הצטרפתי ביום שישי להפגנה שנערכה בסילוואן במחאה על פינוי משפחת סיאם מביתה. אין מחאה צודקת ממנה. מפעל שלם שכולו רוע ורצון להזיק ולהציק עומד מאחורי ההשתלטות של עמותת אלע"ד על הבית שבו התגוררו עד השבוע סמירה סיאם וילדיה.

מלבד הרצון לדחוק את הנוכחות הפלסטינית מסילוואן, אין שום הגיון מאחורי 25 שנות ההתדיינות המשפטית, ההוצאות הכספיות האדירות של המדינה, וגיוס מוסדות כמו האפוטרופוס לנכסי נפקדים שבכלל לא אמור לפעול במזרח ירושלים על פי הנחיות של היועצים המשפטים לממשלה לדורותיהם, מ-1967 עד היום.

הבית שאליו נכנסו אנשי אלע"ד בשבוע שעבר הוא לא פנינת נדל"ן, הוא לא מבנה עם סיפור היסטורי או רגשי מיוחד, להוציא את הקשר של בני משפחת סיאם שבנו אותו לפני 45 שנה. עוד בית ברחוב צפוף וצר, שהיה ונשאר ציר תחבורה מרכזי לעשרות אלפי תושבי סילוואן ונשאר מוזנח ומרופט אחרי 52 שנות שלטון ישראלי (ספרו לי עוד על "הפיתוח" שהביאו לשכונה מתנחלי אלע"ד ומאות אלפי התיירים המגיעים למתחם "עיר דוד" שהעמותה מפעילה ונמצא במרחק 150 מטר מהבית). שום חשיבות אין לו חוץ מזה שגרים בו פלסטינים, ובחלומות של אלע"ד אין פלסטינים בסילוואן.

מפגינים במחאה נגד השתלטות עמותת אלע"ד על חלק מבית משפחת סיאם בסילוואן (צילום: Free Jerusalem)

אלה חלומות שלא היה צריך את השמש הקופחת של יום שישי בצהריים כדי לפוגג אותם. כפי שידידי ניר חסון כתב בהארץ, אחרי 30 שנה של מאמצים בלתי נלאים,

כשמנסחי חוק הלאום כתבו כי "מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי", ו"מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי", אף אחד לא נפל מהכסא. הרי זה מה שמלמדים כל ילדה וילד בישראל, יהודים כמו ערבים: ישראל היא "מדינת הלאום" של העם היהודי, והקמת "מדינה יהודית" היתה המטרה של התנועה הציונית מרגע היוולדה.

אפילו מתנגדי החוק לא ממש חלקו על התפיסה הזו. היו שטענו שצריך להוסיף לו את ערך השוויון נוסח מגילת העצמאות, כי זו "הציונות האמיתית". היו שטענו שהחוק הזה רק מוכיח שהציונות היתה ונשארה תנועה גזענית. אבל אלה וגם אלה לא ערערו על כך שרעיון מדינת הלאום היהודית עומד בלב לבה של הציונות. מי שטוען אחרת, מי שמציע שישראל תהיה "מדינת כל אזרחיה" או חס וחלילה "מדינה דו-לאומית", נתפס כבוגד וחותר תחת הפרויקט הציוני ותחת מדינת ישראל.

בספרו "מעבר למדינת הלאום" (Beyond the Nation State) שיצא בשנה שעברה בהוצאת אוניברסיטת ייל (נוסח בעברית קיים, רק מחכה למו"ל), מנסה ד"ר דימיטרי שומסקי, היסטוריון של התנועה הציונית מהאוניברסיטה העברית, להוכיח שהתפיסה הזו שגויה מבחינה היסטורית. באותות ובמופתים ובציטוטים נרחבים מכל אבות הציונות – פינסקר, אחד העם, הרצל, ז'בוטינסקי ובן גוריון – הוא מבקש להראות שבחמישים השנים הראשונות לקיומה, משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד אמצע שנות ה-30 של המאה ה-20, התנועה הציונות לא כיוונה את עצמה ל"מדינת לאום" כפי שאנחנו מבינים אותה היום, וכפי שהיא משתקפת מניסוח חוק הלאום. לפי שומסקי, ראשי הציונות חשבו על המדינה היהודית כמדינה רב-לאומית או אפילו כמדינה בתוך מסגרת רחבה יותר, כמו מדינה בתוך ארצות הברית של אמריקה.

"בישראל אני לא יכול

יש לא מעט בעיות עם ההכרזה של עיסאווי פריג' ומוסי רז שהם יתמודדו במשותף על ראשות מרצ. אמנה אותן בהמשך. אבל אי אפשר לקחת מההכרזה את המימד החדשני, הכמעט מהפכני, של מהלך כזה בשמאל הישראלי. לא עוד דיבורים מופשטים על "שותפות יהודית-ערבית", אלא הצגת מודל פוליטי ממשי של שותפות מתוך שוויון מלא. רז ופריג' העלו את הרף, ומעכשיו אי אפשר יהיה להתעלם מהאתגר שהם הציבו.

אתחיל מהבעיות. דבר ראשון, אני לא משוכנע שהתמודדות מחודשת על ראשות מרצ היא הדבר הנכון ברגע זה. תמר זנדברג נבחרה לפני קצת יותר משנה בסך הכול לראשות המפלגה. מרצ אמנם לא הצליחה בבחירות באפריל, אבל גם קשה להגדיר את התוצאות ככישלון מוחץ. בנסיבות שנוצרו, מול שיטפון בוחרי המרכז-שמאל הלהוטים להפיל את את נתניהו בכל מחיר שנהרו לכיוון כחול-לבן, ירידה מחמישה לארבעה מנדטים היא תוצאה סבירה. מפלגת העבודה, עם הרשימה "המצוינת" שלה – תואר שחזר שוב ושוב בתקשורת – איבדה 75 אחוז מכוחה. מרצ איבדה עשרים אחוז. אני חושב שראוי היה לתת לזנדברג הזדמנות להשלים קדנציה, בין אם מרצ תרוץ לבדה בבחירות הקרובות ובין אם תלך במערך משותף עם מפלגת העבודה.

עניין שני הוא עצם השותפות בין שני גברים. גם רז וגם פריג' הזכירו בראיונות אתם את מפלגת הירוקים או מפלגת השמאל בגרמניה, שם התקנון קובע שני יושבי ראש משותפים. אלא שבדוגמאות האלה, יו"ר אחד הוא גבר והשנייה – אישה. אם כבר משנים את התקנון, היה ראוי לדרוש שוויון מגדרי, בוודאי במפלגה שבראשה כבר עמדו שלוש נשים – שולמית אלוני, זהבה גלאון וזנדברג עצמה.

אז מה קרה לאביגדור ליברמן, למה הוא התעקש על סופה של הקדנציה הכי קצרה בתולדות הכנסת, ואולי הקצרה ביותר בתולדות הפרלמנטים בעולם הדמוקרטי אי-פעם? שנאה אישית עמוקה וחיסול חשבונות עם נתניהו? ייתכן מאוד. הזדמנות לבנות את עצמו פוליטית לפני שהוא מתאדה בתור מפלגה קטנה ועדתית? גם אפשרות. קונספירציה בינלאומית שעל פיה ליברמן הוא כלי של פוטין במלחמתו נגד טראמפ? תמיד אפשר לדמיין. במאמר הזה אני שם בצד את כל השאלות האלה, המסקרנות אולי בפני עצמן, ומתרכז בנקודה שלא זוכה למספיק תשומת לב: הימין בישראל נמצא במשבר, והפיצוץ הפנימי עם ליברמן פשוט מוציא את הסתירות בתוך מחנה הימין החוצה.

המשבר של הימין מורכב, אבל אפשר לחלק אותו לשלושה פרקים: המתח החרדי-חילוני, משבר המנהיגות ומשבר מדיני.

נתחיל בעימות בין ליברמן ובין המפלגות החרדיות. ליברמן החזיר למגרש מטבע לשון פוליטי שהיה נדמה שערכו נמצא בירידה בשנים האחרונות: "כניעה לחרדים". זו היתה ההאשמה שהטיח בבנימין נתניהו לכל אורך הדרך. חוק הגיוס היה בעיניו רק דוגמה לכניעה הזו. על פניו, קשה להבין מה פתאום מפריעה לליברמן ה"כניעה" הזו. כמעט בכל הממשלות שליברמן ישב בהן, ישבו גם חרדים. אריה דרעי היה בעל ברית פוליטי וידיד אישי. שניהם נמנו עם חוג המקורבים של איש העסקים האוסטרי מרטין שלאף , שהיה גם מעורב, לפי הפרסומים, בניסיון לפשר במשבר הנוכחי. רק לאחרונה, כפי שהזכיר למחרת ההחלטה על פיזור הכנסת כמעט בדמעות ח"כ משה גפני, ליברמן כרת ברית עם אנשי "דגל התורה" כדי להביא את האיש שלו, משה ליאון, לראשות עיריית ירושלים. אז מה קרה עכשיו?

המשקעים האישיים