"אנחנו בנים של אותו מקצוע ובנים של אותה תמונה מצולמת, לכן המסר שלנו לעיתונאים בישראל הוא שהם צריכים לגנות את הפגיעה בעיתונאים בעזה". כך אומר מוחמד זאנון, צלם עיתונות הפועל בעזה ומצלם בשבועות האחרונים גם עבור קולקטיב אקטיבסטילס. אחיו של מוחמד, איברהים, גם הוא צלם עיתונות, נפצע בירי בידו באירועי "צעדת השיבה" בעזה ביום שישי, ואחותו איסלם, אף היא צלמת עיתונות, נפגעה ממטול גז שירו החיילים.

יום שישי האחרון היה קשה לעיתונאים בעזה. יאסר מורתג'א, נהרג לאחר שספג כדור בבטנו ליד ח'אן יונס, אף שלבש אפוד ועליו הכיתוב PRESS. לפי הדיווחים, בזמן שנורה מותרג'א נמצא כ-500 מטר מהגבול.  הפוסט שפרסם מורתג'א כשבועיים לפני מותו ובו כתב שהוא מייחל לעצמו לצלם את הנמל של עזה מהאוויר ולא מהקרקע הפך לסמל.

צלם העיתונות יאסר מורתג'א שנהרג מאש חיילים במהלך צעדת השיבה, מובא לקבורה והווסט שלו מונח עליו. עזה, 7 באפריל 2018. (מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

ל"צעדת השיבה" בעזה יש פוטנציאל לשינוי האסטרטגיה הפלסטינית. אם חמאס יצליח לשמור על ההפגנות לא-אלימות ולהביא מאה אלף איש לגבול שיקראו לחופש ולהסרת המצור, זה יהיה סיוט לישראל ואתגר ממשי לסטטוס קוו הקיים.

זו ההערכה של ד"ר ח'ליל שקאקי, מנהל המרכז הפלסטיני למחקר מדיניות וסקרים, חוקר דעת הקהל הכי מוערך ברחוב הפלסטיני, בשיחה שקיימתי אתו במשרדו ברמאללה. שקאקי אומר שאם מספר ההרוגים הפלסטינים יגדל, יש חשש שההפגנות האלה יהפכו לכדור שלג שיביא לעימות חדש, אבל זה תסריט שגם ישראל וגם חמאס לא רוצות שיתרחש.

ד"ר ח'ליל שקאקי, מנהל המרכז הפלסטיני למחקר מדיניות וסקרים (פלאש 90)

למרות שבאירועי "צעדת השיבה" יש השתתפות נרחבת של גם של אנשי פתח וארגונים אחרים, לשקאקי אין ספק שהאירועים קשורים קודם כל לחמאס. "חמאס מממן את האוטובוסים ואת האוהלים, אבל לא רוצה לקחת אחריות מלאה", מסביר שקאקי. חמאס גם לא רוצה רוצה שזה יהפוך למפגן כוח שלו. "חמאס רוצה השתתפות כמה שיותר גדולה, לכן אין דגלים של חמאס, רק דגלים פלסטיניים, זו הדרך היחידה להשיג פעולה משותפת של כל הפלגים בעזה", הוא אומר.

ההצלחה של "צעדת השיבה" מרשימה במיוחד, לדברי שקאקי, משום שזו לא פעם ראשונה שדיברו על מצעד כזה, "אבל בגדה זה נכשל, לא צבר מומנטום". בעזה זה הצליח למרות העוינות בין פתח לחמאס. להצלחה תרמו המצב הדרמטי בעזה וגם הכותרת של "זכות השיבה". "הנושא הזה מדבר ישירות אל 80 אחוז מתושבי הרצועה", מסביר שקאקי. הססמה הזו, אומר שקאקי, היא גם על-מפלגתית, מאחדת את כל הפלסטינים. ססמאות שהיו נוגעות רק להסרת המצור היו עשויות להיתפס כחלק מהמאבק הפנימי בין חמאס לפתח.

"אכזבתי רבים מכם", ככה פתחה תמר זדנברג את פוסט ההתנצלות שלה. "אכזבה" היא בהחלט אנדרסטיימנט לצונמי שהתפרץ בשמאל ובתקשורת אחרי שנודע שלא רק שהתייעצה באופן צפוף עם משה קלוגהפט, האיש שמאחורי הקמפיינים הכי ארסיים שהיו פה בשנים האחרונות נגד השמאל, אלא גם הכחישה את הקשר הזה בפני עיתונאים וגורמים נוספים שהשמועה גונבה לאוזנם בשבועות האחרונים.

אכן קשה להבין מה זנדברג חיפשה אצל אדם שצייר מטרות על ראשיהם של אנשים שהיא עצמה מכירה היטב, ושהיא נלחמה בשמם: משוברים שתיקה עד הקרן החדשה ועד בכלל. קשה עוד יותר להבין למה המשיכה להכחיש בתוקף שקלוגהפט מייעץ לה. הרי אחרי הטלפון השני מעיתונאי היה צריך להיות לה ברור שהסיפור "בחוץ", כפי שאומרים בעגה העיתונאית, והוא יתפרסם במוקדם או במאוחר.

בינתיים – עם דגש על בינתיים –  הטעויות האלה של זנדברג לא עלו לה במשרתה. אבל ברור שהנזק הוא גדול. היא מתחילה את הכהונה שלה ממקום נמוך מאוד. מול הציבור, מול התקשורת, והעיקר – מול הבסיס שלה. וכפי שנתניהו מלמד אותנו שוב ושוב: בלי שמירה על הבסיס הפוליטי שלך, קשה מאוד-מאוד להצליח.

אבל לצד התדהמה ממה שעשתה זנדברג  – ואפילו הגועל אצל אנשים רבים – התחמקה שאלה מעניינת אחרת. מה חיפש קלוגהפט – האיש שגם בראיון אצל עמית סגל המשיך לטעון ש"ארגוני הקרן החדשה" מספקים "ליווי משפטי צמוד לכל מחבל שיוצא מהבית" – אצל מועמדת לראשות מרצ, שגם בזמן אמיתי, גם במהלך הקמפיין וגם היום, המשיכה וממשיכה להביע הזדהות מוחלטת עם הארגונים האלה? איזה אינטרס יש לו לקדם דווקא את הרעיונות האלה?

הסבר אחד שנפוץ מיד אחרי שידור הראיון הוא שקלוגהפט היה בעצמו "שתול", שנשלח על ידי גורמים עלומים בימין כדי "לטנף" את זנדברג בעיני מצביעיה ברגע שייוודע שהיא עבדה אתו, עם "השטן הגדול". סוג של וידוא הריגה.

ההסבר הזה בעייתי. הוא מניח, קודם כל, שקלוגהפט מבין עד כמה הוא "טמא" בעיני השמאל, ואנשים מתקשים לראות בדרך כלל את הדבשת שלהם. והוא גם