אם בחלק מהסקרים גוש הימין עדיין מוביל על "גוש איזנקוט" או משתווה לו, זה לא הודות לליכוד ולנתניהו, אלא הודות למפלגות שמותחות עליו ביקורת קשה מימין. בובות של בצלאל סמוטריץ', בנימין נתניהו ואיתמר בן גביר בח'אן יונס, ינואר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

כדי להאמין לינון מגל שהוא לא שאב את דימוי הקוף כלפי גדי איזנקוט מרפרטואר גזעני של התעליינות אשכנזית אלא מרפרטואר עולם הפשע, צריך לייחס לו תום לב, ותום לב הוא אחת מהתכונות שמגל לא ניחן בהן. תכונה נוספת שמגל לא ניחן בה היא חוכמה יתרה, כי נראה שהאמירה שלו, וההתעקשות של יותם זמרי לחזור עליה למחרת בערוץ 14, לא יעזרו למחנה הימין לנצח בבחירות, ואולי אף יעלו לו בחצי מנדט או במנדט, אובדן שעשוי להיות קריטי לפי הסקרים הנוכחיים.

בעולם הפשע הביטוי "קוף" מתייחס למי שמשמש חזות חיצונית, "פרונט", אדם "נקי" ומהוגן יחסית שנועד להסוות את אחריותם של ארגוני פשע לפעילות העבריינית שהם מנהלים מאחורי גבו. גם אם נדבק בפרשנות הזו לדימוי הקוף, קשה לראות איך היא חלה על איזנקוט בהקשר המזרחי-אשכנזי, שכן הוא נאבק על ראשות "מחנה השינוי" מול שני מועמדים שהם גם אשכנזים וגם מייצגים במובהק אליטה כלכלית-חברתית – נפתלי בנט ויאיר לפיד. אולם אם נשתחרר מהביטוי "קוף" וננסה לבדוק מי מנהל ומי מנוהל במערכת הבחירות, נגלה שדווקא בנימין נתניהו נמצא יותר בצד המנוהל של הסקלה.

להציג את נתניהו כ"פרונט", כבובה המופעלת על ידי כוחות אחרים בפוליטיקה הישראלית, נשמע משונה. הרי הוא ראש הממשלה בעל הכהונה הארוכה ביותר בתולדות ישראל, הקוסם הגדול שיודע לקום מכל מפלה פוליטית, הקמפיינר הכי מנוסה בסביבה, ובעיקר מי שהקים לו כת מאמינים – קבוצה שמבקריה קוראים לה "ביביסטים"

הצווים האלה מייצגים גדר בירוקרטית בלתי נראית. מבט מג'יוס אל עבר האזור שהוכרז כ"מקום היסטורי המכיל עתיקות"; במרכז התמונה, הגדר. ספטמבר 2026 (צילום: סאמי סואלמה)

כמה צווים שהודפסו על דפי נייר לבנים הוצמדו לאחרונה בעזרת נייר דבק שחור ועבה לקירות אבן באדמות החקלאיות של הכפר ג'יוס, שליד קלקיליה. על הצווים מתנוססים שמותיהם וחתימותיהם של קמ"ט ארכיאולוגיה במנהל האזרחי, בנימין הר אבן, ושל סגן ראש המנהל, הלל רוט. הצווים מכריזים כי אתר בשם "חורבת נופל", שמפה שלו נתלתה לצידם, "הינו מקום היסטורי המכיל עתיקות". לכאורה, מדובר במהלך שגרתי לשמירה על נכסי תרבות, אבל עבור החקלאים של ג'יוס, המתכוננים לעונת מסיק הזיתים הקרבה, המשמעות ברורה: הצווים האלה מייצגים גדר בירוקרטית בלתי נראית, המוקמת על אדמותיהם ההיסטוריות בלי להציב בשטח אפילו בולדוזר אחד.

חורבת נופל אינה מקרה יחיד. ל"שיחה מקומית" ולעמותת "עמק שווה" הגיע מידע על לפחות 15 צווים דומים שנתלו בשבועות האחרונים במקומות שונים בגדה המערבית, בעיקר באזור קלקיליה, טולכרם וסלפית. חלק מהצווים "טריים", כלומר הוצאו במאי 2026, ואחרים ותיקים יותר, ובהם כאלה שנחתמו ב-2017. פעילים פלסטינים וישראלים רואים בתלייתם לאחרונה ניסיון נוסף להשתמש בארכיאולוגיה להרחבת השליטה הישראלית בשטחים הפלסטיניים.

השיחה מגיעה אליך רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

 

ואולי תסכול הימין הוא תוצאה של כישלון "תוכנית ההכרעה" או "הניצחון המוחלט". פעילי ימין בדרך לגדר עם עזה במהלך ״צעדת האלפים״, 19 ביולי 2026 (צילום: אורן זיו)

בדיחה ששמעתי לפני שנים מספרת על חבורה של נאצים ותיקים שמוצאת את מחבואו של אדולף היטלר אי-שם בדרום אמריקה, מגיעה אליו ומפצירה בו לחזור להנהיג את גרמניה. "המצב קשה, פיהרר", הם אומרים לו, "גרמניה זקוקה לך". אך היטלר מסרב. "עשיתי את שלי, עכשיו אני רוצה לנוח", הוא אומר. הנאצים הוותיקים אינם מוותרים. "בלעדיך לא תהיה גרמניה", הם מתחננים. היטלר נעתר לבסוף. "אוקיי, אני חוזר", הוא אומר, "אבל No more mister nice guy".

No more mister nice guy הוא פחות או יותר מצע הבחירות של לפחות שלוש מפלגות ימין, ששוות יחד, לפי הסקרים, קרוב ל-20 מנדטים: עוצמה יהודית, הציונות הדתית וזהות, ועמך ישראל של עופר וינטר. זה חזק מאוד אצל מי שלא מיוצגים כיום בכנסת, וינטר ומשה פייגלין, אבל גם אצל מפלגות הימין שהן חלק מהממשלה הנוכחית.

לדוגמה, וינטר אומר כי "הרבה מאוד הישגים היו ויש במלחמה הזו. הכרעה אין. הגירה מרצון אין", ולכן "הגירה" היא הנושא הראשון במעלה אצלו. גם אחרי שחבר לציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ', פייגלין ממשיך ללעוג ל"ניצחון המוחלט" שראש הממשלה בנימין נתניהו דיבר עליו, ואומר: "ניצחון אמיתי ברצועת עזה מחייב את כיבוש כל הרצועה, גירוש מוחלט של כל תושביה – נשים, ילדים, זקנים ולוחמים כאחד". הוא מציע גם לשטח כל כפר בגדה המערבית שיוצא ממנו פיגוע ולגרש את תושביו.

רחל שור ויובל אברהם, במאי הסרט "נז"א", מול הצלמים בדרך להקרנת הבכורה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי של ונציה, 10 בספטמבר 2026 (צילום: לוקה קרלינו, אי.פי)

אתמול אחר הצהריים (יום חמישי), שעות ספורות לפני הקרנת הבכורה הפומבית של הסרט התיעודי "נז"א", בעודי מתחבא מהגשם שנחת פתאום על פסטיבל ונציה, פגשתי עיתונאי איטלקי שאני מכיר, איש שמאל מובהק. הוא ראה באותו בוקר את "נז"א" בהקרנה מוקדמת, יחד עם כמה מאות עיתונאים.

אף על פי שהסרט טוב, הוא אמר לי, לא היו הרבה מחיאות כפיים. ההסבר שלו היה שאנחנו, העיתונאים באיטליה, כבר יודעים שהצבא הישראלי החריב את עזה, הרג אלפי משפחות שלמות, הרעיב אותה. נכון שהסרט הזה זורק מבט על מנגנוני ההרג מבפנים, אבל יכול להיות שעיתונאים זרים אינם מוצאים בו חידוש. אולי ישראלים יבינו את החידוש שבו. העיתונאים האיטלקים מרגישים שכבר ראו הכול על עזה, וחוץ מזה, עזה ירדה מסדר היום. בשנה האחרונה הוא הציע לעיתון שלו לכתוב על עזה, ושוב ושוב נדחה.

האמירה של אותו עיתונאי הדהדה את מה שחשתי במסיבת העיתונאים עם יובל אברהם ורחל שור, שני יוצרי הסרט, שנערכה שעתיים קודם לכן. בתור מי שראה גרסה ראשונה של הסרט הזה לפני חודשים רבים ונשאר מכווץ מול העוצמה שלו, ומצא את עצמו מתכווץ בכל פעם מחדש בשלוש-ארבע הפעמים הנוספות שראיתי גרסאות עריכה מתקדמות שלו מאז, הייתי מעט מופתע, אולי אפילו קצת מאוכזב, מהאווירה הרגועה בחדר.

השיחה מגיעה אליך