"זהו משא ומתן שעם ישראל מנהל עם עצמו"

מדוע המשא ומתן הישראלי פלסטיני נכשל? התשובות המקובלות בימין מדברות על סרבנות של הפלסטינים, או על טעויות של המתווכים האמריקאים. במרכז-שמאל מוסיפים שישראל אינה מגיעה למשא ומתן בידיים נקיות, במיוחד בעשור האחרון. ובכל זאת, העובדה שהכישלון נמשך ללא קשר לזהות ההנהגה בשני הצדדים, תחת ממשלים וגישות שונות, בנסיבות בינלאומית ואזוריות שהתפתחו והשתנו לאורך השנים, מחייבת מחשבה מעמיקה יותר. בפוסט הזה אני רוצה להציע ניתוח אחר. אתחיל במצב בשטח ואמשיך לדינמיקה במשא ומתן עצמו.

אנחנו חיים בפתרון המדינה האחת כבר עשרות שנים

הגיל החציוני של יהודים בישראל הוא 32. הגיל החציוני של אזרחי ישראל הלא יהודים הוא 22.5, והגיל החציוני של הפלסטינים ברשות הוא עשרים. זאת אומרת שרוב האוכלוסיה בין הים לירדן נולדה או לפחות התבגרה במציאות פוסט-אוסלו, ורק מיעוט קטן זוכר את המצב שלפני 1967. אנחנו נוהגים לדבר על הסטטוס קוו כזמני אבל ההפך הוא הנכון: בעולם כאוטי ומשתנה זו המציאות היציבה היחידה עבור רוב האנשים בין הים לירדן.

מהי המציאות הזו? האוכלוסיה היהודית והפלסטינית מעורבבות בכל השטח בין הים לירדן. יהודים וערבים חיים זה לצד זה בשטחים, לאורך מישור החוף, בצפון ובדרום, וכמובן בירושלים. בכל השטח הזה, מדינת ישראל היא הריבון. היא שולטת בכל הגבולות של הטריטוריה ובמרחב האווירי, במטבע המרכזי ובמרשם האוכלוסיה, גם בתחומי הקו הירוק, גם בירושלים וגם בגדה. מדינת ישראל גם מחזיקה במאפיין המרכזי של הריבונות – ההכרעה מיהו כוח צבאי לגיטימי בתחומיה, ומי לא.

> מעבר למסך הברזל של עזה. סיפור מאת דייב אגרס

במסגרת הסכמי אוסלו, מדינת ישראל העבירה כמה סמכויות לרשות הפלסטינית, אולם אלו אינן חותרות תחת הריבונות הישראלית. הפלסטינים אינם יכולים להכריע מי יצא או ייכנס מהארץ ללא הסכמה ישראלית, הכלכלה נותרה בשליטה ישראלית, והמשטרה הפלסטינית נועדה להגן על אזרחי ישראל היהודים, ולא על הפלסטינים. בהסכמי אוסלו אף נקבע במפורש שכל סמכות שלא הועברה לידי הרשות נותרת של ישראל. אין

הזיהוי בין המתנחלים, ההתנחלויות והכיבוש בתודעה הישראלית הוא מוחלט. מסכימים עליו השמאל והימין, כל אחד משיקוליו: השמאל רוצה לסמן את האשמים בהתמשכות השליטה הישראלית בגדה המערבית, והמתנחלים מעוניינים בקרדיט על פרויקט ההתיישבות שלהם ועל סיכול רעיון חלוקת הארץ. הדימוי של הנהגת המתנחלים כאידיאולוגים קיצונים נח גם הוא לכולם. הוא אפילו נח למערכת הבינלאומית, שהתרגלה להפרדה מלאכותית בין ישראל "הטובה" והדמוקרטית, שזוכה לכבוד וחיבוקים, לישראל "המתנחלת", הרעה והקיצונית.

אלא שהשיח הזה מנותק מהמציאות. המתנחלים אינם הסיבה להתמשכות הכיבוש. הכיבוש הוא מעשה-מדינה, אליו שותפה כל החברה הישראלית. הנהגת המתנחלים היא פרגמטית מאוד. הפרגמטיות הזו היא שאפשרה לה לתפוס את עמדת ההובלה הנוכחית בשיח הפוליטי הישראלי; היא גם שתאפשר את פינוי ההתנחלויות, בסיטואציות פוליטיות מסוימות. המטרה האמיתית של המתנחלים היא בכלל לא ההתנחלות.

את הטענה המשונה הזו אנסה להסביר בפוסט שלפניכם.

ההתנחלות הראשונה קמה בגוש עציון מיד לאחר מלחמת ששת הימים. לא לווה אליה ויכוח פוליטי משמעותי, מפני שההתנחלות נחשבה כ"חזרה" לאתר שאבד 19 שנים קודם לכן, בנסיבות טראומטיות. שנה מאוחר יותר נערך ניסיון ההתנחלות בחברון, שהוביל להקמת קריית ארבע (יהודים עברו להתגורר מחדש בתוך העיר הערבית רק בתקופת ממשלת הליכוד). מרבית ההתנחלויות שהוקמו בשנים האלו היו בבקעת הירדן, מי שהקימה אותן היתה מפא"י, והמתיישבים היו בני גרעינים.

עילית פוליטית חדשה בישראל שצמחה דרך ההתנחלויות בשטחים

זו נקודה משמעותית: בישראל מעולם לא התקיים ויכוח על עצם ההתנחלות, ולא היתה מעולם ממשלה שלא בנתה מעבר לקו הירוק. הוויכוח היה היכן להתנחל. או יותר נכון, מי יקבע היכן להתנחל. בהתאם, הכינוי "מתנחלים" מעולם לא נדבק לאנשי מחולה או ארגמן, ממש כמו שבתרבות הישראלית השכונות היהודיות במזרח ירושלים אינן נקראות "התנחלויות". "המתנחלים" בתודעה הישראלית הם מי שהתארגנו אחרי מלחמת יום כיפור בתנועת "גוש אמונים", במועצת יש"ע ובמפד"ל. הזיהוי הזה, שאנו לא נותנים את הדעת עליו מספיק, הוא שורש העניין. "המתנחלים" (בהקשר הפוליטי,

ישראל אישרה לקראת ביקור טראמפ שורה של מהלכים צנועים בגדה, שזכו בתקשורת לשם "מחוות". בעיתונים נכתב שאף אחד מהצעדים אינו במישור המדיני-בטחוני, וכולם בנושאים אזרחיים – הארכת שעות הפעילות בגשר אלנבי, אישור בדיעבד לבתים פלסטינים בשולי הערים, והרחבת אזור התעשייה תרקומיה. שרי הבית היהודי התנגדו כצפוי לחלק מהמהלכים, כי ההודעה עליהם כללה את המלים "פלסטינים" ו"לתת".

אבל למה בעצם צריך ביקור של נשיא אמריקאי בשביל הצעדים האלו? הרי נתניהו מאמין ב"שלום כלכלי", והימין מבטיח לנו שחיי הפלסטינים בגדה טובים לאין שיעור תחת הכיבוש מאשר בכל מקום אחר בעולם הערבי, ובטח מאשר תחת מדינה פלסטינית, אם וכאשר זו תקום. השמאל טען תמיד שהכלכלי והמדיני קשורים אלו באלו, אבל הימין הבטיח להתיר את הקשר הזה. וממילא, אם ישראל עומדת להישאר בחלק או מרבית שטחי הגדה, מה יותר הגיוני מלהתחיל בפיתוחם?

>> המתנחלים צריכים לשלוח פרחים לשופטי בג"צ לדורותיהם

זה לא מקרה שלא תשמעו אף כתב מדיני מעלה בפני ראש הממשלה את השאלות הנאיביות האלו. כי כולנו יודעים שהמחוות אינן לפלסטינים אלא לנשיא טראמפ, והימין מעוניין בשגשוג בשטחים כמו שהוא מעוניין בצרעת. השלום הכלכלי הוא בלוף, וכולנו – תקשורת, מערכת פוליטית, צייצנים בטוויטר – משתתפים בהונאה הזו.

הדבר האחרון שישראל רוצה הוא מעמד בינוני פלסטיני חזק שמסוגל לקיים את עצמו, כי אותו מעמד ידרוש מיד זכויות פוליטיות. הכיבוש פועל הכי טוב מול חברה מפוררת וענייה, שתלויה לפרנסתה באישורי העבודה בישראל ובהזרמת