המשטרה הגישה כתב אישום נגד מתנחל תושב הישוב כרמל בדרום הר חברון באשמה שתקף וגרם לחבלה של ממש לפעיל תעאיוש גיא בוטביה. "זה לא נדיר שמתנחלים תוקפים אותנו", אומר בוטביה בתגובה להגשת כתב האישום, "אבל נדיר שמגישים נגדם כתב אישום".

האירוע התרחש בספטמבר 2017. על פי כתב האישום, שהוגש לבית משפט השלום בבאר שבע ב-11 בנובמבר, אביחי בלאו, תושב התנחלות כרמל, רץ לעברו של בוטביה לאחר שזה נכנס לישוב, "אחז בנשקו בשתי ידיו והתנגש באמצעותו" בבוטביה. לפי כתב האישום, מעוצמת התקיפה, נפל בוטביה על הרצפה, קיבל מכות בכל חלקי גופו וכן נשברו משקפיו. לבוטביה, נכתב בכתב האישום, הגרמה "חבלה של ממש בדמות נפיחות קלה ביד שמאל".

תיעוד תקיפתו של גיא בוטביה:

באותה תקופה, אומר בוטביה ל"שיחה מקומית", היו ידויי אבנים מכיוון כרמל לישוב הפלסטיני אום אל-ח'יר הצמוד אליו. במקומות מסוימים, מתאר בוטביה, הפעיל באזור כבר יותר משמונה שנים, המרחק בין כרמל לאוהלים של הישוב הפלסטיני הוא מטרים בודדים, כשרק גדר מפרידה ביניהם.

"היינו מתקשרים למשטרה און-ליין כשהיו זריקות אבנים", אומר בוטביה, "אבל הם לא הצליחו למצוא את מיידי האבנים". באותה פעם, בוטביה ועוד ארבעה מאנשי תעאיוש החליטו להיכנס ליישוב כדי לראות מאיפה זורקים אבנים ו"גם כדי למחות". הם נכנסו מאזור שאין בו גדר, "ואז הגיעו מולנו חיילים, ניסו לעצור אותנו אבל אמרנו להם שאין להם צו", מספר בוטביה.

אנשי תעאיוש התקדמו פנימה, מלווים בחיילים, "ואז אנשי כיתת הכוננות רצו אלינו, אביחי התנגש בי במהירות גבוהה. הוא החזיק את הנשק כמו אלה". בוטביה נפל ונחבל, ומשקפיו נשברו. "אבל זו לא היתה סתם נפיחות כמו שכתוב בכתב האישום, נשברה לי היד". לפי בוטביה, גם אחרי שהוא הופל ארצה,

בבלוק כתיבה שנמצא בארכיון ס. יזהר בספרייה הלאומית, מופיעה טיוטת מכתב שכתב הסופר ל"חיהל'ה", ככל הנראה בתגובה למכתב ששלחה לו אחרי פרסום "סיפור חרבת חזעה" ב-1949. חיה'לה היא חיה הלפרין שהיתה תלמידה של ס. יזהר ביבנאל. יזהר נהג לענות על כל פנייה ופנייה אליו. רבות מחליפות מכתבים אלה אבדו, אך זו שרדה ונמצאה בבלוק הכתיבה.  המכתב, יחד עם הקדמה שכתב יזהר לסיפור אבל לא התפרסמה בספר, התפרסמו השבוע בבלוג "ס. יזהר חוזר", שמטרתו להעמיד לרשות הציבור מאות רשימות, מכתבים וסיפורים של יזהר שלא קובצו לספר ונותרו לא נגישים לקוראים ולחוקרים.

להלן המכתב שכתב ס. יזהר:

חנכו אותנו ליחס אהבה ודאגה והקרבה לפליטים. חורף גשום היה מעלה מיד את זכרם, ודאגה לשלומם. יום סוער היה קשור בבהירות כאסון של אניתם העלובה. והנה הגשם בחוץ והנה הסער על פני החולות ופליטים מוטלים שם – והפעם חובה לאומית היא להתקשח ולומר: יש רעות בעולם ויש לקבלן כפי שהן. מה אפשר לעשות. לא בנו הקולר תלוי. ובכן במי? באנגלים [?]. במנהיגיהם. בבערותם. אבל למי הזכות להנות מהעדרם, לעש[ו]ת את העדרם? – זה משמע: גורל של עמים. למעלה ממני וממך.

אני מעולם לא הייתי בגולה. אני מעולם לא ידעתי מהו היות גולה. אבל דברו אלי ושרו אלי בביתי ובבית הספר, ובחוץ ובעיתון, ובספר, ובתנועה, ובהגנה ובכל פינה: גולה, גולה גולה, ראיתי אז גולה כאסון שבכל מחיר לא כך. לאהוב חרות כדי לפדות שבויי גולה, כדי להפוך מילים אלה השגורות ע״פ כל מורה מרוח אשך או מרצה בסיטונות גולה וגאולה, ולעשותן ממש. וכך התקבל על לבי שאין לך רעה גדולה מגולה, ואין לך רשעות יתרה מהגלות מישהו, ואין לך פורענות גדולה מזו שראויה לרדת על ראשם

לקח לי יומיים להעז לצפות בתחקיר של ברוך קרא על וואלה בערוץ 10. כשצפיתי בו בסופו של דבר, הבנתי מה הרתיע אותי. מצד אחד, הערצתי את האומץ של העיתונאים שרואיינו שם, כולל הכי בכירים שבהם, לדבר בגילוי לב על הבגידה שלהם במקצוע. מצד שני, הרגשתי אי-נחת גדולה לראות שאת האומץ לדבר ולחשוף הם גילו בדיעבד, לאחר מעשה, אחרי שניתן האות מלמעלה שמותר לדבר, בעוד שבזמן אמיתי הם שתקו ולא התקוממו. מצד שלישי, זה עורר אצלי שאלות שנדמה לי שכל עיתונאי נתקל בהן. אני נתקלתי בהן כמו מכונית שנתקלת בקיר במהירות של 120 קמ"ש.

האינתיפאדה השנייה תפסה אותי בתפקידים בכירים ב"ידיעות אחרונות". כשהיא פרצה, הייתי אחד משני רכזי הכתבים בעיתון. אחר כך עברתי להיות אחד מראשי הדסק. באותה תקופה גם התחלתי לכתוב באופן סדיר למדי במוסף "7 ימים", בדרך כלל על נושאים שקשורים בדרך כזו או אחרת לכיבוש.

הרגשתי אז ש"ידיעות אחרונות" הוא הבית שלי. אני רוצה לחשוב שבתקופה שבה התקדמתי בתפקידים בשנות ה-90, "ידיעות אחרונות" היה עיתון שונה ממה שהיה בתחילת האינתיפאדה ושונה ממה שנחשף לעיני כל בשיחות המוקלטות בין נוני מוזס לנתניהו, בתיק 2000. ממה שקראתי, ומהקשרים שעדיין נותרו לי בעיתון, זה כנראה נכון. אבל אני בהחלט לא מוציא מכלל אפשרות שהביטחון הכלכלי שהעניק לי העיתון, העובדה שהעריכו אותי והתקדמתי, ומעל לכל – התחושה של להיות חלק ממוסד כל כך רב עוצמה כמו "ידיעות אחרונות" בזמנו, עיוורו את עיני ולא שמתי לב לכל מיני תופעות שהייתי צריך לשים לב אליהן.

בית המשפט העליון פרסם בימים האחרונים שתי פסיקות מקוממות לגבי מזרח ירושלים, אחת בסילוואן והשנייה בשייח' גראח. שתי הפסיקות מתבססות על חוקים מפלים, שלא לומר גזעניים, המאפשרים ליהודים לממש את "זכות השיבה" שלהם לנכסים שהחזיקו במזרח ירושלים לפני 1948, בעוד הם אינם מאפשרים לפלסטינים לממש את אותה זכות ממש על נכסים שהיו להם לפני 1948 במה שהיום היא ישראל. שתי הפסיקות שערורייתיות משום שבשורה התחתונה הן עלולות להביא לפינוי מאות פלסטינים מבתים שהם מתגוררים בהם במשך עשרות רבות של שנים, יותר משבעים שנה בסילוואן וכששים שנה בשייח' ג'ראח, תוך ביטול הזכויות שלהם לטובת המתנחלים המבקשים להתיישב במקומם.

העוול הצועק משתי הפסיקות האלה הביא את ניר חסון לכתוב ב"הארץ" כי שרת המשפים איילת שקד "השלימה את המהפכה בעליון". אביב טטרסקי מעמותת עיר עמים, אחד המומחים הגדולים להתנחלויות במזרח ירושלים, כתב בתגובה שלפסיקה בסילוואן עשויה להיות משמעות דרמטית, שכן השטח שאמור לעבור לידי המתנחלים מעמותת "עטרת כוהנים" הוא גדול, כחמישה דונם, מצוי בלבה של שכונת בטן אל הווא בסילוואן, ייצור רצף בין ההתנחלויות השונות באזור, ועלול להביא לבריחת תושבים פלסטינים אחרים, כפי שקרה בעיר העתיקה של חברון, לדוגמה.

אבל מעבר לתגובות האלה, המוצדקות כשלעצמן, אני מציע כאן קריאה אחרת של פסקי הדין האלה, במיוחד של פסק הדין הנוגע לסילוואן. קריאה שאינה שוללת את עצם העיקרון המאפשר ליהודים לקבל חזרה רכוש שאבד להם במהלך ולפני מלחמת 1948, אלא מבקשת להחיל אותו על כולם, יהודים וערבים, פלסטינים וישראלים, במזרח ירושלים, בישראל וגם בגדה המערבית. מסיבה פשוטה: זכות השיבה אינה פסולה כשלעצמה, מה שפסול הוא השימוש שנעשה בזכות הזו לטובתם של יהודים בלבד, באופן הגורם עוול חמור למאות הפלסטינים המתגוררים בסילוואן ובשייח'