פרישתה של ציפי לבני מהפוליטיקה היא טרגדיה. כלומר לא העובדה שציפי לבני לא תהיה יותר בפוליטיקה הישראלית היא טרגדיה. יש לה מעלות, אבל היו לה גם חסרונות רבים. גם כפוליטיקאית, גם כשרה, וגם כנושאת ונותנת עם הפלסטינים. אבל הטרגדיה היא שפרישתה של לבני משקפת את העובדה ש"מחנה השלום" – מה שלא תהיה ההגדרה של המושג המעורפל הזה – איבד את הסיפור שלו או לכל הפחות איבד את היכולת לספר אותו, לשווק אותו, למכור אותו. "לסחורה שלה לא היו קונים", כפי שכתבו כמעט כל הפרשנים.

ללבני עצמה יש חלק לא מבוטל במה שקרה לה ובמה שקרה לסיפור של "מחנה השלום". ואני לאו דווקא מדבר על ישיבתה בתפקידי מפתח בממשלות שניהלו מבצעים צבאיים קטלניים בלבנון ובעזה (פעמיים), שבהם נהרגו אלפי אזרחים לבנונים, פלסטינים וישראלים. אהוד אולמרט, שהורה על שניים מהמבצעים האלה, נחשב היום לאיש שלום. אהוד ברק, שהיה שר ביטחון ב"עופרת יצוקה", נתפס היום בעיני רבים במרכז-שמאל כמושיע שיציל אותם מידי נתניהו. שלא לדבר על גבי אשכנזי ובני גנץ, שפיקדו על הצבא בשניים מהמבצעים האלה, ומוחזקים היום כתקווה לשינוי. אבל לגברים כנראה מותר להשתתף בהרג. זה טבעי. לנשים זה אסור.

לבני כשרת החוץ עם ראש הממשלה דאז סלאם פיאד בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, ינואד 2008 (צילום: Andy Mettler, ויקימדיה, CC BY-SA 2.0)

האחריות שלה נוגעת יותר למשא ומתן הרציני האחרון שנוהל עם הפלסטינים בשלהי ממשלת אולמרט. לבני היתה אז שרת החוץ וניהלה את

כעשרים דקות לפני שמזכ"ל מרצ, תומר רזניק, הכריז על התוצאות, כבר היה ברור מיהו המנצח הגדול של הערב. כעשרים פעילים התקבצו סביב אילן גילאון וקראו בקול קצוב "אילן, אילן". אחר כך הם התחילו לקרוא "עלי, עלי". הכוונה היתה לעלי סלאלחה, מנהל בית הספר המצליח מבית ג'ן, שהצטרף לפריימריז של מרצ די במפתיע. לידם ישבה גם מהרטה ברוך. ההתלהבות סביבם לא הותירה מקום לספק שהם ניצחו.

ואכן, כשהוקראו התוצאות, בפני אולם מלא, בעיקר בצעירים, התברר שה"דיל" של גילאון ניצח כמעט במלואו. גילאון הגיע למקום הראשון (והשני ברשימה אחרי תמר זנדברג), סלאלחה – אלמוני די מוחלט לרוב מצביעי מרצ עד לפני זמן קצר – הגיע למקום הרביעי, וברוך, לשעבר סגנית ראש עיריית תל אביב מטעם מרצ, הגיעה למקום החמישי. רק הרביעי ברשימת המומלצים של גילאון – יניב שגיא, מנכ"ל גבעת חביבה וחבר קיבוץ – נדחק למקום ה-11.

בסביבתו של גילאון, במחנה "האדומים" כפי שהוא מכונה במרצ, הסבירו שה"דיל" הזה התבסס על המועמדים ה"חברתיים": גילאון עצמו, סלאלחה איש החינוך, מהרטה ברוך ששימשה כאחראית על תיק הרווחה בעיריית תל אביב. גילאון עצמו אמר ל"שיחה מקומית" מיד אחרי ההכרזה על התוצאות ש"אין דבר כזה חברתי, לא חברתי", אבל קשה להתעלם מכך שבששת המקומות הראשונים של מרצ אין מועמד אחד שהדגל המדיני, המאבק נגד הכיבוש, הוא הדגל המרכזי שלו. אחד מחברי הכנסת טען מאוחר יותר שהרוח הזו של העדפת "החברתי" על "המדיני" נשבה מאזור המזכ"ל רזניק.

הסיפור של אדמות הכפר א-נחלה, כפר פלסטיני הצמוד לבית לחם מדרום, אינו יוצא דופן בהיסטוריה של הכיבוש הישראלי בגדה המערבית. זהו אחד מכפרים רבים שתושביו גילו יום אחד שהשלטונות הישראליים הכריזו על נתח נכבד מאדמותיהם כ"אדמות מדינה", ניסו לבטל את רוע הגזירה במערכת המשפט הצבאית ואזרחית הישראלית, נכשלו, ועכשיו כל מה שנותר להם לעשות הוא לחכות ולראות מתי יעלו הבולדוזרים על האדמות, יישרו אותן ויכשירו אותן להקמתה של התנחלות ישראלית חדשה או להרחבתה. זה קרה בכל כך הרבה מקומות, אין סיבה שזה לא יקרה גם בא-נחלה.

אלא שבא-נחלה מקווים לתפנית בעלילה. במקום לדרוש את ביטול ההכרזה על אדמות הכפר שלהם כ"אדמות מדינה" – מהלך שכאמור נוסה ונכשל – הם מבקשים עכשיו שהאדמות האלה יוקצו להם, לתושבים הפלסטינים, ולא להקמת שכונה חדשה של התנחלות אפרת. הם הרי השכנים הישירים, יש להם זיקה ישירה לקרקע, האדמות נמצאות בלבו של המרחב האורבני של בית לחם, ולכן עיקרון השוויון דורש שהאדמות יוקצו להם. הרי "המדינה", כלומר ישראל, אינה יכולה לנקוט באפליה. להפך, בתור כוח כובש, ישראל מחויבת להגן על תושבי האזור הכבוש, לא להפלות את תושביו לרעה.

בתנועת "שלום עכשיו", ששלחה מכתב לאלוף פיקוד מרכז בשם התושבים בדרישה להקצות את "אדמות המדינה" באזור א-נחלה לתושבים פלסטינים, אומרים שזה מהלך משפטי תקדימי שעשויות לו משמעויות מרחיקות לכת. "זהו מהלך בעל פוטנציאל להשפיע דרמטית על יכולתה של ממשלת ישראל לנצל את האדמות הציבוריות בשטחי סי למטרות התנחלות", אומר עו"ד מיכאל ספרד, היועץ המשפטי של תנועת "שלום עכשיו". "לכל הפחות, נוכל לדרוש שוויון בהקצאות".

במלים אחרות, אם המהלך הזה יצליח, הוא עשוי לקרוא תיגר על ההיגיון של מפעל ההתנחלות בגדה ולהסיט אותו לכיוון לחלוטין לא צפוי.

את הביקור ברמאללה לרגל הקמת "הפורום הפלסטיני לחירות ושלום" אפשר להתחיל מהסוף. אחרי שישבנו, ארבעים ישראלים מארגוני שלום שונים, באולם רחב ידיים במוקטעה והאזנו לנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) מדבר על שלום, ואחרי שנסענו למסעדה ברמאללה לסעודה יחד אנשי "הוועדה הפלסטינית לאינטראקציה עם הציבור הישראלי" ושוב דיברנו על שלום, עלינו על האוטובוס שהיה אמור לקחת אותנו לירושלים. עלינו, וירדנו מהאוטובוס כעבור שלוש שעות בבנייני האומה בכניסה לירושלים. שלוש שעות כדי לעבור מרחק של 15 ק"מ בקו אווירי בין רמאללה לירושלים. אם היינו הולכים ברגל היינו מגיעים מהר יותר, ועוד עוצרים לקפה בדרך.

"למה אנחנו לא זזים", שאלו באוטובוס וניסו להתייעץ בווייז כדי לברר מתי נגיע. אבל ווייז לא עובד ברמאללה, ובכל מקרה גם אין כל כך טעם להשתמש בו. כי ביציאה מרמאללה אין דרכים חלופיות. אחרי שמחסום בית אל נסגר, הדרך היחידה לירושלים עוברת דרך קלנדיה, בכביש שמספר המסלולים בו משתנה אבל בסופו של דבר מתנקז למסלול אחד. וכך, דרך המסלול היחיד הזה, מפלסים את דרכם עשרות אלפי אנשים מדי ערב. אתמול בערב, אנחנו, ארבעים ישראלים, היינו ביניהם. "אתם חווים את מה שהאנשים ברמאללה חווים כל יום", אמר בצדק טאלב א-סאנע, חבר כנסת לשעבר ומי שארגן את המשלחת מטעם "פרלמנט השלום" הישראלי.

החוויה הזו לא יכולה שלא להעמיד בפרופורציה את דברי השלום והאחווה שנשמעו במוקטעה ובמסעדה ברמאללה. אבל גם לא יכולה למחוק אותם לחלוטין. לפחות 150 פלסטינים מילאו את האולם במוקטעה לרגל הקמת "הפורום לחירות ושלום". המלה פורום קצת גדולה על ההתארגנות זו. מדובר ביוזמה של "הוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית" בראשותו של מוחמד אל-מדני. הם הזמינו, הם ארגנו, הם נאמו, והאנשים באו. כמעט כולם גברים, רובם מבוגרים, לבני שיער.