יש לא מעט בעיות עם ההכרזה של עיסאווי פריג' ומוסי רז שהם יתמודדו במשותף על ראשות מרצ. אמנה אותן בהמשך. אבל אי אפשר לקחת מההכרזה את המימד החדשני, הכמעט מהפכני, של מהלך כזה בשמאל הישראלי. לא עוד דיבורים מופשטים על "שותפות יהודית-ערבית", אלא הצגת מודל פוליטי ממשי של שותפות מתוך שוויון מלא. רז ופריג' העלו את הרף, ומעכשיו אי אפשר יהיה להתעלם מהאתגר שהם הציבו.

אתחיל מהבעיות. דבר ראשון, אני לא משוכנע שהתמודדות מחודשת על ראשות מרצ היא הדבר הנכון ברגע זה. תמר זנדברג נבחרה לפני קצת יותר משנה בסך הכול לראשות המפלגה. מרצ אמנם לא הצליחה בבחירות באפריל, אבל גם קשה להגדיר את התוצאות ככישלון מוחץ. בנסיבות שנוצרו, מול שיטפון בוחרי המרכז-שמאל הלהוטים להפיל את את נתניהו בכל מחיר שנהרו לכיוון כחול-לבן, ירידה מחמישה לארבעה מנדטים היא תוצאה סבירה. מפלגת העבודה, עם הרשימה "המצוינת" שלה – תואר שחזר שוב ושוב בתקשורת – איבדה 75 אחוז מכוחה. מרצ איבדה עשרים אחוז. אני חושב שראוי היה לתת לזנדברג הזדמנות להשלים קדנציה, בין אם מרצ תרוץ לבדה בבחירות הקרובות ובין אם תלך במערך משותף עם מפלגת העבודה.

עניין שני הוא עצם השותפות בין שני גברים. גם רז וגם פריג' הזכירו בראיונות אתם את מפלגת הירוקים או מפלגת השמאל בגרמניה, שם התקנון קובע שני יושבי ראש משותפים. אלא שבדוגמאות האלה, יו"ר אחד הוא גבר והשנייה – אישה. אם כבר משנים את התקנון, היה ראוי לדרוש שוויון מגדרי, בוודאי במפלגה שבראשה כבר עמדו שלוש נשים – שולמית אלוני, זהבה גלאון וזנדברג עצמה.

אז מה קרה לאביגדור ליברמן, למה הוא התעקש על סופה של הקדנציה הכי קצרה בתולדות הכנסת, ואולי הקצרה ביותר בתולדות הפרלמנטים בעולם הדמוקרטי אי-פעם? שנאה אישית עמוקה וחיסול חשבונות עם נתניהו? ייתכן מאוד. הזדמנות לבנות את עצמו פוליטית לפני שהוא מתאדה בתור מפלגה קטנה ועדתית? גם אפשרות. קונספירציה בינלאומית שעל פיה ליברמן הוא כלי של פוטין במלחמתו נגד טראמפ? תמיד אפשר לדמיין. במאמר הזה אני שם בצד את כל השאלות האלה, המסקרנות אולי בפני עצמן, ומתרכז בנקודה שלא זוכה למספיק תשומת לב: הימין בישראל נמצא במשבר, והפיצוץ הפנימי עם ליברמן פשוט מוציא את הסתירות בתוך מחנה הימין החוצה.

המשבר של הימין מורכב, אבל אפשר לחלק אותו לשלושה פרקים: המתח החרדי-חילוני, משבר המנהיגות ומשבר מדיני.

נתחיל בעימות בין ליברמן ובין המפלגות החרדיות. ליברמן החזיר למגרש מטבע לשון פוליטי שהיה נדמה שערכו נמצא בירידה בשנים האחרונות: "כניעה לחרדים". זו היתה ההאשמה שהטיח בבנימין נתניהו לכל אורך הדרך. חוק הגיוס היה בעיניו רק דוגמה לכניעה הזו. על פניו, קשה להבין מה פתאום מפריעה לליברמן ה"כניעה" הזו. כמעט בכל הממשלות שליברמן ישב בהן, ישבו גם חרדים. אריה דרעי היה בעל ברית פוליטי וידיד אישי. שניהם נמנו עם חוג המקורבים של איש העסקים האוסטרי מרטין שלאף , שהיה גם מעורב, לפי הפרסומים, בניסיון לפשר במשבר הנוכחי. רק לאחרונה, כפי שהזכיר למחרת ההחלטה על פיזור הכנסת כמעט בדמעות ח"כ משה גפני, ליברמן כרת ברית עם אנשי "דגל התורה" כדי להביא את האיש שלו, משה ליאון, לראשות עיריית ירושלים. אז מה קרה עכשיו?

המשקעים האישיים

ביום שבת, בשעה שפייסבוק וטוויטר המו בפוסטים וציוצים זועמים סביב הדרתו של איימן עודה מהעצרת שארגנה "כחול לבן", צייץ ח"כ איציק שמולי: "כיו"ר סיעת העבודה וכמי שמחויב בכל ליבו לבניית שמאל ציוני, אני יודע שהגיע הזמן שנלמד מטעויות העבר ונבנה ברית פוליטית יהודית-ערבית. כפי שמחנה הימין מבוסס על בריתות בין כוחות שונים עם פערים אידיאולוגיים, זה נדרש גם אצלנו. ניצחון הדמוקרטיה תוך הדרת הציבור הערבי אינו מוסרי ואינו אפשרי".

שמולי הוא בוודאי לא איש שמאל מובהק. זכורה האמירה שלו מ-2015 אז הגדיר את "שוברים שתיקה" כ"ארגון נאלח שמקדם את האג'נדה שלו בדרכים של שקר וזדון". בשש שנותיו בכנסת הוא לא הצטיין ביוזמות מיוחדות של שותפות יהודית-ערבית או באמירות ברורות נגד הכיבוש והאפרטהייד הזוחל, וגם עכשיו, במאי 2019, הוא מגדיר את עצמו קודם כל כ"שמאל ציוני". ובכל זאת, במיוחד לאור העובדה ששתי מפלגות "ציוניות" כמו העבודה ומרצ היו בין אלה שלחצו על "כחול לבן" להזמין את עודה, ולאור ההצלחה של ההפגנה אתמול, כדאי לנסות להבין האם הציוץ הזה, וההפגנה בכלל, אכן מבטאות שלב חדש.

ח"כ איימן עודה מלהיב את הקהל ברחבת מוזיאון תל אביב. (אורן זיו)

המתקפה על בג"ץ, שבאה לידי ביטוי בעיקר ב"פסקת ההתגברות" המורחבת – הכוללת לא רק את היכולת לחוקק מחדש חוקים שבג"ץ פסל, אלא גם למנוע מבג"ץ להתערב בהחלטות מינהליות של הממשלה, השרים והכנסת – לא היתה יכולה לצאת לדרך ללא המניע האישי מאוד של נתניהו, המבקש למנוע ביקורת שיפוטית על החלטות צפויות של הכנסת להעניק לו חסינות או לחוקק חוק חסינות במיוחד למענו. גם החרדים ישמחו ל"פסקת התגברות" כדי להתגבר על הנטייה החילונית המובהקת של בג"ץ.

אבל חייבים להודות שזה רק חלק מהסיפור. הימין מדבר אמנם על הצורך ב"משילוּת" באופן רחב ועל הצורך לפרק את "הדיקטטורה של בג"ץ" כדי להחזיר את הכוח ל"עָם", אבל ה"משילות" הזו נוגעת בראש ובראשונה לאזור שישראל מעמעמת בו במכוון את ה"משילות" כבר 52 שנה – השטחים הכבושים.

הפך את עמדתו לגבי פסקת ההתגברות ויצר פרדוקס. בנימין נתניהו (תומר נויברג/ פלאש90)

שניים מבין החוקים שנתניהו עצמו ציין כסיבה להחיל את "פסקת ההתגברות" נוגעים לשטחים האלה: "עונש מוות למחבלים" ו"גירוש משפחות מחבלים" (השלישי הוא "גירוש מסתננים"). ברור לחלוטין מה נמצא על סדר היום של בצלאל סמוטריץ', האיש הפך את "פסקת ההתגברות" כתנאי הראש והראשון לכניסתו לממשלה. "חוק ההסדרה", שסיכוייו להיפסל בבג"ץ גבוהים למדי לאחר שהיועץ המשפטי הסביר לבית המשפט שדינו להיפסל, הוא דוגמה בולטת לחוקים שסמוטריץ' רוצה לשריין אותם מפני כל התערבות משפטית.

ארגון "יש דין" יצר מאגר של כמה עשרות "חוקי סיפוח" שכבר עלו על שולחן הכנסת ה-20, חלקם עוסק בסיפוח של חלקים או של כל הגדה המערבית, בהכשרת