עדיין לא ברור כמה גבוה ב"בית היהודי" עלתה ההחלטה לצאת בקמפיין החוצות "מחר זו יכולה הבת שלך" ברמלה, שקשה להגדירו אחרת מאשר גזעני. עדיין לא ברור האם הקמפיין זכה לאישור מראש של נפתלי בנט ואיילת שקד – שר החינוך ושרת המשפטים בהתאמה, רק שנזכור – אבל ברור שאנשי המפלגה בעיר ישבו עם פרסומאים, עם יועצי תקשורת והחליטו שזהו הקמפיין שיביא להם את מקסימום הקולות, זה הקמפיין שכדאי להשקיע בו עשרות אלפי שקלים.

הנקודה הזו חשובה כי נדמה שזה השינוי האמיתי שמסמן קמפיין ה"מחר זו יכולה להיות הבת שלך" ברמלה או קמפיין ה"אנחנו או הם" של סיעת הליכוד בתל אביב: גזענות נגד ערבים מלווה את ההיסטוריה של ישראל מיום הראשון, שורה של חוקים – מחוק השבות דרך חוק נכסי נפקדים והרשות שניתנה לקק"ל לא למכור אדמות ללא-יהודים – הפכו את האפליה לממוסדת. התבטאויות גזעניות נגד ערבים גם הן אינן חדשות. מה שחדש  שגזענות הופכת למקדם מכירות רשמי וממוסד בשדה הפוליטי.

אם צריך לסמן את רגע הלידה של הכיוון החדש הזה, אני חושב שצריך לחזור ליום הבחירות הכלליות האחרונות במרץ 2015. התחקיר של עמית סגל בחברת החדשות הראה שלא היה שום דבר מקרי בווידיאו המפורסם שהקליט ראש הממשלה נתניהו בבוקר הבחירות עם האמירה "הערבים נעים בכמויות לקלפיות, עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים". לפי סגל, בזמן הפרסום נתניהו ואנשיו ידעו שהעובדה הזו אינה נכונה, שאחוז ההצבעה במגזר הערבי שגרתי לחלוטין, ובוודאי ששום "עמותות שמאל" לא מסיעות אותם באוטובוסים לקלפיות.

ביום שלישי, 2 באוקטובר, נכנס העיתונאי ג'מאל ח'שוקג'י לקונסוליה הסעודית באיסטנבול כדי לקבל מסמכים שיאפשרו לו להתחתן עם ארוסתו. מאז הוא לא נראה, והיעלמותו והדיווחים החד-משמעתיים שהוא נרצח בתוך מתחם הקונסוליה עוררו את אחד המשברים הקשים שנתקלה בהם סעודיה בשנים האחרונות בזירה הבינלאומית. משבר שמאיים לפגוע בראש ובראשונה בתדמיתו של מוחמד בן סלמן, יורש העצר הסעודי, חביב המערב, האיש שהבטיח לעשות מהפכה בסעודיה, וייתכן עכשיו שהמהפכה הזו תתהפך על ראשו.

העיתונאי הסעודי העיתונאי ג'מאל ח'שוקג'י (Alfagih, ויקיפדיה בערבית)

דיוויד הרסט, העורך הראשי של האתר הבריטי "מידל איסט איי" העוסק בענייני המזרח התיכון (גילוי נאות: אני כותב מדי פעם באתר), הכיר את ח'שוקג'י היטב. הם נפגשו בפעם הראשונה לפני כארבע שנים בוועידה בתורכיה, ובשנים האחרונות הוא כתב באופן קבוע לאתר, אם כי בעילום שם. האתר שהרסט עורך נחשב ביקורתי כלפי סעודיה, וח'שוקג'י העדיף "לא לחצות את הקו האדום", מספר הרסט בשיחת טלפון ל"שיחה מקומית" אתמול. בפעם האחרונה הם נפגשו ביום שבת, שלושה ימים לפני שח'שוקג'י יצא לנסיעה ממנה לא חזר. הרסט משוכנע, בוודאות מוחלטת, שהוא הוכה, עונה, נרצח וגופתו בותרה בתוך הקונסוליה.

כשהרסט פגש אותו בפעם הראשונה, ח'שוקג'י היה איש חופשי, עיתונאי מוכר שגם עסק מדי פעם בייעוץ תקשורתי. העניינים שלו התחילו להסתבך לאחר דברים שאמר ב-Washington Institute, מכון מחקר אמריקאי, ימים ספורים לאחר שדונלד טראמפ נבחר לנשיא. ח'שוקג'י הזהיר מפני הזדהות סעודית עם ממשל טראמפ. טראמפ מזוהה עם פוטין שתומך מצידו באיראן, אמר ח'שוקג'י, ויש לו רגשות אנטי-מוסלמים מובהקים.

ח'שוקג'י, אומר הרסט, לא ידע עם מי הוא מסתבך. הוא לא היה יכול

כבר יותר מחצי שנה חלפה מאז החלו ההפגנות של "תהלוכת השיבה" ליד גדר המערכת ברצועת עזה. עד היום, לפי חישובי ארגון "בצלם", נהרגו 166 תושבי עזה מירי כוחות הביטחון, יותר מ-5,300 נפצעו מאש חיה. לפי הספירה של ארגון הבריאות העולמי, 205 אנשים נהרגו ליד הגדר ("בצלם" מסבירים שהם סופרים רק את המפגינים). מבין ההרוגים, 31 היו קטינים.

"בצלם" אסף עדויות לגבי נסיבות מותם של ארבעה מהם. מן העדויות עולה שארבעת הילדים האלה – גילם נע בין 11 ל-16 – השתתפו בהפגנות. אחד מהם אפילו טיפס על הגדר. אבל איש מהם, כך לפי העדויות האלה, לא סיכן בדרך כלשהי את החיילים. איש כנראה לא ייתן את הדין על הריגתם.

להלן תקציר העדויות:

ביום שני, 14.5.18, בסביבות השעה 8:00 בבוקר יצאו שלושה נערים תושבי מחנה הפליטים אל-בוריג' – עז א-דין א-סמאכ, בן 13, איבראהים אל-הור וחארת' א-סמאכ, בני 14, להפגנה שנערכה בסמוך לגדר המערכת מזרחית למחנה הפליטים. שלושת הנערים התיישבו על סוללת עפר, במרחק של כ-300 מטר מגדר המערכת  וצפו במפגינים.

"הושטתי יד כדי למשוך ולהרחיק אותו משם, ואז ראיתי שהוא מדמם מהגב". עז א-דין א-סמאכ בן 13

חארת' א-סמאכ, קרוב משפחתו של עז א-דין, סיפר בעדות שמסר ב-16.5.18 לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה:

"בסביבות השעה 10:00 בבוקר קמנו שלושתנו והלכנו לעגלת אבנים שעמדה במרחק של בערך 200 מטרים מדרום לאוהלים. אספנו אבנים לתוך שק מבד וחזרנו.

אי אפשר להגיד שהנשיאות של דונלד טראמפ עוברת ללא התנגדות באמריקה. מההפגנות הספונטניות שנערכו מייד לאחר שנבחר, דרך יותר מארבעה מיליון המפגינות והמפגינים שהשתתפו ב"מצעד הנשים" שנערך יום לאחר השבעתו – מה שמתואר כמצעד המחאה הכי גדול בתולדות ארה"ב – ועד המחאות שראינו בימים האחרונים נגד מינוי של ברט קבאנו לשופט בבית המשפט העליון, שבהן נעצרו מאות מפגינים.

במלים אחרות, לא חסר באמריקה מי שיגיד "לא" חזק ומהדהד לכל מה שטראמפ עושה ומייצג. עוד חודש נדע אם למחאות האלה תהיה משמעות גם בקלפי, אבל גם אם הרפובליקאים יצליחו לשמור על השליטה שלהם בשני בתי הקונגרס, כבר עכשיו ברור שהנשיאות של טראמפ הציתה מעורבות אזרחית שאמריקה לא ידעה מאז ימי התנועה לזכויות האזרח והמאבק נגד מלחמת וייטנאם בשנות ה-60 של המאה שעברה.

נעמי קליין צועקת "לא" חזק מאוד נגד טראמפ. בספרה החדש "לא זה לא מספיק" (No is not enough), שפורסם בשנה שעברה ועכשיו יוצא בתרגום לעברית בהוצאת "ספרי נובמבר", היא מסבירה מזוויות שונות למה הוא מסוכן. אבל כפי שכותרת הספר מלמדת, היא לא מסתפקת בהתנגדות לטראמפ. היא מחפשת חזון. "כשהחלו להופיע תנועות התנגדות – החל בתנועה לכיכרות של אירופה וכלה בכיבוש וול-סטריט ואפילו המהפכה במצרים – ה'לא' שלהן היה ברור ותקיף. הן אמרו 'לא' לתאוות הבצע של הבנקים, 'לא' למשטר הצנע הכפוי במצרים וגם 'לא' לדיקטטורה, ועדיין חסר להן בעיקר חזון ברור ואטרקטיבי של העולם האפשרי מאחורי אותו 'לא'".