הליברלים באים: הבחירות המקומיות הולידו יצור פוליטי חדש
ממצפה רמון ועד קרית אתא, מהרצליה ועד גדרה, רבות ממערכות הבחירות לרשויות תוארו כמאבק על הציר בין "מחנה ליברלי" ל"מחנה שמרני". לראשונה מזה עשרות שנים, ההתנגדות לימין נראית הרבה יותר מאורגנת
"הפסד ליברלי", כך תוארו ב-ynet תוצאות הסיבוב השני בבחירות המקומיות ברחובות, שבו ניצח שלשום (א') מתן דיל "השמרן" את מתחרהו ה"ליברל" זוהר בלום. הסיבוב השני בחיפה תואר ב"הארץ" כמאבק בין "המחנה הליברלי בעיר לזה השמרני", שבו בסופו של דבר ניצח ה"ליברל" יונה יהב את ה"שמרן" דוד עציוני. בפרדס חנה, נכתב ברוטרנט, "הגוש הליברלי הביס את ראשת העיר (מהעבודה) המכהנת, שנתמכה על ידי אנשי הליכוד וש"ס".
קשה עד בלתי אפשרי להסיק מסקנה אחת מכ-240 מערכות בחירות שנערכו בערים, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות, יהודיות וערביות, עם רקע כלכלי, חברתי, גיאוגרפי ואתני שונים מאוד זו מזו. אבל מקבץ הכותרות המקרי הזה – ואפשר היה למצוא עוד עשרות דומות – משקף סיפור מרכזי בבחירות המקומיות האחרונות, על שני הסיבובים שלהן.
ממצפה רמון עד קרית אתא, מרמת גן עד אשדוד, מהרצליה עד גדרה, רבות ממערכות הבחירות המקומיות האחרונות תוארו כמאבק על הציר שבין "מחנה ליברלי" ל"מחנה שמרני".
השימוש המסיבי בתקשורת במושג "מחנה ליברלי" בהקשר של הבחירות המקומיות מטשטש את העובדה שמדובר למעשה בייצור פוליטי חדש, שהוא במידה רבה תולדה של המחאה נגד ההפיכה המשטרית, וגם של מחאת בלפור שבאה לפניה.
בהיסטוריה הפוליטית של ישראל היתה "מפלגה ליברלית", אבל היא ייצגה בעיקר התנגדות למשטר הכלכלי הריכוזי-סוציאליסטי של מפא"י, ולא במקרה היא התמזגה עם מפלגת "חירות", תחילה תחת השם גח"ל, גוש חירות ליברלים, ואחר כך כמח"ל. הלמד באותיות "מחל" עדיין מייצגת לכאורה את שרידי הליברליזם הכלכלי הזה.
"המחנה הליברלי" החדש הזה גם שונה ממפלגות המרכז
הציבור בדיכאון, אז למה הימין באופוריה?
מאז 7 באוקטובר, חלקים בימין משדרים התרוממות רוח אדירה. ואכן, במובנים רבים הימין הצליח, למשל באטימת הלב לסבל הפלסטיני והכנסת הטרנספר כאופציה לגיטימית לשיח הפוליטי – בזמן שההתנגדות משותקת בשל הטראומה של אותה שבת שחורה
בסוף השבוע פרסם ינון מגל בדף האינסטגרם ובפייסבוק שלו תמונה משותפת עם ח"כ בועז ביסמוט, שצולמה לכאורה בעת אימון כושר באיזה פארק או גינה ציבורית. מגל נראה צוהל בעודו לובש חולצה עם הכיתוב "ניצחון מוחלט", וביסמוט מחייך באושר בהסכמה לידו. "נערכים לבחירות ב-27 באוקטובר 2026", כתב מגל לצד התמונה.
כלומר מבחינת מגל וביסמוט, הניצחון על חמאס והניצחון של הימין בבחירות, שייערכו במועדן בעוד שנתיים וחצי ולא יוקדמו, חד הם. מצב הרוח שמשדרת התמונה הזו הוא מעולה. יותר ממאה עזתים נהרגו בתור לאספקת מזון נדירה, שלושה חיילים נהרגו בסוף השבוע בח'אן יונס, אבל מצבנו מעולם לא היה טוב יותר.
התרוממות הרוח שהתמונה הזו משדרת אינה יוצאת דופן. למעשה, מאז 7 באוקטובר, חלקים בימין משדרים התרוממות רוח שגובלת לעתים באופוריה של ממש. הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן מסיבת הריקודים במהלך כנס "חוזרים לעזה", שנערך בירושלים בינואר ושבו השתתפו עשרה שרים, יותר מ-20 ח"כים מהקואליציה ואלפי משתתפים נלהבים. שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', טען אמנם שההאשמות שהם רקדו בזמן שדם החיילים נשפך בעזה "מקוממות", אבל קשה להכחיש שרבים בימין מתארים את מה שקרה מאז 7 באוקטובר במושגים של גאולה.
"גוי קדוש, סגולת העמים, גור אריה יהודה, ניעור מתרדמתו הארוכה והנה הוא הולך ושב אל נחלתו", תיאר בכנס בירושלים עוזי שרבף, שהורשע בזמנו במעורבות ברצח במכללה האסלאמית בחברון,
מאום שמום להאג שמאג: האם הגיע הקץ לחסינות הישראלית?
מבן גוריון עד בן גביר, ישראל תמיד צפצפה על החוק הבינלאומי מתוך ודאות שהיא לא חייבת דין וחשבון לאיש. עכשיו, בבית הדין בהאג, מתגנב ספק לוודאות הזו
בישיבת הממשלה שנערכה ב-29 במרץ 1955, דוד בן גוריון, אז שר הביטחון, העלה הצעה: לכבוש את רצועת עזה מידי מצרים. כמה ימים קודם לכן, מסתננים שנכנסו מרצועת עזה רצחו ישראלית במושב פטיש, השוכן במה שהיום מוגדר כ"עוטף עזה", ובן גוריון חשב שזו התגובה הציונית ההולמת.
ראש הממשלה משה שרת התנגד, בין השאר בטענה שכיבוש הרצועה יסבך את ישראל עם האו"ם, והזכיר לבן גוריון שבזכות החלטת עצרת האו"ם בנובמבר 1947, קצת יותר משבע שנים קודם לכן, קמה מדינת ישראל. ביומנו מספר שרת שבן גוריון התקומם. "'לא ולא', זעק בן גוריון", כך מספר שרת ביומנו, "רק הֶעַָזת היהודים הקימה [את] המדינה, ולא החלטת 'אוּם-שמוּם'".
שנה וחצי מאוחר יותר, אחרי שחזר לראשות הממשלה, בן גוריון מימש את ההצעה שלו. ישראל כבשה את רצועת עזה ואת חצי האי סיני. אבל במקום להקים את "מלכות ישראל השלישית", כפי שהבטיח מיד אחרי סיום המלחמה, בן גוריון נאלץ לסגת בעקבות החלטה של עצרת האו"ם, אותו גוף שזלזל בו זמן קצר קודם לכן. אבל הביטוי שטבע, "אום שמום", הפך לאחת מאבני היסוד של התפיסה של ישראל את עצמה: ישראל לא חייבת דין וחשבון לאף אחד על מעשיה, לא לאו"ם ולא לחוק הבינלאומי. ישראל היא לא accountable, לא חלה עליה אחריוּתִיוּת, כלשון האקדמיה לעברית.
כמעט 70 שנה חלפו, ואל הביטוי "או"ם שמום", מצטרף עכשיו ביטוי חדש, ושוב הוא קשור לכיבושה של עזה, הצל המלווה את ישראל מרגע קיומה, "ארץ הגזירה,
נתניהו והצבא משלימים עם מלחמה לאין קץ, הציבור פחות
משפחות החטופים שמבינות שהמלחמה לא תשיב את יקיריהן, תושבי הצפון ועוטף עזה שמסרבים לחזור באין פתרון ארוך טווח, ומחנה השמאל – כולם מבינים שמלחמה אינסופית היא מתכון חסר תוחלת לאסון מתמשך. השאלה אם יוכלו להתאחד
קשה למסגר את תמונות הטנקים של אוגדה 36 היוצאים מרצועת עזה כ"תמונת הניצחון" שהצבא, הממשלה והציבור בישראל חיכו לה. עם כל הדיבורים על כך ש-17 מתוך 24 הגדודים של חמאס "קרסו", ששליש מהלוחמים של הארגון, 9,000 מתוך כ-30,000, נהרגו, ושהצבא הישראלי שולט ב"60 אחוז" משטחה של הרצועה, ברור לכולם ששתי המטרות של המלחמה – חיסול היכולת הצבאית והשלטונית של חמאס ושחרור בני הערובה – לא הושגו.
עצם האמירות היוצאות גם מהצבא וגם מהדרג הפוליטי, על כך שהמלחמה תימשך עוד שנה וכי 2024 כולה תתנהל ב"מוד מלחמתי", מלמדות כמה ישראל רחוקה מהשגת המטרה הראשונה. גם הסבירות שבגוגל קלנדר של יחיא סינוואר כתוב שב-1 בינואר 2025 הוא נכנע, אינה גבוהה. לגבי המטרה השנייה, התמונות המחרידות של שניים מהחטופים, איתי סבירסקי ויוסי שרעבי, בסרטון ששחרר חמאס מאשרות את מה שרבים מאוד בישראל – בוודאי במשפחות החטופים, אבל גם הרבה מעבר להן – מבינים: אם המלחמה תימשך עוד שנה, הסיכוי שמישהו מהחטופים יישאר בחיים הוא נמוך מאוד, וזה בלשון רכה.
מה שבעצם מלמדות התמונות של הכוחות היוצאים מעזה (בתקשורת הערבית קוראים לזה "נסיגה", לא בלי סיבה) הוא שבפועל, הצבא התחיל ליישם את השלב הבא של המלחמה. אפשר לקרוא לו שלב ג', ואפשר לקרוא לו בשם שיהיה יותר מובן לישראלים מעל גיל מסוים: מודל דרום לבנון. רצועת ביטחון שאמורה לשמור על הישובים הישראליים ליד הגבול, תוך שימוש בכוחות צבאיים קטנים יחסית שמתמודדים עם מלחמת גרילה מתמשכת, ואגב היעזרות בכוחות מקומיים שלוחמים תחת חסות ישראלית ומנהלים אזרחית את השטח.