הדבר הנורא באישור המתווה ואז ביטולו הוא שמאחורי כל הפליק-פלאקים הפוליטיים האלו עומדים בני אדם – אלפי משפחות שמתנדנדות בין יאוש לשמחה, במחי החלטות שאין להם שום השפעה עליהן. הדרמה הפוליטית בישראל ממכרת אבל מאחוריה יש אנשים – כשיועץ לוחש על אוזנו של ליברמן שהפגנת יד קשה תועיל לו בסקרים, מישהו מת. השאלה האם היד של החייל על ההדק קלה או קשה מחווירה מול הציניות הזו.

ובכל זאת, אני יותר אופטימי היום בקשר לגורלם של מבקשי המקלט מאשר בשבוע שעבר. ואלו הסיבות: דבר ראשון, הגירוש נעצר. זה הדבר הכי בסיסי. המתווה מול רואנדה קרס, ראש הממשלה הודיע על זה בעצמו בשידור חי, והדיון בנושא נגמר. אני גם לא בטוח שיהיה קל לחזור על התרגיל הזה, של איזו מדינת עולם שלישי שתסכים לקחת מאיתנו את הבעיה בתמורה לכסף ותמיכה פוליטית, אבל ספק אם זה ירתיע את הממשלה מלנסות שוב.

חולות נסגר, וזה גם מצוין (חראם על רבע המיליארד שנשרפו שם). מצבם של מי שנכלאו כי סירבו לגירוש גם השתפר מאוד – אני לא רואה איזה תירוץ משפטי נשאר להחזיק אותם.

אבל הכי חשוב היה הרגע שבו נתניהו סיפר לכל העם שיש אלטרנטיבה ברורה ומעשית למדיניות שלו. העבודה של מי שהתנגדו לגירוש קלה הרבה יותר עכשיו, כי הדרך הטובה יותר נמצאת בהישג יד, ואנחנו יודעים בדיוק מה הסיבה שהממשלה נמנעת מללכת בה – זה לא קשור לפליטים או לשכונות הדרום, אלא לאופן שבו גורלו הפוליטי של נתניהו נקשר באגף מסוים של הימין הקיצוני. חובת ההסברים ומציאת הפתרונות עוברת עתה למי שטרפדו את ההסכם, וכל רעיון יימדד מול פוטנציאל המתווה שבוטל.

> עשרות הפגינו נגד ביטול ההסכם עם האו"ם

לפני שמונה שנים בערך, בתקופת ההפגנות בשייח ג'ראח, הוזמנתי למפגש בלוגרים עם אחד מראשי מרצ, דמות מכובדת ואהובה. השיחה היתה מנומסת ומתסכלת. מתישהו במהלכה, שאלתי מדוע חברי הכנסת של מרצ לא נוכחים יותר בהפגנות בירושלים, ומדוע הם לא משתמשים בחסינות המהותית כדי להוביל אותן (המשטרה מנעה מהמפגינים אז להתקרב לבתי המתנחלים, ורבים מהעצורים היו מי שניסו לרדת מהגינה שאושרה – וגם זה בקושי – להפגנות). "זה לא תפקידנו", היתה התשובה. "אבל ביקרנו בהפגנה".

את תמר זנדברג פגשתי בשייח ג'ראח לעתים קרובות. בהפגנות משמעותיות בבלעין גם ראיתי אותה (גם את מוסי רז הנהדר). לאחר שהוזמנה לשאת דברים בוועידת איפא"ק, תמר יצאה מהאולם והצטרפה למפגינים היהודים בחוץ, שמחו נגד תמיכת הלובי הפרו-ישראלי בכיבוש. אני לא מכיר הרבה פוליטיקאים שעתידם לפניהם שהיו עושים את זה. זנדברג גם מתייצבת לצד משפחות של מפגינים ערבים שנהרגים מידי כוחות הביטחון, או אומרת לידיעות אחרונות שהיא מבינה את עהד תמימי. לכן היא הפוליטיקאית שהימין החדש הכי מתעב, לפחות בקרב היהודים (קרן ברל כצנלסון בודקת מי חוטף הכי הרבה תגובות שנאה בישראל – זנדברג היא המטרה מספר אחת באופן קבוע).

לזנדברג יש עוד תכונה – למרות המעשים הרדיקליים האלו היא אחד הפוליטיקאים היחידים בשמאל שמצליח לתקשר עם קהל שהוא מעבר לגרעין התומכים הקשה, אותו גרעין שאינו מספיק אפילו כדי לשמור על מרצ מעל לאחוז החסימה. אני לא חושב שהיא מצליחה להעביר אנשי ימין שמאלה, אבל זה לא חזון ריאלי. היא הופכת את מי שקוראים לעצמם "שמאל" בסקרים (10-20 אחוז מהיהודים בארץ) למי שמוכנים להצביע למפלגת שמאל אמיתית. ואת זה אף מנהיג של מרצ מאז הניינטיז לא עשה (גילוי נאות: מהסיבות האלו סייעתי למירוץ של זנדברג לראשות מרצ, בעיקר בכתיבת נאומים).

> מסר ממארגני צעדות השיבה בעזה: "רוצים לחיות בשלום עם הישראלים"

בין השנים 2013 ל-2016 עקב הארגון "יש דין" אחרי טיפול המשטרה ב-289 תיקי עבריינות אידיאולוגית נגד פלסטינים בשטחים. בכל המקרים האלו הפלסטינים הגישו תלונה במשטרה; בחלקם נלווה אליה חומר מצולם, וידיאו ועדויות של אזרחים ישראלים או חיילים. ועדיין, רק עשרים תיקים הגיעו לכדי כתב אישום. בלא פחות מ-183 תיקים לא הצליחה המשטרה לאתר את הפוגעים או הראיות; לעתים לא התבצעה שום חקירה משמעותית. מתוך 45 תיקים שנפתחו בשנים 2012-2014 בגין אלימות של תושבי יצהר כלפי פלסטינים ורכושם (התופעה המכונה "תג מחיר"), רק מקרה אחד הוביל לכתב אישום.

על פי נתוני בצלם, הארגון פנה לפרקליטות מתחילת האינתיפאדה השנייה בדרישה לחקור 739 מקרים שבהם פלסטינים נהרגו, הוכו או נפצעו בידי חיילים, או שרכושם נפגע או נבזז (להבדיל מהתיקים של "יש דין", שעסקו בפגיעה מידי אזרחים ישראלים). ברבע מהמקרים כלל לא נפתחה חקירה, בחצי נוסף נסגר התיק בלא כלום, ורק ב-25 מקרים הוגשו כתבי אישום. ב-44 מקרים שלגביהם בצלם פנו בבקשה לעדכון, הפרקליטות הצבאית אפילו לא הצליחה לאתר את התיק.

חלפו יותר משלוש שנים מאז "יום שישי השחור" – האירוע בצוק איתן בו הפעלת נוהל חניבעל הובילה לירי חסר אבחנה על אזרחים פלסטינים (ויש הטוענים – מכוון). הפרקליטות הצבאית עדיין מתלבטת אם לפתוח חקירה בנוגע לאירוע, וזאת למרות המלצות ועדת צ'חנובר, שקבעה שהחלטות מסוג אלו צריכות ליפול תוך 14 חודשים לכל היותר.

זהו הקונטקסט לפעולת רשויות החקירה – המשטרה, הפרקליטות, מח"ש, המשטרה הצבאית והפרקליטות הצבאית – בשטחים. אדישות, גרירת רגליים ורשלנות במקרה הטוב; טשטוש, טיוח ושיתוף פעולה עם הפרת החוק במקרה הרע. לפני שמדברים על שוברים שתיקה ועל המקרה של דין יששכרוף, צריך לדבר על ההקשר הזה.

> כששקד מגייסת את בצלם כדי להשתלח בשוברים שתיקה – מי כאן השקרן?