שבוע שעבר היה קשה. כאבי שיניים שהפכו לטיפול שורש שהפכו לנטילת אנטיביוטיקה בכמויות שאמורות לרפא פיל. הלילות ימים והימים לילות. וככה בין שינה לכאבים, מצאתי את עצמי מדפדף לפנות בוקר בפיד הפייסבוק. התרחקתי מהפייסבוק בתקופה האחרונה. אין לי כח לוויכוחים שלא מובילים לכלום. לשממה שנפרצת מעת לעת עם סטטוסים שנועדו לצרוח "שימו לב! אני קיים!".

אבל ככה, תוך שאני משוטט, מצאתי את עצמי מרפרף בין פוסטים של ה"חברים" שלי. ומתוך הקלחת הרדודה של צעקות ומשטור, עלתה פרסומת לתכנית של ערוץ 20. אף פעם לא יצא לי לצפות בערוץ, וגם ככה התחלתי שוב להירדם, אז לחצתי. וכמו לפי אות, החלו מתוך המרקע ארבעה גברים לצווח, כמו שסוף העולם קרב, וכולנו צריכים להיפרד מהמשפחה ולרדת למקלטים. ובזמן שאני מושיט יד בשביל לארוז מזוודה, המגיש, בועז גולן, שנראה לי כמו הומפטי דומפטי מעליסה בארץ הפלאות, מבטיח לי "חשיפה על ארגוני השמאל". באולפן יושב לידו גלעד אך, מארגון "עד כאן", ומצדם פרשנים לתגבורת והם כולם צועקים יחדיו במקהלה.

"חשף" שארגוני שמאל מנסים להדיח את פעילי הר הבית להגיד את מה שהם אומרים בגלוי. אלעד אך מ"עד כאן" באולפן ערוץ 20 (צילום מסך מערוץ 20)

הומטי דומפטי מתחיל עם "חשיפה", אבל כמו אותו יצור מעליסה בארץ הפלאות, נראה שלמילים ישנם משמעות אחרות בשבילו. שכן אותה חשיפה היא ש "ארגון

אני מקנא בדין יששכרוף. אני מקנא ביכולת להאמין שאם רק תספר את האמת על הכיבוש, דברים ישתנו. שאם רק "נציף" את הדברים, אף אחד לא יוכל להתעלם יותר. זוהי תמימות שאף פעם לא בורכתי בה. זוהי סוג של אהבה ואמון בעם, במדינה, ובזהות היהודית, שאני כבר מזמן לא מרגיש.

עם הציניות שהתברכתי בה (ואולי קוללתי) אני חושב שהציבור הישראלי יודע טוב מאוד מה קורה מעבר להרי החושך של הקו הירוק. והדיון המעפן על האם ירד דם או לא ירד דם, אם התעלף או לא התעלף, מתאים יותר לספרים של המרקיז דה סאד. או לספרי רפואה שינסו לחקור את טיב העצמות ויכולת הסיבולת של פלסטינים בחברון. בידוד הדי-אן-איי כדי ליצור בני אדם שיכולים לא לאבד את הדעת מברכיות לפנים. די-אן-איי חזק מספיק כדי לעמוד את ההשפלה, הדיכוי, והכיבוש.

אם היתה אלימות, למה לחשוף אותה? תמיד אפשר להגיד ש"הם התחילו". דין יששכרוף (מימין) ופייסל אל-נתשה, הפלסטיני שהוא היכה בחברון (צילום מסך, שוברים שתיקה)

אני מקנא ביששכרוף, כי בכנות, אם היו לוקחים אותי לחקירה פוליטית, חקירה שנולדה בזכות דרישה של שרת המשפטים, הייתי מפחד. הייתי מבועת וחושש מכיוון שהייתי יודע שתוצאות החקירה ידועות מראש, ושאולי ארצה מאסר על פעולה, שאפילו המ"פ של יששכרוף אמר בתחקיר המקור שהיא פעולה "מאוד לא יוצאת דופן". ואולי הייתי מודה שהכל המצאה, רק כדי להימלט

פחות משנה לפני הבחירות המקומיות בחר "הפרלמנט האזרחי של תל אביב-יפו" הנהגה לארגון. "הפרלמנט", שהחל לפעול לפני כשלוש שנים בתל אביב-יפו, מורכב מפעילות ופעילים משכונות שונות בעיר אשר החליטו להתאגד במטרה לשנות את המדיניות העירונית, זו שמתעדפת נדל"ן, עסקים ותיירים על טובת תושבי העיר. הקבוצה פועלת כרשת של פעילות ופעילים המאוגדים בקבוצות פייסבוק, ווואצפ ומנהלים פעילות ענפה. השאלה הראשונה שתעמוד לפתחה של הנהגת הארגון החדשה היא האם לרוץ כרשימה לבחירות הקרובות או להמליץ על מועמדים לרשימות השונות מטעם הפרלמנט.

זמן קצר לאחר שהחל לפעול קיים הפרלמנט האזרחי מפגש יסוד של מאבקים מכל רחבי העיר בפארק קריית ספר. מאז הקבוצה פועלת כרשת קשר ויעוץ חברתית בין פעילות ופעילים עירוניים. בהמשך הפרלמנט יזם פעילות שטח וישיבות תיאום בשכונות שונות בעיר. בשנה האחרונה הפרלמנט התמקד במאבקים בתחום הרחבת הדיור הציבורי, עצירת הג'נטרפיקציה ברחבי העיר, מאבק בפינויים לצורך בניית מגדלי יוקרה, מאבק בשחיתות העירונית, ופיתוח תרבות בכל שכונות העיר.

בחודשים האחרונים יזמו הפעילים והפעילות פגישה כללית של קבוצות מחאה בתל אביב, וכן פעולות ציבוריות ברחבי העיר: הפגנה נגד הג'נטרפיקציה בדרום ת"א כחלק מאירועי הלילה השחור, הפגנת נגד קבורת שכונת יד אליהו והפגנה בישיבת מועצת העירייה בנושא סוגיית הדיור בעיר. כמו כן, הפרלמנט מסייע באופן שוטף במאבקי התושבים נגד גירוש תושבי אבו כביר ושוכרי הדירות בעיר.

ההנהגה הנבחרת היא זמנית עד לכינון אסיפת כללית, והיא תתווה את הדרך לקראת הבחירות המתקרבות לעירייה. בין השמות בהנהגה, המונה תריסר חברים וחברות: ליאור קיי מהפעילים המרכזיים ברובע 5, מיטל סטרול פעילה במעגלי מנהיגות נשית ומאבק בתעשיית הזנות בעיר, ענבל אגוז משכונת קריית שלום הפעילה למען זכויות התושבים ומבקשי המקלט, הפעילה החברתית סטלה אבידן מיד אליהו, זהבה ארזואן מהפעילות המרכזיות בקריית ספר, רעות נגר משכונת כרם התימנים ואורה גרייב יו"ר ועד תושבי אבו כביר אשר עומדים בפני פינויים על ידי עיריית תל אביב.

ליאור קיי מראשי ההתארגנות: "המשימות הראשונות של הנהגת הפרלמנט הן מה נעשה יחד כקבוצה

שישים שנה אחרי שהגיעו לשכונת אבו כביר בדרום תל אביב, טוענת העירייה כי כ-25 המשפחות המתגוררות במתחם הן פולשות ומתכונת לפנותן מבתיהן. במקום מבני הטלאים המתפוררים, בהם חיים כמאה בני אדם , מתכוונת העירייה להרחיב את פארק החורשות הצמוד למתחם, וזאת לאחר שבמשך כל השנים נמנע מנהל מקרקעי ישראל מהסדרת מעמדם של התושבים על הקרקע. המשפחות מנהלות מאבק משפטי מול העירייה, ובחודשים האחרונים יצאו למאבק ציבורי הכולל הפגנות מול העירייה, ראש העירייה ושרים בדרישה לקבלת פיצויים הולם תמורת הפינוי.

בפעם הראשונה בה אני מגיע לשכונת אבו כביר לוקח לי זמן למצוא את בית הכנסת, שם קבעתי להיפגש עם כמה מהתושבים שמובילים את המאבק. הכביש המוזנח בכניסה לשכונה הקטנה מבלבל ומוביל אותי אל תוך שביל צר שמשני צדיו שורות של בתים מתקלפים. למרות שהשכונה היהודית קיימת כבר מתחילת שנות החמישים, הרעיעות, ההזנחה, וחוסר התכנון ניבטים מכל פינה כמו גם הצפיפות הלכלוך והסורגים שמכסים כל חלון ומרפסת. לבסוף, בעזרת אחד התושבים שחולף במקום, אני מאתר סמטה צדדית שמעברה נמצא מתחם גדול שמקורה ביריעת ברזנט ונראה שמשמש כמוסך. בסופו ממוקמת דלת קטנה שמובילה לתוך בית כנסת.

בית הכנסת הוקם ב-1956 על ידי התושבים שהגיעו לשכונה כמה שנים קודם לכן ולוחות הקדשה לנפטרים מבני המקום נצבים בפינות שונות. היום מתקיימת אזכרה לבן משפחה שנפטר לפני כמה שנים. נשים וגברים מבני משפחת גולן (גורזאט) יושבים מסביב לשולחן בכניסה לבית הכנסת, ואני מצטרף לברכות על האוכל. קל לשכוח באותו רגע שהמרחב היפה והמושקע, שעל קירותיו מתנוססת היסטוריה של קהילת עולי פרס, עומד בפני הריסה, והוא צפוי להיעלם כלא היה.

> בנט הכריז שהפערים צומצמו אבל מבחני המיצ"ב מעידים ההפך

בית הכנסת באבו כביר המיועד להריסה (צילום: מיכאל סולסברי-כורך)

עשרות שנים של הזנחה והתעלמות

רוב המשפחות שהגיעו