"היום שבו האזרחים הערבים יבקשו את מלוא הזכויות האזרחיות שלהם", כתב פה ב"שיחה מקומית" אמיר פאח'ורי, "יהיה גם היום שבו מדינת היהודים תגיע לשיא המבוכה שלה". לפי פאח'ורי, קו מקשר עובר בין ההצלחה של הרשימה המשותפת בבחירות לבין ההפגנות המרשימות שאליהן יצאו עשרות אלפי פלסטינים בישראל במחאה על העלייה במעשי הרצח ואלימות: הם מבטאים תביעה הולכת וגוברת של האזרחים הפלסטינים לממש את האזרחות שלהם. השאלה היא אם בני ובנות הרוב היהודי מוכנים להשלים את חלקם בעסקה, ולהתחיל להתייחס אליהם כאל אזרחים במלוא מובן המלה – שותפים שווים בניהול המדינה.

התשובה לשאלה הזאת נראית שלילית. התגובה האלימה של השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, להפגנות נגד האלימות היא אינדיקציה ברורה לכיוון הזה. אילו ארדן היה מעלה על דעתו לרגע שהערבים-הפלסטינים בישראל הם אזרחים לכל דבר, אזרחים ללא תנאי, הוא לא היה מעלה על דעתו לתת ציונים ל"תרבות הערבית", ולקבוע שבסכסוכים ש"אצלנו", כלומר היהודים, נגמרים בתביעה משפטית, אצלם, אצל הערבים, "שולפים נשק".

אבל לא רק הימין, שבימיו של נתניהו בשלטון הפך את ההסתה נגד "הערבים" לכלי הפוליטי מספר אחד שלו, מגיב כך. בעוד הרשימה המשותפת מתמרקת לקראת המשא ומתן שהיא קיוותה לנהל עם כחול לבן על רשימת הדרישות שהציבה בתמורה להמלצה על בני גנץ כראש הממשלה, מפלגת הגנרלים התעלמה מההמלצה ההיסטורית כאילו היתה אוויר.

אפילו "תודה" לא טרחו להגיד שם, והמשיכו לדבר על ההשתוקקות שלהם להקים "ממשלת אחדות ליברלית".  ליברלית לגמרי, עד זה שמגיע לערבים. "אין שום הסכם", צייץ ח"כ יועז הנדל כדי להרגיע את תומכיו. "הם (הרשימה המשותפת; מ.ר) לא יהיו בממשלה בשום אופן. רשימה שמבטאת פגיעה בדו קיום. עם חברי כנסת שחלקם לא היו צריכים להגיע לכנסת ישראל".

אחד הקטעים היותר משונים בליל הבחירות אתמול היה ראיון שהעניק בצלאל סמוטריץ' אחרי פרסום המדגמים, שהעניקו ל"ימינה" בין שישה לשבעה מנדטים (גמרו כנראה עם שבעה). סמוטריץ' דיבר בלהט ושכנוע עצמי עמוק, כהרגלו, ותיאר את הציונות הדתית כ"כוח מוביל" שמתווה את הדרך לכל החברה הישראלית.

לרגע אפשר היה לשכוח שבכנסת הקרובה סמוטריץ' יעמוד בראש תת-סיעה של שני מנדטים בתוך סיעה של ארבעה מנדטים (איחוד מפלגות הימין, לאחר ש"הימין החדש" של בנט ושקד כבר הודיעו שיתפצלו מ"ימינה" ויקימו סיעה עצמאית), פחות או יותר בגודל של בל"ד או של תע"ל של אחמד טיבי. הפער בין סמוטריץ', שעשוי להיזכר כאחד משרי התחבורה עם הקדנציה הכי קצרה בהיסטוריה, לבין המציאות מעולם לא נראה גדול יותר.

פעם אחר פעם הציונות הדתית מנסה לחרוג מגבולות המגזר הפוליטי שלה. פעם אחר פעם היא מגלה שהיא לא אטקרקטיבית. ראשי ימינה בלילה הבחירות אתמול (צילום: פלאש 90)

באולפנים תהו אתמול בלילה אם העידן של בנימין נתניהו בראשות הממשלה הגיע לקיצו, והאריכו לדון בקשרים האישיים העכורים בינו לבין אביגדור ליברמן, שהביאו לכאורה לנפילתו. אבל מה שזכה לפחות תשומת לב היא העובדה שהימין "האידיאולוגי" – שמוביל את פרויקט ההתנחלויות והכיבוש – ספג אתמול מכה מהדהדת. מכה שהמשמעות שלה עשויה להיות עמוקה מאוד, משום שהיא נוגעת לעצם ההרכב הדמוגרפי של גוש הימין ולדומיננטיות של הימין הסיפוחיסטי

למרות הקמתה מחדש של הרשימה המשותפת, ולמרות הקמפיינים האזרחיים המסיביים לעידוד הצבעה ברחוב הערבי, כרגע נראה ששיעור ההצבעה בקרב הפלסטינים בישראל לא ירקיע שחקים.

בעוד ששיעור המחרימים מסיבות אידיאולוגיות הוא 10% לכל היותר, נראה ששאר האזרחים הערבים שלא יגיעו לקלפי ביום שלישי יעשו זאת בעיקר משום שהם אינם מאמינים שהבחירות יכולות להשפיע על מצבם: לעצור את גל הפשע – שרק אתמול הפיל עוד שני קורבנות, אחד בבאקה אל ע'רביה ושני בכפר ברא; לשפר את מערכת החינוך; לשפר את התחבורה הציבורית שלא מגיעה ליישובים הערביים ולתקן את הכבישים; לאפשר לאזרחים לבנות בלי חשש מצווי הריסה.

מוחמד ברכה – יו"ר ועדת המעקב של הציבור הערבי בארבע השנים האחרונות וקודם לכן ח"כ במשך 16 שנה, מתוכן 15 שנים כיו"ר חד"ש – מאמין שלבחירות ביום שלישי יש ממד "גורלי". ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוא אומר, מנסה "לחסל את קיומו הקולקטיבי" של הציבור הפלסטיני בישראל, ולכן להפלתו יש חשיבות עצומה.

מוחמד ברכה, יו"ר ועדת המעקב (צילום: נאסר אישתיה / פלאש 90)

אולם בשיחה בביתו בשפרעם הוא מודה שרבים בציבור הפלסטיני איבדו אמונם בפוליטיקאים – ובפוליטיקה בכלל. כמעט בכל מקום בעולם, הוא מזכיר, מיעוטים לאומיים מצביעים באחוזים גבוהים יותר מאשר כלל האוכלוסייה. בישראל המצב הפוך.

לברכה יש כמה הסברים איך הגענו למצב הזה. הפוליטיקאים הערבים עשו טעויות, החברה הערבית נעשתה יותר צרכנית ודואגת ל"אני", המאבק בכיבוש חדל להיות מוקד הזדהות.

סביר להניח שראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא באמת האמין שתוך שבוע הוא יצליח גם להעביר את חוק המצלמות בכנסת בשלוש קריאות, גם לנפנף את עמדות היועצים המשפטיים (לממשלה ולכנסת), וגם להתגבר על העתירות הצפויות לבג"ץ. נתניהו ידע שב-17 בספטמבר חוק המצלמות לא יהיה בתוקף. ובכל זאת, קשה להאמין שהוא ציפה לתוצאה הזאת. הצעת חוק שהממשלה תמכה בה פה אחד לא הצליחה להגיע אפילו לקריאה ראשונה בכנסת. זו כבר בגדר השפלה.

המטרה של קרקס חוק המצלמות היתה כנראה מראש אחרת. קריאת הקרב "הערבים גונבים את הבחירות" אמורה להיות המקבילה העכשווית של "הערבים נוהרים לקלפיות", ולעורר את הבייס לנהור לקלפי כדי להציל את נתניהו ואת ממשלת הליכוד-חרדים-ימין דתי הנוכחית. היא עשויה גם לשלוח פעילי ימין לקלפיות ביישובים הערבים במטרה לשבש את ההצבעה שם.

ח"כ מיקי זוהר (הליכוד), יו"ר הוועדה המסדרת בכנסת, בדיון על חוק המצלמות, 9 בספטמבר 2019 (צילום: יונתן סינדל / פלאש90)

יותר חשוב מכך, הפייק ניוז הזה נועד ליום שאחרי הבחירות. נתניהו קורא את הסקרים. מאז שהתחילה מערכת הבחירות 2019  מועד ב', בשום סקר הליכוד-חרדים-ימין דתי לא הגיעו ל-61 מנדטים. אפילו בשני הסקרים הבודדים שפורסמו בשבוע שעבר, שבהם עוצמה יהודית עוברת את אחוז החסימה, הגוש הזה לא הגיע ליעד המיוחל. בסקר אחד בודד, עם עוצמה יהודית, הגוש הזה הגיע ל-60, בשני ל-58. ברוב מכריע של הסקרים, הכהניסטים לא עוברים את אחוז החסימה,