אורלי נוי ורמי יונס תוקפים במאמרם ("לא, הפתרון איננו שותפות יהודית-ערבית") את הקריאה להקים מפלגת שותפות יהודית-ערבית על מה שנראה כמו חורבות השמאל הישראלי אחרי הבחירות האחרונות. למרות שאני מזדהה עם חלק מהטענות שלהם, השורה התחתונה של המאמר היא בעייתית בעיני, והביקורת על גופי שמאל אחרים היא מוטעית ולעתים אף אינה הוגנת.

עזרו לנו לעשות עיתונאות עצמאית תרמו לנו

דווקא השותפות היא המעשה החתרני והרדיקלי, כל עוד היא לא באה באופן מלאכותי אלא במסגרת תנועה פוליטית לשינוי. חברי הכנסת איימן עודה, עאידה תומא-סלימאן, מוסי רז, מיכל רוזין ודב חנין בהפגנה נגד חוק הלאום (אורן זיו/אקטיבסטילס)

איפה האלטרנטיבה?

נתחיל עם ההסכמה: נכון שאצל יהודים רבים, גם בשמאל, השותפות כוללת גם איזו הפרדה בין "ערבים טובים" שראויים לשותפות, לבין ערבים לא לגיטימיים. אם תרצו, איימן עודה מול חנין זועבי. הגישה הזו אינה שותפות, אלא הפרד ומשול, והחשדנות של פלסטינים רבים כלפיה מובנת לחלוטין. אבל אני לא חושב שאפשר לייחס את הטענות האלו לכל השמאל, ולראייה ההתנגדות העקבית של מרצ וחלק ממפלגת העבודה לפסילה של בלד או של חברי כנסת מתוכה, או לניסיונות לפגוע בחופש הביטוי של ח"כ זועבי בכנסת האחרונה. המאמר של אורלי ורמי יוצר פה טשטוש מכוון, כאילו שהקמת מסגרת משותפת עם חלק מהפלסטינים היא בהכרח דה לגיטימציה לכל הפלסטינים האחרים. יש מקרים שבהם הטענה הזו נכונה, ויש מקרים רבים שבהם היא אינה נכונה. היא בטח לא יכולה לשמש עילה לפסילת עצם עקרון השותפות.

שנית, הגילוי כאילו מסגרת פוליטית משותפת משכפלת את יחסי הכח בחברה

כל ההתעסקות בנסיקה בסקרים של נתניהו או בקרב בין אבי גבאי ליאיר לפיד על תואר "מועמד האופוזיציה" מחמיצה משהו חשוב: גם אם מועמד מרכז יוכל לחזור לשלטון (ויש לכך סיכוי לא גבוה מלכתחילה), הוא יהיה שבוי של הימין, ולא יוכל לבצע מהלכים משמעותיים.

הסיבה לכך היא מתמטית, ופשוטה מאוד. בסקרים הכי טובים מבחינתן, משיגות מפלגות השמאל-מרכז הישראליות כ-45 מנדטים, לעומת 62-63 מנדטים לגוש הימין. 12-13 המנדטים האחרים הם של הרשימה המשותפת. זאת אומרת שאם 3-4 מנדטים יעברו מהימין למרכז, לימין אין קואליציה.

כרגע היעד הזה נראה רחוק מאוד, אבל נניח שבנסיבות מסוימות הוא יכול להתרחש. רק מה אז? הרי יאיר לפיד או אבי גבאי רחוקים עוד יותר מנתניהו מיעד שישים המנדטים, וכדי להקים ממשלה הם יצטרכו לשכנע בין מפלגה אחת לשתיים מהימין להצטרף אליהם (כמו שקרה בממשלות אולמרט וברק), או להקים ממשלת אחדות. בכל אחד מהתרחישים האלו הממשלה תהיה שבויה של הימין, ולא תוכל לבצע שום מהלך מדיני משמעותי, למעט הכרזת מלחמה (ואכן, ממשלת אולמרט הכריזה שתיים כאלו, וברק איבד את הרוב בכנסת עוד לפני קמפ דיוויד).

עזרו לנו לעשות עיתונאות עצמאית תרמו לנו

בישראל, משום מה, האסטרטגיה של האופוזיציה היא לנוע בעקביות למרכז, תוך ניסיונות לפסול חברי כנסת ומפלגות מהרשימה המשותפת, להסית נגד האזרחים הפלסטינים, ולמנוע כל אפשרות לשיתוף פעולה עתידי. אבי גבאי (צילום: גילי יערי/פלאש90)

בלי "הזועביז" זה לא יעבוד

האלטרנטיבה היחידה היא הסתמכות על גוש חוסם עם הרשימה המשותפת, כמו שעשה

מה פשר ההתעניינות המחודשת בתוכניות לסיום הכיבוש? למרות שנראה שאין סעיף נחות יותר על סדר היום הפוליטי בישראל, יש פתאום שפע של הגות – הספר "מלכוד 67'" של מיכה גודמן, הביקורת הנרחבת שפרסם עליו של אהוד ברק, סדרת כתבות במקור ראשון על פתרונות מדיניים, ועכשיו תוכנית הכמעט-מדינה-אחת של א.ב. יהושע ב"הארץ" – כל תוכנית והניואנסים שלה, כל אחת "מחוץ לקופסה", עשרות אלפי מילים, ולכולן היגיון משותף אחד – עבור מחבריהן הכיבוש הוא מעין משוואה מתמטית, שרק אם יימצא לה הפיתרון הנכון, הכל יבוא על מקומו בשלום.

במציאות, הבעיה אינה היעדר פתרון אלא היעדר רצון: הציבור היהודי בישראל תופס – במידה לא מעטה של היגיון – את הסטטוס קוו כמצב הטוב ביותר מבחינתו, או לפחות הכי פחות גרוע. כל השאר הוא פועל יוצא של העובדה הזו. כי זה לא משנה אם הרעיון הוא תושבות לפלסטינים או הקפאה מחוץ לגושים, פינוי-פיצוי או סיפוח-איזרוח, כל עוד המצב הנוכחי אטרקטיבי מספיק על מנת לשכנע רוב מכריע בציבור היהודי בנחיצותו. משום מה, על העובדה הבסיסית הזו כל התוכניות פשוט מדלגות.

אולי עוד תאהב/ימחקר חדש מוכיח: מערכת החינוך משמרת פערים מדור לדורפסקת ההתגברות: הימין רצה לפגוע בפלסטינים אך קומם עליו את האליטהל"ד בעומר: תיקון למשיחיות במקום הלל למנהיג משיחי

לכן גם כל הוויכוחים בין הוגי התוכניות השונות מיותרים. אם היה אפשר לשכנע את אזרחי ישראל להעניק לפלסטינים תעודות תושב, כמו שבולי מציע, אפשר גם היה לשכנע אותם לחזק את הרצף בין שטחי איי, כמו שגודמן רוצה.

הדבר הנורא באישור המתווה ואז ביטולו הוא שמאחורי כל הפליק-פלאקים הפוליטיים האלו עומדים בני אדם – אלפי משפחות שמתנדנדות בין יאוש לשמחה, במחי החלטות שאין להם שום השפעה עליהן. הדרמה הפוליטית בישראל ממכרת אבל מאחוריה יש אנשים – כשיועץ לוחש על אוזנו של ליברמן שהפגנת יד קשה תועיל לו בסקרים, מישהו מת. השאלה האם היד של החייל על ההדק קלה או קשה מחווירה מול הציניות הזו.

ובכל זאת, אני יותר אופטימי היום בקשר לגורלם של מבקשי המקלט מאשר בשבוע שעבר. ואלו הסיבות: דבר ראשון, הגירוש נעצר. זה הדבר הכי בסיסי. המתווה מול רואנדה קרס, ראש הממשלה הודיע על זה בעצמו בשידור חי, והדיון בנושא נגמר. אני גם לא בטוח שיהיה קל לחזור על התרגיל הזה, של איזו מדינת עולם שלישי שתסכים לקחת מאיתנו את הבעיה בתמורה לכסף ותמיכה פוליטית, אבל ספק אם זה ירתיע את הממשלה מלנסות שוב.

חולות נסגר, וזה גם מצוין (חראם על רבע המיליארד שנשרפו שם). מצבם של מי שנכלאו כי סירבו לגירוש גם השתפר מאוד – אני לא רואה איזה תירוץ משפטי נשאר להחזיק אותם.

אבל הכי חשוב היה הרגע שבו נתניהו סיפר לכל העם שיש אלטרנטיבה ברורה ומעשית למדיניות שלו. העבודה של מי שהתנגדו לגירוש קלה הרבה יותר עכשיו, כי הדרך הטובה יותר נמצאת בהישג יד, ואנחנו יודעים בדיוק מה הסיבה שהממשלה נמנעת מללכת בה – זה לא קשור לפליטים או לשכונות הדרום, אלא לאופן שבו גורלו הפוליטי של נתניהו נקשר באגף מסוים של הימין הקיצוני. חובת ההסברים ומציאת הפתרונות עוברת עתה למי שטרפדו את ההסכם, וכל רעיון יימדד מול פוטנציאל המתווה שבוטל.

> עשרות הפגינו נגד ביטול ההסכם עם האו"ם