הנטייה להפריז היא חלק מהדנ"א שלו. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, באתר נפילה של טיל איראני, ב-20 ביוני 2025 (צילום: איתי רון / פלאש90)

ב-27 בפברואר 2026, לפחות על הנייר, מצבה הגיאופוליטי של ישראל נראה לכל הפחות סביר, אולי אפילו מצוין, תלוי במתבונן. רק חודשיים קודם לכן הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו בכנסת כי "מדינת ישראל היום חזקה מאי-פעם, היא המעצמה החזקה ביותר במזרח התיכון, ובתחומים מסוימים היא מעצמה עולמית".

הנטייה להפריז היא חלק מהדנ"א של נתניהו, אבל באותו רגע היה נראה שיש לו על מה להסתמך. בעזה חמאס אומנם שרד, אך נחלש מאוד צבאית ובעיקר פוליטית, והיה מוכן לוותר על השלטון ואולי אף על חלק מנשקו כדי לשרוד. הפסקת האש שנחתמה בנובמבר 2025 יצרה את הרושם המוטעה שהמלחמה הסתיימה ושהשלום בדרך – בדיוק האשליה שנתניהו היה זקוק לה כדי להסיט את תשומת הלב העולמית מההשמדה שישראל חוללה בעזה ולאפשר לו להמשיך במדיניות החביבה עליו: "ניהול סכסוך" אלים, שבו ישראל שולטת ביותר ממחצית הרצועה ומתקיפה מתי ואיפה שהיא רוצה.

בלבנון, הניצחון נראה מושלם. חזבאללה היה מוכה לא רק צבאית, אלא גם פוליטית. מאז הפסקת האש בנובמבר 2024, ישראל המשיכה להפציץ בלבנון ללא הפרעה, ובעיקר ללא תגובה מצד חזבאללה. במקביל, ממשלת לבנון החדשה הצהירה על רצונה לפרק את הארגון השיעי מנשקו – לא רק מדרום לליטאני, אלא בלבנון כולה – והסירה את סעיף "ההתנגדות החמושה" מקווי היסוד שלה. הנשיא ג'וזף עאון דיבר בגלוי על אפשרות של שלום בין המדינות, והאמריקאים לחצו על לבנון להיכנס למו"מ אזרחי עם ישראל.

המשטר, הכבר לא כל כך חדש בסוריה, נראה ידידותי ביותר לישראל מראשיתו: שר החוץ הסורי

התעלמות תקשורתית. ועידת השלום העממית בתל אביב, ב-30 באפריל 2026 (צילום: עופר עמרם – סל הפקות)

"ועידת שלום שמביאה אלפי אנשים, עם אנרגיות שיא, היא חדשות. למה כל כנס קטן עד בינוני של הימין הקיצוני הוא ניוז שמצדיק כותרות ראשיות, ואירוע ענק של מחנה השלום שבונה עצמו מחדש לא? הזיה. התקשורת הישראלית (שפעם היו שחשבו שהיא שמאלנית) ממשיכה לשרת את הימין העמוק ולהציג מציאות לפיה אין מחנה שלום בישראל, ואין אלטרנטיבה".

תמי יקירה, המרכזת של קואליציית "הגיע הזמן", צודקת בדברים הכועסים שכתבה אחרי סיומה של "ועידת השלום העממית" שהתקיימה ביום חמישי האחרון בגני התערוכה בתל אביב, תחת המטרייה של הקואליציה הזו, המונה 80 ארגונים. רק לשם השוואה, באותו יום שבו התקיימה "ועידת השלום העממית" נפתחה הליכודיאדה באילת. יובל קרני דיווח ב-ynet שהליכודיאדה היתה כה תוססת, עד שהאירוע המרכזי בה – נאום של שר המשפטים יריב לוין – בוטל משום שאיש לא הגיע לאולם.

ובכל זאת, אין צרכן או צרכנית תקשורת בישראל שלא שמע על הליכודיאדה, ואילו אירוע השמאל בתל אביב כמעט לא סוקר בכלי התקשורת הממסדיים. הסיקור היחיד היה ראיון שעשה רביב דרוקר עם מעוז ינון ועזיז אבו סארה, בן שכול ואח שכול שספרם על המסע המשותף שלהם יצא לאחרונה באנגלית. אבל הראיון נשא אופי של קוריוז – תראו ישראלי ופלסטיני שמדברים על שלום – ובסיומו פנה דרוקר אל חברי הפאנל ושאל אם מישהו מהם שמע על ועידת השלום שינון ואבו סארה משתתפים בה. רק אחד מחברי הפאנל, הנחשב לפאנל הכי שמאלני בטלוויזיה, שמע על האירוע.

בחדרי החדשות של הערוצים הגדולים ושל כלי התקשורת המרכזיים

"הם רוצים להקשות עלינו, החקלאים הפלסטינים. המטרה שלהם פוליטית". חממה בכפר ג׳יוס, 7.4.26 (צילום: תמנה רוז פרץ)

"הם מציקים לנו, הכפריים, כדי שנהגר לערים, ומהערים לחו"ל. הם רוצים להקשות עלינו, החקלאים הפלסטינים. המטרה שלהם פוליטית". חכם סלים עומד בחממת הפלפלים שלו, באדמות הכפר ג'יוס שממזרח לקלקיליה. יותר מ-30 אלף שקל עלה לו לבנות אותה, ועוד עשרות אלפים השקיע בהכשרת השטח. עכשיו כל מה שהשקיע – ופרנסת משפחתו, התלויה בהכנסות מחממה זו ומחממות נוספות – עלול לרדת לטמיון אם ימומש הצו שהוציא המנהל האזרחי לחממה לפני כחודש.

סלים לא לבד. בכפר ג'יוס לבדו הוצאו בתקופה האחרונה צווי הפסקת עבודה – צעד ראשון לפני הריסה – ל-52 חממות הנמצאות בצד "הפלסטיני" של גדר ההפרדה, החוצה את אדמות הכפר. לעשרות חממות נוספות של תושבי הכפר, הנמצאות בצד "הישראלי" של הגדר, כלומר בין הגדר לקו הירוק, הוצאו השבוע צווי הריסה. לפחות שתי חממות בצד ה"פלסטיני" כבר נהרסו.

>> הגדר, השערים, והנישול השיטתי של חקלאים פלסטינים מאדמתם

הנימוק המוזכר בצווים שהנפיק המנהל האזרחי הוא שהחממות הוקמו ללא רישיון, אף שהן קיימות כבר שנים רבות, חלקן עוד משנת 2000. בצווים לא מוזכר נימוק ביטחוני, אך הם הוצאו לחממות הנמצאות במרחק 300 מטר משני צידי גדר ההפרדה, דבר שעורר חשש כי המטרה היא "לנקות" את כל השטח הזה מנוכחות חקלאית פלסטינית.

"מאות משפחות מתפרנסות מהחממות האלה", אומר יעקוב עספור, הממונה מטעם הרשות הפלסטינית על ג'יוס, בשיחה במשרדו בכפר. "אם אתה הורס את החממות, אתה הורס את הפרנסה שלהן. כבר עכשיו אין עבודה בכפר. 50% מהגברים עבדו בישראל. לאנשים אין 20 שקל כדי להטעין חשמל לבתים שלהם. אני חושב שזה חלק מתוכנית (ישראלית) לגרש אותנו מפה".

הכפר ג'יוס יושב על גבעה המשקיפה על מישור החוף. נתניה נראית ממנו במרחק נגיעה. האדמות החקלאיות שלו

לייאוש יש נטייה פרדוקסלית לייצב את הקיים, והוא עשוי לפעול בסופו של דבר לטובת נתניהו. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ב=26 בינואר 2026 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)

השם שניתן לגל ההפצצות הישראליות בלבנון, שיצא לדרך עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש בין ארה"ב לאיראן, יכול ללמד על המקום שבו ישראל נמצאת. אם "צוק איתן" ניסה לבטא עמידוּת, "חרבות ברזל" ביטא מלחמה קשה ו"שאגת הארי" נכונות לקרב, הרי ש"חושך נצחי" מבטא את סוף החיים – את המוות. המטרה היא איוּן מוחלט. שר הביטחון, ישראל כ"ץ, אמר כי בתום המלחמה 600,000 הלבנונים שחיו מדרום לנהר הליטאני לא יורשו לחזור, וכפריהם הסמוכים לגבול ייהרסו. יֵרד עליהם חושך נצחי. מטרת המלחמה היא פשע מלחמה.

פרופ' יגיל לוי טוען כי המלחמה האחרונה נגד איראן וחזבאללה – מלחמה יזומה שלא באה כתגובה למתקפה ואף לא כדי למנוע איום מיידי – משקפת אימוץ מלא של תפיסת "ביטחון הקבע", מושג שטבע ההיסטוריון דירק מוזס. אלא שבניגוד לדימוי הרווח, אין מדובר בשבר מוחלט אלא בהקצנה של דפוס עמוק יותר: ישראל אומנם שאפה תמיד לביטחון מתמשך, אך לאורך עשורים הכירה גם בגבולות הכוח ובצורך לעגנו באופק מדיני ונורמטיבי.

אין כאן רומנטיזציה של העבר. גם בתקופות קודמות המיליטריזם היה רכיב מרכזי בעיצוב המדיניות והחשיבה הביטחונית הישראלית. השינוי הוא בהקצנתו. המעבר הוא גם מושגי, כפי שמדגיש לוי בעקבות מוזס: לא עוד ביטחון כניהול איומים, אלא שאיפה ל"ביטחון קבוע", שגרסתו הקשה מכוונת לא רק לחיסול איומים מיידיים אלא גם עתידיים, עד כדי כך ש"חתירה לפתרון קבע אינה מאפשרת פשרה, מדינית או הרתעתית, אלא כרוכה בהשמדה, גירוש או שליטה באוכלוסייה הנתפסת כמסכנת את ביטחון המדינה". החריג היה לנורמה.

אימוץ תפיסת הביטחון המלא בגרסתו