כל ההתעסקות בנסיקה בסקרים של נתניהו או בקרב בין אבי גבאי ליאיר לפיד על תואר "מועמד האופוזיציה" מחמיצה משהו חשוב: גם אם מועמד מרכז יוכל לחזור לשלטון (ויש לכך סיכוי לא גבוה מלכתחילה), הוא יהיה שבוי של הימין, ולא יוכל לבצע מהלכים משמעותיים.

הסיבה לכך היא מתמטית, ופשוטה מאוד. בסקרים הכי טובים מבחינתן, משיגות מפלגות השמאל-מרכז הישראליות כ-45 מנדטים, לעומת 62-63 מנדטים לגוש הימין. 12-13 המנדטים האחרים הם של הרשימה המשותפת. זאת אומרת שאם 3-4 מנדטים יעברו מהימין למרכז, לימין אין קואליציה.

כרגע היעד הזה נראה רחוק מאוד, אבל נניח שבנסיבות מסוימות הוא יכול להתרחש. רק מה אז? הרי יאיר לפיד או אבי גבאי רחוקים עוד יותר מנתניהו מיעד שישים המנדטים, וכדי להקים ממשלה הם יצטרכו לשכנע בין מפלגה אחת לשתיים מהימין להצטרף אליהם (כמו שקרה בממשלות אולמרט וברק), או להקים ממשלת אחדות. בכל אחד מהתרחישים האלו הממשלה תהיה שבויה של הימין, ולא תוכל לבצע שום מהלך מדיני משמעותי, למעט הכרזת מלחמה (ואכן, ממשלת אולמרט הכריזה שתיים כאלו, וברק איבד את הרוב בכנסת עוד לפני קמפ דיוויד).

עזרו לנו לעשות עיתונאות עצמאית תרמו לנו

בישראל, משום מה, האסטרטגיה של האופוזיציה היא לנוע בעקביות למרכז, תוך ניסיונות לפסול חברי כנסת ומפלגות מהרשימה המשותפת, להסית נגד האזרחים הפלסטינים, ולמנוע כל אפשרות לשיתוף פעולה עתידי. אבי גבאי (צילום: גילי יערי/פלאש90)

האלטרנטיבה היחידה היא הסתמכות על גוש חוסם עם הרשימה המשותפת, כמו שעשה

מה פשר ההתעניינות המחודשת בתוכניות לסיום הכיבוש? למרות שנראה שאין סעיף נחות יותר על סדר היום הפוליטי בישראל, יש פתאום שפע של הגות – הספר "מלכוד 67'" של מיכה גודמן, הביקורת הנרחבת שפרסם עליו של אהוד ברק, סדרת כתבות במקור ראשון על פתרונות מדיניים, ועכשיו תוכנית הכמעט-מדינה-אחת של א.ב. יהושע ב"הארץ" – כל תוכנית והניואנסים שלה, כל אחת "מחוץ לקופסה", עשרות אלפי מילים, ולכולן היגיון משותף אחד – עבור מחבריהן הכיבוש הוא מעין משוואה מתמטית, שרק אם יימצא לה הפיתרון הנכון, הכל יבוא על מקומו בשלום.

במציאות, הבעיה אינה היעדר פתרון אלא היעדר רצון: הציבור היהודי בישראל תופס – במידה לא מעטה של היגיון – את הסטטוס קוו כמצב הטוב ביותר מבחינתו, או לפחות הכי פחות גרוע. כל השאר הוא פועל יוצא של העובדה הזו. כי זה לא משנה אם הרעיון הוא תושבות לפלסטינים או הקפאה מחוץ לגושים, פינוי-פיצוי או סיפוח-איזרוח, כל עוד המצב הנוכחי אטרקטיבי מספיק על מנת לשכנע רוב מכריע בציבור היהודי בנחיצותו. משום מה, על העובדה הבסיסית הזו כל התוכניות פשוט מדלגות.

לכן גם כל הוויכוחים בין הוגי התוכניות השונות מיותרים. אם היה אפשר לשכנע את אזרחי ישראל להעניק לפלסטינים תעודות תושב, כמו שבולי מציע, אפשר גם היה לשכנע אותם לחזק את הרצף בין שטחי איי, כמו שגודמן רוצה. בניגוד למשוואות מתמטיות, כשיש רצון פוליטי יש

הדבר הנורא באישור המתווה ואז ביטולו הוא שמאחורי כל הפליק-פלאקים הפוליטיים האלו עומדים בני אדם – אלפי משפחות שמתנדנדות בין יאוש לשמחה, במחי החלטות שאין להם שום השפעה עליהן. הדרמה הפוליטית בישראל ממכרת אבל מאחוריה יש אנשים – כשיועץ לוחש על אוזנו של ליברמן שהפגנת יד קשה תועיל לו בסקרים, מישהו מת. השאלה האם היד של החייל על ההדק קלה או קשה מחווירה מול הציניות הזו.

ובכל זאת, אני יותר אופטימי היום בקשר לגורלם של מבקשי המקלט מאשר בשבוע שעבר. ואלו הסיבות: דבר ראשון, הגירוש נעצר. זה הדבר הכי בסיסי. המתווה מול רואנדה קרס, ראש הממשלה הודיע על זה בעצמו בשידור חי, והדיון בנושא נגמר. אני גם לא בטוח שיהיה קל לחזור על התרגיל הזה, של איזו מדינת עולם שלישי שתסכים לקחת מאיתנו את הבעיה בתמורה לכסף ותמיכה פוליטית, אבל ספק אם זה ירתיע את הממשלה מלנסות שוב.

חולות נסגר, וזה גם מצוין (חראם על רבע המיליארד שנשרפו שם). מצבם של מי שנכלאו כי סירבו לגירוש גם השתפר מאוד – אני לא רואה איזה תירוץ משפטי נשאר להחזיק אותם.

אבל הכי חשוב היה הרגע שבו נתניהו סיפר לכל העם שיש אלטרנטיבה ברורה ומעשית למדיניות שלו. העבודה של מי שהתנגדו לגירוש קלה הרבה יותר עכשיו, כי הדרך הטובה יותר נמצאת בהישג יד, ואנחנו יודעים בדיוק מה הסיבה שהממשלה נמנעת מללכת בה – זה לא קשור לפליטים או לשכונות הדרום, אלא לאופן שבו גורלו הפוליטי של נתניהו נקשר באגף מסוים של הימין הקיצוני. חובת ההסברים ומציאת הפתרונות עוברת עתה למי שטרפדו את ההסכם, וכל רעיון יימדד מול פוטנציאל המתווה שבוטל.

> עשרות הפגינו נגד ביטול ההסכם עם האו"ם

לפני שמונה שנים בערך, בתקופת ההפגנות בשייח ג'ראח, הוזמנתי למפגש בלוגרים עם אחד מראשי מרצ, דמות מכובדת ואהובה. השיחה היתה מנומסת ומתסכלת. מתישהו במהלכה, שאלתי מדוע חברי הכנסת של מרצ לא נוכחים יותר בהפגנות בירושלים, ומדוע הם לא משתמשים בחסינות המהותית כדי להוביל אותן (המשטרה מנעה מהמפגינים אז להתקרב לבתי המתנחלים, ורבים מהעצורים היו מי שניסו לרדת מהגינה שאושרה – וגם זה בקושי – להפגנות). "זה לא תפקידנו", היתה התשובה. "אבל ביקרנו בהפגנה".

את תמר זנדברג פגשתי בשייח ג'ראח לעתים קרובות. בהפגנות משמעותיות בבלעין גם ראיתי אותה (גם את מוסי רז הנהדר). לאחר שהוזמנה לשאת דברים בוועידת איפא"ק, תמר יצאה מהאולם והצטרפה למפגינים היהודים בחוץ, שמחו נגד תמיכת הלובי הפרו-ישראלי בכיבוש. אני לא מכיר הרבה פוליטיקאים שעתידם לפניהם שהיו עושים את זה. זנדברג גם מתייצבת לצד משפחות של מפגינים ערבים שנהרגים מידי כוחות הביטחון, או אומרת לידיעות אחרונות שהיא מבינה את עהד תמימי. לכן היא הפוליטיקאית שהימין החדש הכי מתעב, לפחות בקרב היהודים (קרן ברל כצנלסון בודקת מי חוטף הכי הרבה תגובות שנאה בישראל – זנדברג היא המטרה מספר אחת באופן קבוע).

לזנדברג יש עוד תכונה – למרות המעשים הרדיקליים האלו היא אחד הפוליטיקאים היחידים בשמאל שמצליח לתקשר עם קהל שהוא מעבר לגרעין התומכים הקשה, אותו גרעין שאינו מספיק אפילו כדי לשמור על מרצ מעל לאחוז החסימה. אני לא חושב שהיא מצליחה להעביר אנשי ימין שמאלה, אבל זה לא חזון ריאלי. היא הופכת את מי שקוראים לעצמם "שמאל" בסקרים (10-20 אחוז מהיהודים בארץ) למי שמוכנים להצביע למפלגת שמאל אמיתית. ואת זה אף מנהיג של מרצ מאז הניינטיז לא עשה (גילוי נאות: מהסיבות האלו סייעתי למירוץ של זנדברג לראשות מרצ, בעיקר בכתיבת נאומים).

> מסר ממארגני צעדות השיבה בעזה: "רוצים לחיות בשלום עם הישראלים"