אחד הקטעים היותר משונים בליל הבחירות אתמול היה ראיון שהעניק בצלאל סמוטריץ' אחרי פרסום המדגמים, שהעניקו ל"ימינה" בין שישה לשבעה מנדטים (גמרו כנראה עם שבעה). סמוטריץ' דיבר בלהט ושכנוע עצמי עמוק, כהרגלו, ותיאר את הציונות הדתית כ"כוח מוביל" שמתווה את הדרך לכל החברה הישראלית.

לרגע אפשר היה לשכוח שבכנסת הקרובה סמוטריץ' יעמוד בראש תת-סיעה של שני מנדטים בתוך סיעה של ארבעה מנדטים (איחוד מפלגות הימין, לאחר ש"הימין החדש" של בנט ושקד כבר הודיעו שיתפצלו מ"ימינה" ויקימו סיעה עצמאית), פחות או יותר בגודל של בל"ד או של תע"ל של אחמד טיבי. הפער בין סמוטריץ', שעשוי להיזכר כאחד משרי התחבורה עם הקדנציה הכי קצרה בהיסטוריה, לבין המציאות מעולם לא נראה גדול יותר.

פעם אחר פעם הציונות הדתית מנסה לחרוג מגבולות המגזר הפוליטי שלה. פעם אחר פעם היא מגלה שהיא לא אטקרקטיבית. ראשי ימינה בלילה הבחירות אתמול (צילום: פלאש 90)

באולפנים תהו אתמול בלילה אם העידן של בנימין נתניהו בראשות הממשלה הגיע לקיצו, והאריכו לדון בקשרים האישיים העכורים בינו לבין אביגדור ליברמן, שהביאו לכאורה לנפילתו. אבל מה שזכה לפחות תשומת לב היא העובדה שהימין "האידיאולוגי" – שמוביל את פרויקט ההתנחלויות והכיבוש – ספג אתמול מכה מהדהדת. מכה שהמשמעות שלה עשויה להיות עמוקה מאוד, משום שהיא נוגעת לעצם ההרכב הדמוגרפי של גוש הימין ולדומיננטיות של הימין הסיפוחיסטי

למרות הקמתה מחדש של הרשימה המשותפת, ולמרות הקמפיינים האזרחיים המסיביים לעידוד הצבעה ברחוב הערבי, כרגע נראה ששיעור ההצבעה בקרב הפלסטינים בישראל לא ירקיע שחקים.

בעוד ששיעור המחרימים מסיבות אידיאולוגיות הוא 10% לכל היותר, נראה ששאר האזרחים הערבים שלא יגיעו לקלפי ביום שלישי יעשו זאת בעיקר משום שהם אינם מאמינים שהבחירות יכולות להשפיע על מצבם: לעצור את גל הפשע – שרק אתמול הפיל עוד שני קורבנות, אחד בבאקה אל ע'רביה ושני בכפר ברא; לשפר את מערכת החינוך; לשפר את התחבורה הציבורית שלא מגיעה ליישובים הערביים ולתקן את הכבישים; לאפשר לאזרחים לבנות בלי חשש מצווי הריסה.

מוחמד ברכה – יו"ר ועדת המעקב של הציבור הערבי בארבע השנים האחרונות וקודם לכן ח"כ במשך 16 שנה, מתוכן 15 שנים כיו"ר חד"ש – מאמין שלבחירות ביום שלישי יש ממד "גורלי". ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוא אומר, מנסה "לחסל את קיומו הקולקטיבי" של הציבור הפלסטיני בישראל, ולכן להפלתו יש חשיבות עצומה.

מוחמד ברכה, יו"ר ועדת המעקב (צילום: נאסר אישתיה / פלאש 90)

אולם בשיחה בביתו בשפרעם הוא מודה שרבים בציבור הפלסטיני איבדו אמונם בפוליטיקאים – ובפוליטיקה בכלל. כמעט בכל מקום בעולם, הוא מזכיר, מיעוטים לאומיים מצביעים באחוזים גבוהים יותר מאשר כלל האוכלוסייה. בישראל המצב הפוך.

לברכה יש כמה הסברים איך הגענו למצב הזה. הפוליטיקאים הערבים עשו טעויות, החברה הערבית נעשתה יותר צרכנית ודואגת ל"אני", המאבק בכיבוש חדל להיות מוקד הזדהות.

סביר להניח שראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא באמת האמין שתוך שבוע הוא יצליח גם להעביר את חוק המצלמות בכנסת בשלוש קריאות, גם לנפנף את עמדות היועצים המשפטיים (לממשלה ולכנסת), וגם להתגבר על העתירות הצפויות לבג"ץ. נתניהו ידע שב-17 בספטמבר חוק המצלמות לא יהיה בתוקף. ובכל זאת, קשה להאמין שהוא ציפה לתוצאה הזאת. הצעת חוק שהממשלה תמכה בה פה אחד לא הצליחה להגיע אפילו לקריאה ראשונה בכנסת. זו כבר בגדר השפלה.

המטרה של קרקס חוק המצלמות היתה כנראה מראש אחרת. קריאת הקרב "הערבים גונבים את הבחירות" אמורה להיות המקבילה העכשווית של "הערבים נוהרים לקלפיות", ולעורר את הבייס לנהור לקלפי כדי להציל את נתניהו ואת ממשלת הליכוד-חרדים-ימין דתי הנוכחית. היא עשויה גם לשלוח פעילי ימין לקלפיות ביישובים הערבים במטרה לשבש את ההצבעה שם.

ח"כ מיקי זוהר (הליכוד), יו"ר הוועדה המסדרת בכנסת, בדיון על חוק המצלמות, 9 בספטמבר 2019 (צילום: יונתן סינדל / פלאש90)

יותר חשוב מכך, הפייק ניוז הזה נועד ליום שאחרי הבחירות. נתניהו קורא את הסקרים. מאז שהתחילה מערכת הבחירות 2019  מועד ב', בשום סקר הליכוד-חרדים-ימין דתי לא הגיעו ל-61 מנדטים. אפילו בשני הסקרים הבודדים שפורסמו בשבוע שעבר, שבהם עוצמה יהודית עוברת את אחוז החסימה, הגוש הזה לא הגיע ליעד המיוחל. בסקר אחד בודד, עם עוצמה יהודית, הגוש הזה הגיע ל-60, בשני ל-58. ברוב מכריע של הסקרים, הכהניסטים לא עוברים את אחוז החסימה,

הרבה ביקורת נמתחה על מרצ לאורך השנים. אמרו שהיא לבנה מדי, שמאלנית מדי, ציונית מדי, תל אביבית מדי, מייצגת מדי את האליטה, נושאת רק את הדגל המדיני ומזניחה את החברתי. אבל דבר אחד אי אפשר היה לקחת ממנה. בעוד מפלגות המרכז למיניהן וגם מפלגת העבודה (גם בימים הלא-רחוקים שקדמו לעמיר פרץ) ברחו מעיסוק בסכסוך הישראלי-הפלסטיני וחששו להעלות את המלה "כיבוש" על דל שפתיהם, מרצ היתה מאוד ברורה: צריך לסיים את הכיבוש – נכתב באופן חד במצע המפלגה – צריך להגיע לפתרון של שתי מדינות, ישראל ופלסטין, ויש פרטנר פלסטיני לשלום.

לפני הבחירות באפריל נסעה יו"ר מרצ דאז תמר זנדברג לרמאללה להיפגש עם הפרטנר הזה, יו"ר אש"ף מחמוד עבאס (אבו מאזן). אף מפלגה "יהודית" לא היתה כה נחרצת בעניין הזה. בשנים האחרונות, מרצ גם חיזקה מאוד את נושא השותפות היהודית-ערבית, ואפילו דנה ברצינות באפשרות להפוך למפלגה יהודית-ערבית עם יו"ר משותף.

בחלוקת העבודה הפנימית במחנה הדמוקרטי, ברק קיבל את "התיק המדיני". הורוביץ, ברק ושפיר עם השקת הקמפיין של המחנה הדמוקרטי (צילום: פלאש 90)

על הרקע הזה, האמירות של אהוד ברק, מספר 10 ברשימת המחנה הדמוקרטי שתישא את האותיות "מרצ" בבחירות הקרובות, אמורות להיחשב כסטייה ברורה מהעמדות האלה. במאמר ב"הארץ", בהרצאות ובראיונות ברק אמנם מודה שהעניין הפלסטיני הוא "הפיל שבחדר" ובכך הוא בהחלט חריג בשיח הפוליטי היום, אבל