לקראת הבחירות ב-2009, החליט יו"ר מרצ דאז חיים אורון (ג'ומס) לנסות להרחיב את התמיכה במפלגה ולצרף אליה כוחות חדשים. ניצן הורוביץ וטליה ששון, לדוגמה, חברו אז למרצ במסגרת מה שכונה "התנועה החדשה". גם ד"ר הני זובידה, פעיל בקשת הדמוקרטית המזרחית, קיבל הזמנה מאורון להצטרף. זובידה מספר שהגיע לפגישה ואמר לאורון שיצטרף רק אם יוצב במקום השלישי.  לא בגלל ענייני כבוד, אלא כדי שהייצוג המזרחי יהיה משמעותי. אורון, מספר זובידה, סירב. "אתם בפריפריה אף פעם לא מצביעים לנו", משחזר זובידה את מה שאמר לו אורון, "תמיד הבטחתם לנו, והקולות אף פעם לא הגיעו". השידוך, כפי שידוע, לא יצא לפועל.

חלק מהתגובות השליליות לאיחוד בין עמיר פרץ ואורלי לוי, בין העבודה לגשר, שיקפו בדיוק את הגישה הזו. ההצהרות של פרץ ולוי כי יביאו קולות מהפריפריה התקבלו בספקנות עמוקה. גם כשפרץ הזכיר שב-2006 הוא הצליח להביא לעבודה עשרות אלפי קולות מהפריפריה, טענו מולו שהמצב השתנה ואין לו סיכוי לחזור על ההצלחה. פעיל בכיר באחת ממפלגות השמאל מספר כי כשהציע להשקיע מאמץ בפריפריה, הסבירו לו שאין טעם, כי זה קרב אבוד. עדיף להשקיע ביישובים שכבר הצביעו לנו בשיעורים גבוהים, אמרו לו. זו גם היתה הטקטיקה המוצהרת של ארגון V15 לפני הבחירות ב-2015: להתרכז בהעלאת אחוזי ההצבעה באזורים שבכל מקרה מצביעים למרכז שמאל. בקיצור, הגישה הרווחת בקרב רבים בשמאל היתה שלשאיפה של פרץ ולוי להביא קולות מהפריפריה אין על מה להתבסס, והיא עלולה רק להזיק, כי הם יבזבזו משאבים על ריק. עדיף להתרכז במצביעי השמאל הקיימים.

הסופר הבריטי מרטין איימס הוא, מה שנקרא, "אוהב ישראל". לצד הצעה להקים תאי גזים לקשישים ולחולים ממחלות סופניות כדי למנוע "פיצוץ דמוגרפי" בבריטניה, הוא גם הביע תמיד עמדות פרו-ישראליות. בראיון ל"הארץ" לפני כמה שבועות הוא חזר על התמיכה הזו. "ישראל היתה חייבת ליהפך לגבר קשוח", הוא הסביר למראיין את התמיכה שלו בישראל, חרף מה שהיא מעוללת לפלסטינים. "ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להתנהג במתיקות. היא היתה חייבת ללמוד את אמנות האלימות… סול בלו נהג לומר שבלי ישראל, הגבריות היהודית היתה מתה. ציון באה בעקבות השואה, והדרך היחידה שהיא היתה יכולה לקום היא באמצעות כינון מחדש של הגבריות".

שומרים על החרב שלופה (צילום מסך מתוך הסדרה פאודה)

במלים אחרות, בעיניו של מרטין איימס, ישראל, והאלימות שהיא מפעילה כלפי הפלסטינים, מבטאת "כינון מחדש של הגבריות". נזכרתי בדברים האלה בעקבות החשיפה של ניר חסון ב"הארץ" כי לצורך העצמת הדרמה בסדרה "מחוז ירושלים", ההפקה והמשטרה שתלו נשק במרתף מתחת לביתו של תושב עיסאוויה. נזכרתי בדברים משום שהסדרה הזו, כמו "פאודה" שבאה לפניה או "חטופים", מעמידה במרכז את ה"גבריות" הישראלית. זה סוד קסמה. גם אם משתתפות בהן נשים, אלה סדרות גבריות מאוד. זה סוד קסמן. "פאודה" ו"חטופים" הן סדרות פיקשן, "מחוז ירושלים" אמורה להיות סדרה דוקומנטרית, אבל ההבדל, כפי שראינו, דק מאוד. "פאודה" עושה מאמץ אדיר להיראות כמו הדבר האמיתי, ו"מחוז ירושלים", מסתבר, עשתה מאמץ גדול כדי להפוך לפיקשן.

מה שמעניין הוא שזה כנראה

לצד החגיגות של איילת שקד, נפתלי בנט, רפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' על "האיחוד ההיסטורי" ביניהם, מעטים שמו לב לעובדה קטנה אבל משמעותית. שמה של הרשימה החדשה, "איחוד הימין", לא כולל המלה 'דתי' ולא את המלה 'יהודי', ולא שום מלה המצביעה על האופי ה"אמוני" של המפלגה החדשה. לא "המזרחי" (ראשי תיבות של 'מרכז רוחני"), תנועת האם של הציונות הדתית, לא "המפלגה הדתית-לאומית", המפד"ל, שליוותה את המפה הפוליטית בישראל במשך עשרות שנים, ואפילו לא "הבית היהודי" של שלוש מערכות הבחירות האחרונות. יוק.

"עכשיו נעלמה הציונות הדתית", כתב בדף הפייסבוק שלו יצחק מאיר, מי שעמד במשך שנים בראש ימין אורד, ממוסדות הדגל של החינוך הדתי, היה בכיר במפד"ל של יוסף בורג, ושימש כשגריר בשוויץ ובלגיה, "…נפלו המסכות, אין לא מרכז רוחני ולא מפד"ל ולא בית יהודי. יש איחוד הימין. הציונות הדתית והימין, היינו הך… זה שמהיום ואילך 'ציונות דתית' הולכת לכנסת תחת דגל שכתוב בו רק ימין מעורר בי עצבת. דבר אין לי עם בעלי השקפות הקרויות היום ימין… זו דרמה… השבר עכשיו הוא היסטורי".

מאיר שם אצבע על נקודה חשובה. מפלגת העבודה, עם כל הגלגולים שעברה ועם כל הביקורת שהוטחה בעמיר פרץ בעשרת הימים האחרונים, שמרה על השם שלה, שירשה ממפא"י, מפלגת פועלי ארץ ישראל. יורשי המפד"ל, מפלגה היסטורית כמעט כמו מפא"י, השילו מעל עצמם את ההגדרה הדתית-יהודית כאילו היתה זוג גרביים ישנות.

השינוי הזה מתבטא, כמובן, גם בעובדה שהמפלגות שעדיין רואות את עצמן מייצגות את הציונות הדתית, ושכמעט כל מצביעיהן באים מהציבור הזה, החליטו להעמיד בראשן את שקד, אשה לא דתיה ואפילו לא מסורתית. המהלך הזה אכן עורר התנגדות של חלק מהרבנים. "בראש המפלגה הדתית לאומית חייב לעמוד יהודי ירא שמים

כבר הרבה שנים לא התנהל ויכוח עקר כל כך כמו הוויכוח המתנהל בשבוע האחרון סביב השאלה האם החיבור בין עמיר פרץ לאורלי לוי יבטיח לנתניהו כהונה נוספת. בלי קשר לשאלה מה שוויין האמיתי של התחייבויות לא לשבת עם נתניהו באופן מוחלט או להתנות את הישיבה אתו בתנאים כאלה ואחרים, "רכים" יותר או פחות – הרי ראינו מה היתה שווה ההתחייבות של אבי גבאי לא לשבת עם נתניהו בשום תנאי שאותה הפר חמש דקות אחרי הבחירות – הוויכוח מתעלם מנקודה מרכזית: כרגע נתניהו אינו המועמד המוביל להרכיב את הממשלה הבאה, והתסריט שפרץ ולוי הם שיצילו אותו הוא כמעט בגדר מדע בדיוני.

הסקרים שפורסמו השבוע, אחרי ההכרזה על האיחוד בין העבודה לגשר ואחרי שכבר היה ברור שאיילת שקד תוביל את הימין החדש, העניקו לגוש הימין – הליכוד, המפלגות החרדיות ומפלגות הימין הדתי – בין 56 ל-57 מנדטים. זו התמונה העולה גם מסקרים קודמים. בשום סקר שנערך מאז ההכרזה על הקדמת הבחירות, גוש הימין בלי ליברמן לא קיבל 61 מנדטים. הסקרים הם אינדיקציה די משמעותית, כי הם צודקים בדרך כלל לגבי גודל הגושים, גם אם הם טועים לגבי גודל של מפלגה מסוימת בגוש. בקיצור, כרגע לא נראה שנתניהו יכול להרכיב ממשלה בלי ליברמן.

המפתחות לממשלה הבאה בידיים שלו. אביגדור ליברמן (יונתן זינדל/פלאש90)

עם שמונה עד עשרה מנדטים בסקרים, כמעט פי שניים ממה שקיבל בבחירות באפריל, ליברמן הוא כרגע לשון המאזניים. הוא בנה את כל קמפיין הבחירות