"הומניטריות מהכורסה": הכשלים של מסדרון הסיוע הימי לעזה
חמישה וחצי חודשים לתוך המלחמה, תושבי עזה זקוקים לסיוע משמעותי שיאפשר להם לשרוד. היוזמה האמריקאית להקמת מסדרון ימי תסייע בכך בטווח המיידי, אך היא מתעלמת מסיבת היסוד לאסונה של עזה: שליטת החנק הישראלית ארוכת השנים
כאשר הווידה עראף סייעה לארגן את משט החופש הראשון לעזה מקפריסין, ב-2008, היא ידעה שהמאמץ הוא בעיקר סמלי. הדבר היה שנתיים אחרי שישראל החלה לאכוף את ההגבלות שבסופו של דבר יהפכו לסגר כמעט מלא על הרצועה, מנעה כל תנועה ימית נכנסת ואסרה על דיג מעבר לשישה מיילים ימיים מהחוף. הסגר הגביל בצורה קשה מאוד את אחד מהמקורות המרכזיים למזון ולמחייה עבור תושבים רבים, אבל מטרת משט החופש – שנשאה על סיפונה רק קופסה אחת של מכשירי שמיעה עבור ארגון צדקה שעובד עם ילדים חירשים – לא היתה אספקת סיוע.
"היו לנו שתי סירות דייגים שבקושי הצליחו לחצות את הים התיכון", נזכרת עראף, פעילה ועורכת דין לזכויות אדם. "המטרה העיקרת היתה להתעמת עם הסגר הישראלי הלא חוקי ולאתגר אותו".
עכשיו, יותר מחמישה חודשים לתוך המלחמה ההרסנית בעזה, עראף עובדת עם קואליציית משט החופש כדי לארגן משט נוסף, שמועד יציאתו טרם נקבע. המשט יישא עמו סיוע, אבל לדברי עראף, משימתו ארוכת הטווח היא "לאתגר את אופני מדיניות השליטה" המהווים, לדברי המבקרים, את ליבת "המסדרון הימי" לעזה, ובכללו נמל, כפי שהודיעו ארה"ב, האיחוד האירופי ובריטניה. אף שהיוזמה מתוארת כדרך מהירה להעביר סיוע הומניטרי לעזה הנצורה, בסופו של דבר, היא משאירה את תושבי עזה נתונים לחסדיהן של אותן ממשלות המסייעות למתקפה הישראלית על הרצועה.
היא גם חושפת את קוצר ידם של תומכי ישראל, שכן מרחץ הדמים שהם ממשיכים לממן לא נמדד רק בגופות מרוטשות של פלסטינים ובנוף החרב, אלא גם במסע מכוון של הרעבה, שמתרחש במשמרת שלהם – מסע
המצב ברפיח מידרדר, ותושבים בורחים למרכז החרב של עזה
האיומים בפלישה, המתקפות המתגברות והתנאים הקשים באוהלים, דוחקים פלסטינים רבים לעזוב את "המקום הבטוח" האחרון ברצועת עזה
רפיח מתקרבת לנקודת השבירה. העיר הקטנה שעל הגבול הדרומי של רצועת עזה עם מצרים תפחה בחודשים האחרונים, לאחר שקלטה כ-1.5 מיליון פלסטינים שנעקרו מרחבי הרצועה הנצורה. העקורים גרים בעיקר באוהלים דלי בידוד שהוקמו במהירות, ורעבים בגלל המחסור החמור במזון. לכל משפחה כאן יש סיפור שובר לב של אובדן והישרדות. אבל החשש מהעתיד לבוא עצום.
רפיח היתה אמורה להיות "אזור בטוח", שבו אפשר להסתתר מפני ההפצצות הבלתי פוסקות והמתקפה הקרקעית של הצבא הישראלי. אבל זה מעולם לא היה נכון: ישראל מפציצה גם את רפיח כל הזמן הזה. ועכשיו התקיפות האוויריות מתגברות – אפילו סמוך למחנות האוהלים – והפלישה של הצבא לעיר נראית קרובה מתמיד.
ב-2 במרץ, תקיפה אווירית ישראלית הרגה לפחות 11 פלסטינים שגרים באוהלים ליד בית החולים האמירתי בשכונת תל א-סולטאן, מערבית למרכז רפיח. מחמוד אחמד, בן 36, היה באזור עם משפחתו. "ישבנו ודיברנו באוהל שלנו כששמענו פתאום קול של פיצוץ גדול, והרגשנו שהאוהל עף הצידה", הוא סיפר למגזין 972+.
לדבריו, "הבן שלי שיחק עם השכנים, ורצתי בצעקות לחפש אותו. אחרי שעה הוא חזר, בוכה ורועד. הוא היה ליד אתר הפיצוץ, ומהפחד שכח איפה האוהל שלנו".
>> "אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה
איה רוס, אם לארבעה בת 36, גרה ברפיח עם משפחתה לפני תחילת המלחמה. "בהתחלה חשבנו שרפיח בטוחה", היא מספרת. "הגיעו אלינו קרובי משפחה רבים שנעקרו מאזורים שהצבא הורה לתושביהם לעזוב. אבל פתאום החיים ברפיח השתנו. יותר ויותר מקומות הפכו ליעדי
"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה
הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד
יותר מחמישה חודשים אחרי שישראל הורתה לכל הפלסטינים בצפון רצועת עזה להתפנות דרומה, נותרו באזור כ-300 אלף איש. רובם גרים בשכונה אחת: שג'אעייה.
השכונה, שממוקמת מזרחית לעיר עזה, היתה מקום מקלט גם עבור פלסטינים רבים שנעקרו מבתיהם בצפון מפחד ההפצצות האוויריות והמתקפה הקרקעית של ישראל. עד דצמבר, שג'אעייה נותרה השכונה היחידה בצפון עזה שהכוחות הישראליים טרם פלשו אליה; במהלך אותו חודש, התנהלו בשכונה כמה מהמתקפות הישראליות האכזריות ביותר שנראו ברצועה כולה.
הפלישה, שהתחילה ב-4 בדצמבר והסתיימה ב-22 בדצמבר, גבתה מחיר כבד מהשכונה, והותירה אותה כמעט בלי דבר שמאפשר חיים. שג'אעייה היום היא זירת הרס נרחב. הבתים הפכו לערימת הריסות, והרחובות חרבים. התשתית הבסיסית – כולל כל צינורות המים של השכונה – אינה מתפקדת, והתושבים מיואשים לגמרי.
הצבא הישראלי לא נסוג לגמרי מהעיר עזה: ניתן לראות עדיין כלי רכב צבאיים בפאתי העיר, ומוצבים ב"פרוזדור נצרים", שמבתר את הרצועה לשניים, לאורך ואדי עזה. מעשית, העיר עזה עדיין תחת מצור, מנותקת משאר הרצועה, והכוחות הישראליים שולטים על הכניסה של הסיוע ההומניטרי המועט שמגיע.
"אני לא יכול לתאר את המצב שלנו עכשיו", אמר נאדר ג'ראדה, בן 33, למגזין 972+, בתסכול בולט. "אנחנו מותשים מרעב. אני רוצה לצעוק שאין לנו אוכל. יש לי שישה ילדים, שישה פיות להאכיל. אתמול הבת שלי בכתה מרעב. אני רוצה לפגוע בעצמי כשאני שומע אותה בוכה. לפני המלחמה, נהגתי לעזור לכולם, להאכיל את כולם, אבל תראה אותנו עכשיו, אנחנו אוכלים חיטה ושעורה לא מעובדים, אפילו אוכל לציפורים – שכמו כל דבר אחר, גם הוא אוזל מהשוק. קילו אחד עולה 35 שקל".
בגלל המחסור בקמח בצפון, וההתקפות החוזרות
"היהודים בורחים מלונדון"? מי יוצר את הפניקה ומדוע
אין ספק שמאז 7 באוקטובר נרשמה עלייה באנטישמיות בבריטניה, אבל הכותרות המבשרות שלונדון הפכה "אזור סכנה" ליהודים הן מוגזמות במכוון. המטרה היתה ונשארה למנוע ביקורת על הכיבוש הישראלי
אם אתם לא-יהודים שחיים בבריטניה ואין לכם יותר מדי מקורות מידע עצמאיים, אתם עלולים לחשוב שיהודים עוזבים בהמוניהם את לונדון עכשיו. זה ללא ספק הרושם שתקבלו מקריאה בעיתונים המרכזיים בשבועות האחרונים.
"החרפה האנטישמית של לונדון", היתה הכותרת שנמרחה ב-5 במרץ על העמוד הראשון של "איבנינג סטנדרד" המחולק חינם, בליווי אזהרה ש"משפחות יהודיות מתכננות לברוח מהבירה על רקע גל גואה של שנאה". "לונדון היא אזור סכנה ליהודים", הכריז העמוד הראשון של העיתון הימני "דיילי טלגרף" שלושה ימים מאוחר יותר. אתר החדשות הליברלי "אינדיפנדנט" הלך רחוק יותר וטען שיהודי בריטניה שוקלים לעזוב לחלוטין את המדינה, משום ש"זה כמו גרמניה הנאצית".
הזעם הקדוש: מצוקת השמאל הישראלי
אין ספק שיש עלייה משמעותית באנטישמיות בבריטניה בחמשת החודשים האחרונים, שהמתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר והמתקפה הישראלית הצבאית המתמשכת בעזה האיצו אותה. חברים, שהנראות היהודית שלהם ניכרת משלי, חוו עלייה בהצקות ובאיומים במהלך חיי היומיום שלהם.
אבל הסיפור כאילו לונדון הפכה "אזור סכנה" ליהודים נבנה ונופח במכוון. במקום שינבע מדאגה כנה לביטחון היהודים, מאחוריו אג'נדה פוליטית: דה לגיטימציה ובלימת הפגנות הענק התומכות בהפסקת אש בעזה, שמילאו את רחובות מרכז לונדון כמעט מדי שבוע בחמשת החודשים האחרונים.
"כוונה רעה"אף שכמה דמויות בולטות בקהילה טענו שהכותרות הסנסציוניות בנוגע ללונדון לא נכונות ומזיקות, התקשורת היהודית הממוסדת וארגונים מרכזיים שתפקידם להילחם באנטישמיות, ממשיכים להדהד אותן. האינטרסים שלהם, למעשה, חופפים לשאיפות של הממשלה השמרנית לדכא את ההתנגדות למסע