הבעיה עם לפיד

האם השמאל הרדיקלי אשם בכך שביבי בשלטון? זו טענה נפוצה מאוד, שחוזרת שוב ושוב במאמרים ודיונים ברשת. מבחינה מספרית מדובר באבסורד: לרשימה המשותפת מצביעים כמה אלפי יהודים בסך הכל, ומרצ הקטנה מעולם לא עמדה בדרכה של קואליציית שמאל מרכז.

נשארנו עם הטיעון התרבותי, שעליו חוזרת הבוקר צביה גרינפלד בהארץ: "דה-לגיטימציה של המרכז בכלל ושל לפיד בפרט נעשתה לאובססיה כמעט בקרב השמאל […] השמאל גם לא הפנים את הלקחים מהשגיאה הפוליטית הקודמת שלו, כשהשמיץ לפני הבחירות האחרונות את לפיד ו'גזרותיו' כשר אוצר כושל, עד שכמחצית בוחרי לפיד נכנעו ללחץ התקשורתי העצום ועברו לתמוך במפלגה החדשה של משה כחלון […] שמאפשר את קיומה של ממשל הימין". בקיצור, תתמכו בלפיד כי הוא הסיכוי הטוב ביותר לנצח את ביבי.

> שקרים שימנים מספרים לעצמם על אותנטיות

נניח רגע לטיעון המוזר לפיה ישיבה של לפיד בממשלת נתניהו היתה לגיטימית וראויה, ואילו במקרה של כחלון לא, ונעסוק במהות. קודם כל, אני לא בטוח שלפיד היה רוצה את תמיכת השמאל, ובטח שלא את תמיכת השמאל הרדיקלי. למעשה, מתקפות על השמאל הם האסטרטגיה האלקטורלית המרכזית של לפיד: מהיוזמות שלו נגד שוברים שתיקה ובצלם, ועד לדחיה של קואליציה עם הרשימה המשותפת ואפילו עם מרצ. האם, לשיטתה של גרינפלד, פעילים נגד הכיבוש אמורים לתמוך במי שתוקף אותם מדי יום, ושחבר לכוחות שרודפים אותם באופן מעשי וברמה האישית ביותר? זאת נראית לי דרישה מוזרה, ואף על פי כן מטיחים אותה בשמאל מדי מערכת בחירות.

אגב, היו לא מעט גופים בשמאל שהתייחסו ללפיד באופן חיובי כשהוא נכנס לפוליטיקה. אחרי הבחירות ב-2013, בהן הוא זכה ב-19 מנדטים, הקרן החדשה הוציאה אי-מייל נלהב לתומכיה עם ציטוטים של לפיד על מחויבותו לדמוקרטיה הישראלית, ובארגוני השלום בירכו על כניסתם של אנשים כמו יעל גרמן ועפר שלח לכנסת. מה שקרה מאז הוא לא "אובססיה", אלא אכזבה פשוטה מההתנהלות בפועל של לפיד ושלח, שחברו

אין דבר שאהוב על הימין בישראל כמו לאמץ את הביקורת הרדיקלית על השמאל הישראלי (והמוצדקת כשלעצמה), ולהפוך אותה למניפסט שמצדיק את השלטון שלו. בלי שום קבלות, כמובן. באופן מוזר הביקורת הזו הפכה למרכיב מרכזי בשיח של המתנחלים בענייני דו קיום והפלסטינים. הטיעון המופרך הולך כך בערך: בעוד תל אביב היא בועה של יהודים ליברלים עשירים שאוהבים ערבים בתיאוריה, בשטחים אנחנו הימנים רואים אותם באמת, כבני אדם וכשכנים. השמאל מדמיין הסכמי שלום ואידיליה עם אנשים שהוא לא מכיר, אבל הדו קיום של הימין הוא של בני אדם אמיתיים – שלפעמים שונאים ולפעמים לא, שעובדים וחיים ביחד אבל רוצים לשמור על התרבות הנפרדת שלהם, ובעיקר שרואים אחד את השני בגובה העיניים.

נשמע טוב, לא? רק שאם לחלק הראשון של הטענה יש איזושהי אחיזה במציאות (וגם היא מוגבלת, כי בתל אביב-יפו חיים ערבים, ויש בתי ספר משותפים ויש כלכלה ומסחר משותפים, אבל הכל בהקפים מצומצמים מדי), החלק השני הוא אגדה מגוחכת, שמסגירה בעיקר את חוסר המודעות הגרוטסקי שאליו שכרון הכח של הימין מוביל אותו.

תשאלו את הפלסטינים

כמו שהוכיחו זעקות השבר של הימין כנגד המזימה של צה"ל (הכח הכובש בשטח, כן?) לאשר בדיעבד או להתיר את בנייתן כמה אלפי יחידות דיור בודדות בקלקיליה בעשורים הקרובים, הדו קיום שהימין מדמיין בשטחים דומה מאוד לזה שחלמו עליו הלבנים ברודזיה: אנחנו יכולים לתקן אצלם את האוטו בזול, והם יכולים לעבוד אצלנו בלי זכויות. ובמשך שאר הזמן, שימשיכו להצטופף בערים ובמחנות שלהם. בהתאם, הוויכוח הפוליטי בימין הוא בין הקולוניאליסטים, שמוכנים למין אידיאליה מדומינת שכזו, לבין האפרטהיידיסטים, שחושבים שעדיף שיהיה סדר ושהשולטים והנשלטים לא ייפגשו אחד עם השני לעולם, לבין הטרנספריסטים, שמייחלים לנכבה השלישית בקול רם כעת.

למרות שאני גר בתל אביב פגשתי כמה פלסטינים בחיים שלי, ובאופן מפתיע, אף אחד מהם לא חשב שהגזענות האותנטית, הבוטה והאלימה, של הימין עדיפה על האפליה

השפה היחידה שהם מבינים: כפיית פשרה בישראל ופלסטין נתן תראל (אנגלית. ספרי מטרופולין, 336 עמודים).

שנת 2012 היתה ראויה לציון מיוחד בתולדות הסכסוך: לראשונה מאז 1973, לא נהרג אף ישראלי בגדה המערבית. באותה שנה הגיע גם לשיאו פרויקט בניית המדינה הפלסטינית "מלמטה" שהוביל ראש הממשלה סלאם פיאד, ושזכה לתשבוחות מהקהילה הבינלאומית ואפילו מישראל.

לכאורה, העובדות האלו היו אמורות להוביל לפריצת דרך בתהליך המדיני, לפחות בכל הנוגע לגדה המערבית. הדעה המקובלת בישראל ובעולם היא שהאלימות והשחיתות הפלסטינית תחת ערפאת היו הגורמים המרכזיים להתמוטטות המשא ומתן והמחנה היוני בישראל, בעיקר בגלל האכזבה וחוסר האמון שהם יצרו בצד הישראלי. כעת שלטו ברשות מחמוד עבאס, שעצם עיניים לנוכח המבצעים הצבאיים בעזה וראה בתיאום הבטחוני עם ישראל משימה "קדושה" (כפי שהוא אמר למשלחת פעילי שלום ב-2014); וראש ממשלה שהתמקד בהקמת מוסדות פלסטינים ושנמנע מעימותים עם ישראל.

> עדויות: שוטרים פרצו למסגד באל-אקצא, היכו והשפילו מעל למאה מתפללים

אלא שבדיוק ההפך קרה: העניין הישראלי בתהליך השלום דעך לחלוטין. ראש הממשלה נתניהו, שהסכים תחת איומים אמריקאים לקבל את רעיון המדינה הפלסטינית, החל להערים עוד ועוד מכשולים עליו; ההכרה בישראל כמדינה יהודית נוספה כ"סוגיית לבה" חדשה למשא ומתן, לצד דרישות לחופש פעולה צבאי במסגרת המדינה הפלסטינית העתידית, שרוקנו את רעיון הריבונות הפלסטינית מתוכן. "השלום הכלכלי" התברר כססמה ריקה מתוכן, הבנייה בהתנחלויות נמשכה, ואוכלוסיית מתנחלי הגדה המערבית עלתה, לפי נתוני שלום עכשיו, ב-15 אלף איש.

רק 55 אחוז מהישראלים תמכו בקיץ 2012 במשא ומתן עם הפלסטינים, לעומת כשבעים אחוז בתחילת 2003, שיא האינתיפאדה השנייה. הרחוב הישראלי לא הפעיל על הממשלה שום לחץ להסדר; קמפיין הבחירות של מפלגת העבודה באותה שנה זנח לחלוטין את הסוגיה הפלסטינית, והתוכנית המדינית-בטחונית שהציגה המפלגה לא הזכירה את המילה "שלום" פעם אחת. ההיענות לתביעות הישראליות והבינלאומיות לא קירבה את הפלסטינים למדינה ובוודאי לא קידמה את סיום הכיבוש.

לאורך