קו ישיר עובר בין ההחלטה – לכאורה – של עוזריו הקרובים של ראש הממשלה בנימין נתניהו להטריד את עד המדינה שלמה פילבר, בין נאומו של שר המשפטים אמיר אוחנה שהפר צו איסור פרסום כדי להלך אימים על עד המדינה ניר חפץ, בין האלימות ההולכת וגוברת כלפי המפגינים נגד השחיתות בפתח תקווה, בין מאמציו הבלתי נלאים של נתניהו לשלול את הלגיטימציה של ממשלה שתישען על הקולות של הרשימה המשותפת, ובין ההוראה שנתן הבוקר להפציץ בתים פרטיים של אנשי הג'יהאד האסלאמי בעזה ובדמשק, הפצצות שבהן נהרגו פעיל הארגון בהאא אבו אלעטא ואשתו בעזה, ובנו (ואולי גם נכדתו לפי חלק מהדיווחים) של פעיל הארגון אכרם אל עג'ורי בדמשק.

כמעט כל פרשן פוליטי מבין שמטרת ההתקפה בעזה היתה קודם כל להקשות על גנץ להקים ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת. פעיל פלסטיני ליד ביתו של בכיר הג'יהאד האסלאמי בהאא אבו אלעטא שהופצץ בעזה (צילום: חסאן ג'די / פלאש 90)

התנהגות בסגנון מאפיוזי, הפרת חוק, הסתה נגד מתנגדים יהודים וערבים, ועכשיו ניסיון מכוון להביא להתלקחות צבאית, המאיימת על חיי פלסטינים וישראלים כאחד. הכל למען מטרה אחת – להשאיר את נתניהו ברחוב בלפור. לכך כל האמצעים כשרים. וממש לא בטוח שראינו את הסוף.

קל לומר

ישראל נמצאת במבוי סתום פוליטי כבר שנה, במיוחד אחרי הבחירות האחרונות. ראש הממשלה היוצא, בנימין נתניהו, מתבצר עם גוש של 55 מנדטים שהצליח לגבש מאחוריו – אבל עם 55 מנדטים לא מרכיבים ממשלה. יו"ר כחול לבן, בני גנץ, רוצה "ממשלת אחדות ליברלית" עם הליכוד ויו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, אבל לא מצליח לפרק את הגוש של נתניהו. וליברמן, שנחוש להפיל את נתניהו מצד אחד אבל לא מסוגל להצטרף למרכז-שמאל מצד שני, מכיוון שהוא איש ימין שעשה קריירה פוליטית משנאת ערבים, יושב על הגדר.

הדרך היחידה לצאת מהמבוי הסתום הזה היא ממשלת מיעוט של כחול-לבן, העבודה-גשר והמחנה הדמוקרטי, בתמיכת הרשימה המשותפת ותוך הימנעות של ליברמן. אבל כחול-לבן לא נראים מוכנים לכך כרגע, ובכל מקרה, המרחק האידיאולוגי שכל הצדדים צריכים לעשות כדי להגיע לפתרון הזה הוא עדיין גדול מאוד, וספק אם אפשר לגשר עליו בטווח זמנים כל כך קצר.

הדרך לצאת מהמבוי הסתום היא ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת. יו"ר כחול לבן, בני גנץ, מקבל מהנשיא ראובן ריבלין מנדט להקמת ממשלה, ב-23 באוקטובר 2019 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

דווקא בגלל הערפל הזה, הגיע זמן למסגר את הפוליטיקה הישראלית על פי קווים רעיוניים חדשים: לא עוד ימין ושמאל, גם לא ליברלי מול שמרני או דתי מול חילוני – אלא זרם השותפות, שהפרקטיקה שלו היא שוויון בין האזרחים היהודים והערבים ושותפות פוליטית ביניהם,

קצת אחרי שטראמפ נבחר, נקלעתי לוויכוח עם קרוב משפחה שחי באמריקה. הוא תמך בדונלד טראמפ, אני הייתי נגד. לא הגענו להסכמה. אבל בסופו של דבר אמרתי לו שהשאלה אם טראמפ טוב או רע ואם אוהיו תהיה אדומה או כחולה די משעממת את מי שלא חי באמריקה, ונעשית דומה לשאלה אם ויקטור אורבן טוב או רע להונגריה (חשוב, אבל בעיקר להונגרים), כי ארה"ב הולכת ומאבדת את חשיבותה העולמית – וטרמאפ רק יאיץ את התהליך הזה. אמרתי לו גם שלי, בתור ישראלי שרוצה לסיים את הכיבוש, אלה חדשות מצוינות. כמה שתהיה פחות ארה"ב במזרח התיכון, ככה יש יותר סיכוי שישראלים ופלסטינים, ערבים ויהודים, יעשו שלום אמיתי.

לא יכולה להיות מחלוקת על כך שהמעורבות האמריקאית בסכסוך הישראלי-פלסטיני נכשלה. יותר מ-26 שנה עברו מאז שארה"ב לקחה בעלות על התיווך בסכסוך – והיא השיגה אפס תוצאות. במושגים של טרמאפ, שבוחן הכל במונחים של הצלחה או כישלון, התיווך האמריקאי הוא לוזר. לוזר שאפילו לא מודע לכך שהוא לוזר.

לא ניסה אף פעם לצייר את עצמו כמתווך הוגן. דונלד טראמפ, ג'ראד קושנר ובנימין נתניהו (צילום: קובי גדעון / לע"ם)

אפשר לומר הרבה דברים שליליים על תהליך אוסלו, אבל אי אפשר לקחת ממנו את זה שהוא התחיל בשיחות ישירות בין ישראלים לפלסטינים, והביא להכרה הדדית של הפלסטינים בישראל ושל ישראל באש"ף. את ההכרה הזו גם 26 שנה

"היום שבו האזרחים הערבים יבקשו את מלוא הזכויות האזרחיות שלהם", כתב פה ב"שיחה מקומית" אמיר פאח'ורי, "יהיה גם היום שבו מדינת היהודים תגיע לשיא המבוכה שלה". לפי פאח'ורי, קו מקשר עובר בין ההצלחה של הרשימה המשותפת בבחירות לבין ההפגנות המרשימות שאליהן יצאו עשרות אלפי פלסטינים בישראל במחאה על העלייה במעשי הרצח ואלימות: הם מבטאים תביעה הולכת וגוברת של האזרחים הפלסטינים לממש את האזרחות שלהם. השאלה היא אם בני ובנות הרוב היהודי מוכנים להשלים את חלקם בעסקה, ולהתחיל להתייחס אליהם כאל אזרחים במלוא מובן המלה – שותפים שווים בניהול המדינה.

התשובה לשאלה הזאת נראית שלילית. התגובה האלימה של השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, להפגנות נגד האלימות היא אינדיקציה ברורה לכיוון הזה. אילו ארדן היה מעלה על דעתו לרגע שהערבים-הפלסטינים בישראל הם אזרחים לכל דבר, אזרחים ללא תנאי, הוא לא היה מעלה על דעתו לתת ציונים ל"תרבות הערבית", ולקבוע שבסכסוכים ש"אצלנו", כלומר היהודים, נגמרים בתביעה משפטית, אצלם, אצל הערבים, "שולפים נשק".

אבל לא רק הימין, שבימיו של נתניהו בשלטון הפך את ההסתה נגד "הערבים" לכלי הפוליטי מספר אחד שלו, מגיב כך. בעוד הרשימה המשותפת מתמרקת לקראת המשא ומתן שהיא קיוותה לנהל עם כחול לבן על רשימת הדרישות שהציבה בתמורה להמלצה על בני גנץ כראש הממשלה, מפלגת הגנרלים התעלמה מההמלצה ההיסטורית כאילו היתה אוויר.

אפילו "תודה" לא טרחו להגיד שם, והמשיכו לדבר על ההשתוקקות שלהם להקים "ממשלת אחדות ליברלית".  ליברלית לגמרי, עד זה שמגיע לערבים. "אין שום הסכם", צייץ ח"כ יועז הנדל כדי להרגיע את תומכיו. "הם (הרשימה המשותפת; מ.ר) לא יהיו בממשלה בשום אופן. רשימה שמבטאת פגיעה בדו קיום. עם חברי כנסת שחלקם לא היו צריכים להגיע לכנסת ישראל".