר בין החלטות מדיניות של המשרד לבין צמצום הפערים. מכאן המסקנה האופטימית, שאם מקבלי ההחלטות ירצו לסגור את הפערים, הם יוכלו לעשות זאת. הם לא רוצים מספיק, כפי שיוצג להלן.
אפליה עם נוסחאות "צודקות"בשנת 2022 תלמיד בחינוך הממלכתי-דתי תוקצב על ידי המדינה ב-44.3 אלף שקלים. זאת לעומת תלמיד בחינוך הממלכתי עברי (שאינו דתי), שתוקצב ב-37.4 אלף שקלים, ותלמיד בחינוך הממלכתי ערבי, שתוקצב ב-31.2 אלף שקלים (ראו תרשים).
ארבעים ימי הגבורה של השר יואב קיטש
לפי הנחיית השר, במשרד החינוך הכינו מערכי שיעור מיוחדים על רקע המלחמה בעזה. על המפונים והחטופים לא מדברים שם, אבל על המקום המתאים להקים את בית המקדש – דווקא כן. משרד החינוך מעולם לא נראה עלוב יותר
השבוע פרסם משרד החינוך את ההמצאה החדשה של השר יואב קיש: "חודש התקומה והגבורה". במסגרת זאת אספו במשרד עשרות מערכי שיעור, שנועדו לחזק את תחושת השייכות של התלמידים לעם, לארץ ולמדינה. כפי שאדגים, מדובר במערכי שיעור ירודים ביותר, שיש בהם הרבה מאוד אינפנטיליזציה של התלמידים ומעט מאוד חשיבה.
המאבק על פרס ישראל: כוח השררה נגד כוח הרוח
המסרים מפורשים, פשטניים, ועמוסי הדתה והלאמה. על אזלת היד של הממשלה לסיים את המלחמה חסרת התכלית המדינית לא נלמד כאן; את "המפונים", הפליטים הישראלים, או את "החטופים", השבויים בידי חמאס, לא נזכיר בתוכנית כלל; אבל את ההסבר כיצד בחרה "רוח אלוהים" במיקום של בית המקדש, את זה דווקא כן.
40 ימים לטיפוח "טראומה לאומית"ביום הזיכרון לשואה בשנה שעברה, ביקר קיש במחנה ההשמדה באושוויץ, הצטלם עם קבוצת תלמידות עוטות דגלי ישראל גדולים והכריז: "עם אחד! דגל אחד! מדינה אחת!". נציג רשמי של מדינת ישראל, זו המתיימרת להיות המדינה היהודית, דקלם על אדמת פולין, בגאווה מטופשת, דברים המהדהדים את הסיסמה הנאצית "עם אחד, רייך אחד, מנהיג אחד", שהניעה את התוכנית להשמדת העולם הנאור והיהודים.
אולי יעניין אותךזעם ביפו בעקבות הרג טוחי:"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית
כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות
ספר חדש נוסף למדף הספרים החינוכי: "חקירה במסדרונות בית הספר, ילדה רעה יועצת", מאת נעמי אברהם, בהוצאת פרדס. אברהם מציגה תמונה עכשווית של מערכת החינוך בישראל בצורת מסע בין זיכרונותיה כתלמידה, מורה ויועצת חינוכית. אמנם יש בספר כמה חלקים עיוניים ויישומיים, אולם רובו מדלג בין זיכרונות, תיאורי מקרים, מחשבות ותובנות.
לקרוא את דיואי ולבכות: החינוך בישראל רחוק מאוד מדמוקרטיה
באופן כזה, כל אחת ואחד מאיתנו יכול למצוא בספר את עצמו: אירועים שקרו גם לנו בכיתה, ומחשבות שחשבנו גם אנחנו. כוחו של הספר בכנותו. אין בו קלישאות, ואין בו התרפקות נוסטלגית מתייפייפת. פה ושם מובאים סיפורי הצלחה של הייעוץ החינוכי, אבל התמונה הכוללת עגומה: מערכת החינוך אינה פנויה לאנושיות הנדרשת ממנה.
לא ממש ספר עיון ולא ממש אוטוביוגרפיהמצד אחד, זהו ספר עיון. מוצג בו עולם התוכן של החינוך הבית ספרי בכלל, והייעוץ החינוכי בפרט. משולבות בו רשימות עצות קצרות בכמה מהסוגיות, והפרק האחרון, "כלים ליועצת", הוא פרק העשרה יישומי. ועם זאת, הספר אינו תיאור שיטתי של המקצוע, וגם לא מתיימר להיות כזה, ואין בו מידע מחקרי או הפניות לספרות תומכת.
מצד שני זהו "מֶמוּאָר", ספר זיכרונות. הנושאים השונים המוצגים בספר נשענים על זיכרונות אישיים של הסופרת גם כתלמידה, גם כאמא, גם כמורה, מחנכת, ויועצת חינוכית. הספר עשיר בתיאורים קצרים של מקרים, כגון מהלך טיפול בתלמיד פלוני או תיעוד שיחה שהתנהלה באחת הכיתות, ובעזרתם מציגה הסופרת את תובנותיה.
אולי יעניין אותך