רק קומץ עיתונאים הגיע לסקר את ההריסות. הריסות בכפר הלא מוכר א-סר, ב-16 ביוני 2026 (צילום: אורן זיו)

ביום שלישי עמלו בני משפחת אל-אפשק בפינוי רהיטים, פירוק גגות ופאנלים סולאריים מבתיהם בכפר הלא מוכר א-סר שבנגב. הכפר, השוכן לצד כביש 40 ומרוחק קילומטרים ספורים מבאר שבע, הפך בשנה שעברה לסמל, לאחר שהריסות עצמיות של בתים, ובהם ביתו של חבר הכנסת המנוח סעיד אל-חרומי, הובילו למחאות המוניות בהשתתפות אלפים מול קריית הממשלה, משרדי רשות הבדואים ובתי המשפט בבאר שבע. המחאה נפסקה בעקבות המלחמה עם איראן ביוני אשתקד, אך מדיניות ההרס נמשכה.

בשכונה של משפחת אל-אפשק נהרסו השבוע 20 בתים, לאחר שהמשטרה אפשרה לתושבים להשלים את ההריסה עד יום ראשון הקרוב. בצידו המזרחי של הכפר, שבו נמצאת השכונה, נהרסו בשנה החולפת יותר מ-200 בתים מתוך 300 בתים ב-20 מקבצי משפחות, בהריסות עצמיות ובהריסה אחת שביצעה המשטרה, כך לפי ועד הכפר. במהלך ההריסה המשטרתית בספטמבר, שבה השתתפו מאות שוטרים ונעשה שימוש בכדורי גומי, בסוסים, ברכבי שטח ובאופנועים, הציתו תושבים את בתיהם במחאה.

מצד הרשויות מדובר בהישג: אנשים הורסים את בתיהם בעצמם, וחוסכים למדינה הן את עלויות ההריסה הן את המראות הקשים של פינוי בכוח. ואכן, בעוד ההריסה בספטמבר זכתה לסיקור נרחב בתקשורת המקומית והבינלאומית, וכללה תמונות של נשים וילדים הצופים בבתים עולים באש ולאחר מכן נהרסים על ידי דחפורים, השבוע הגיע רק קומץ עיתונאים לסקר את ההריסות.

"היד שחתמה על פסק הדין היתה צריכה לרעוד". תושבי תל ערד מפנים והורסים את בתיהם, ב-7 ביוני 2026 (צילום: אורן זיו)

פרחאן אל-נבארי, בן 75, ישב השבוע לצד כמה רהיטים ומזרנים והביט במה שהיה פעם ביתו וכעת הוא גל הריסות. "זה אסון. היתה לנו נכבה ב-1952, כשהעבירו אותנו מהאדמות שלנו בלקיה לתל ערד, ועכשיו זו נכבה שנייה", אמר.

במהלך השבוע עסקו בני משפחת אל-נבארי בהריסת בתיהם ביישוב הלא-מוכר תל ערד שבנגב. תושבי השכונה שבה הם מתגוררים, הממוקמת ממערב לכביש 80, נאלצו להרוס את בתיהם בעצמם מחשש לקנסות ולפשיטה משטרתית אלימה, כפי שקרה בכפרים לא-מוכרים אחרים. זאת לאחר שבית המשפט קבע שעליהם לפנות את הקרקע שאליה הועברו ב-1952 על ידי השלטון הצבאי, סמוך לגבול עם הגדה המערבית, שהיתה אז תחת שלטון ירדני. מאז הם חיים שם ללא הכרה רשמית או תשתיות מסודרות, אך הפכו את המקום לביתם. בני שבט הג'אהלין, שהתגוררו באזור במקור, גורשו ב-1948. רבים מהם יושבים כיום באזור שבין ירושלים ליריחו (1E), והמדינה פועלת לפנותם גם משם.

השכונה של פרחאן אל-נבארי היא אחת מכמה שכונות בתל ערד, ומתגוררים בה כ-200 איש. ביישוב כולו חיים כ-3,500 תושבים. גם שאר השכונות צפויות לקבל צווי פינוי בעתיד הקרוב.

ב-2024 אושרה תוכנית "מבואות ערד", שלפיה יוקמו חמישה יישובים כפריים חדשים במרחב הנגב הצפוני, בין השאר ממזרח לכביש 80, בשטח שבו מתגוררים כיום חלק מתושבי תל ערד (הכביש חוצה את היישוב; א"ז). ארבעה מהיישובים החדשים מיועדים ליהודים, ואחד מהם – בשם מרווה – מיועד לבדואים, ומתוכנן לכלול אלף יחידות דיור. רק חלק מהתושבים יוכלו לעבור ליישוב החדש; האחרים יתבקשו לעבור למרעית, יישוב נוסף שנמצא בתכנון

המוחים כבר התחילו להתפזר, אבל השוטרים הסתערו עליהם ועצרו תשעה מפגינים "נבחרים". המעצרים בהפגנה לציון יום הנכבה בחיפה, 15 במאי, 2026 (צילום מסך מתוך סרטון של שמאל חיפה)

במהלך הפגנה שקטה לציון יום הנכבה, שהתקיימה בחיפה ב-15 במאי, עצרה המשטרה תשעה מפגינים ומפגינות בטענה שהם "מפרים את הסדר הציבורי", תוך התנהגות טרנספובית ואלימה כלפי חלק מהעצורים והעצורות. על פי עדויות של ארבעה עצורים טרנסים שהגיעו לידי "שיחה מקומית", השוטרים דיברו באופן מטריד; העירו הערות פוגעניות כגון "את בן, יש לך בולבול"; השתמשו במכוון בלשון פנייה שאינה תואמת את זהותם המגדרית; והתנהלו באלימות שלא לצורך, יותר מלעצורים אחרים.

מאז 7 באוקטובר, המשטרה בחיפה נוקטת מדיניות שמטרתה למנוע הפגנות של פלסטינים ופעילי שמאל או לפזרן בכוח. ההתנהגות המבזה של המשטרה כלפי גברים, נשים וא-בינארים על הקשת הטרנסית, הנמשכת כבר שנים, אינה מפריעה לעיריית חיפה להתגאות בדירוגה במקום השני ב"מדד הגאווה" הארצי של הרשויות המקומיות.

 >> שוטרים עצרו רק טרנסים במצעד הגאווה. "זה לא נראה מקרי"

ההפגנה לציון יום השנה ה-78 לנכבה, שבה השתתפו כמה עשרות מפגינים, התקיימה בכיכר אונסק"ו שבמושבה הגרמנית בחיפה. במהלכה ניצבו המפגינות והמפגינים במחאה שקטה, הניפו דגלי פלסטין והחזיקו כרזה שבה נכתב בערבית: "לעצור את הנכבה המתמשכת". כ-20 דקות לאחר תחילת המחאה הגיעו למקום כמה שוטרים, ולאחריהם כוחות רבים נוספים. כשהחלו להתקדם לעבר המוחים, אלו התחילו להתפזר, אך הדבר לא מנע מהשוטרים להסתער עליהם, להפיל כמה מהם לקרקע, לרכז רבים בנקודה אחת בכיכר ואז לעצור תשעה מפגינים "נבחרים".

"כבר עמדתי ללכת כשהשוטרים הפילו אותי

"העניין שעוררה ההתעללות בפעילים הבינלאומיים מאיר פנס חלש על מה שקורה לפלסטינים ביום-יום". זוהר רגב (צילום: אורן זיו)

זוהר רגב נעצרה בשבוע שעבר על המשט לעזה, לאחר שחיילים השתלטו על הסירות במרחק של כ-700 מייל ימי מישראל והביאו את מאות הפעילים לישראל בניגוד לרצונם. רגב היתה הישראלית היחידה שהשתתפה במשט. לאחר שהגיעו לנמל אשדוד, היא הופרדה מיתר המשתתפים, ולמחרת הובאה לבית המשפט באשקלון. החשדות נגדה היו "ניסיון הסתננות לישראל" ו"כניסה לאזור צבאי", והיא שוחררה בתנאי הרחקה מעזה למשך 60 יום.

במשט האחרון, שיתוף פעולה בין משט הסומוד העולמי (GSF) לקואליציית משט החירות (FFC), השתתפו כ-60 סירות.

רגב, בת 56, מתגוררת בגרמניה. היא עזבה את ישראל מסיבות פוליטיות ב-2004, ומאז 2010 משתתפת בקמפיינים שניסו להגיע לעזה דרך היבשה והים. זה היה המשט החמישי שלה. ב-2025 היא הוחזקה כשבוע במעצר, לאחר שסירבה לחתום על תנאי השחרור.

לדברי רגב, המלחמה בעזה עוררה בקרב רבים רצון להצטרף למשטים, למרות הסיכון הכרוך בכך. "אנשים צופים ברצח עם בחוסר אונים, ואומרים – 'אנחנו יכולים לעשות משהו'. המטרה שלנו היא שידברו על עזה גם כשלא נופלות עליה פצצות".

לגבי היחס הקשה כלפי עצורי המשט, שכלל, לפי עדויות, אלימות מינית, מכות, השפלות וכבילה מכאיבה, אומרת רגב: "העניין שעוררה ההתעללות בפעילים הבינלאומיים זורק אור על מה שקורה לפלסטינים ביום-יום". לפני ששוחררה ממעצר, היא אמרה לסוהר שהגיע להחתים אותה על תנאי ההרחקה מעזה: "אני לא רוצה ללכת הביתה, אני רוצה ללכת לעזה".

בראיון ל"שיחה מקומית" מספרת רגב על הסיבות שהובילו אותה להצטרף למשטים, על מטרותיהם, על ההשתלטות עליהם ועל מה שאירע בדרך לישראל. על פי עדותה ועדויות נוספות, נראה שהתנאים בספינת הכלא שבה הוחזקה בדרכה לישראל היו קשים פחות מאשר