הפקולטה למדעי הדיכוי
ההשעיה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן ללא שימוע מצטרפת להיסטוריה ארוכה של השתקה ורדיפה פוליטית באוניברסיטה העברית. את ערכי "ההכלה והגיוון", שראשי האוניברסיטה מתגאים בהם, הם זרקו מחלונות הקמפוס בהר הצופים
"בג"ץ במדינה דמוקרטית", "חירות, אזרחות וג'נדר", "דילמות של דמוקרטיה", "זכויות אדם, פמיניזם ושינוי חברתי" – אלה רק חלק מהקורסים שמציעה האוניברסיטה העברית לתלמידיה, ושאחרי ההשעיה השערורייתית של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן אפשר ואף מומלץ להשליך לפח.
כך הפקירו את ד"ר הילפריך: השאלות המטרידות שנותרו ללא תשובה
מה אוניברסיטה, שהשעתה מהוראה חברת סגל בכירה ללא שימוע וללא כל הליך תקין, יכולה ללמד את הסטודנטיות והסטודנטים שלה על שלטון חוק במדינה דמוקרטית? מה מוסד אקדמי, שיישר קו עם הלכי הרוח הקיצוניים ביותר בחברה, יכול ללמד את תלמידיו על חירות? מה מוסד, שמשתיק בגסות ובבריונות את קולה הביקורתי של אישה, מרצה, בת למיעוט נרדף ונטבח, יכול ללמד על דילמות של דמוקרטיה, על זכויות אדם או על פמיניזם?
בטקסט קצר המפורסם באתר של האוניברסיטה העברית, שבו הוא מציג את חזונו באשר לתפקידה האקדמי והציבורי, כותב הנשיא, פרופ' אשר כהן, החתום (ביחד עם הרקטור, פרופ' תמיר שפר) על המכתב המביש לח"כ שרן השכל אודות השעייתה של שלהוב-קיבורקיאן, כי "בשנים האחרונות מובילה האוניברסיטה תהליך הכלה של האוכלוסיות המרכיבות את החברה הישראלית. אנו מאמינים בקמפוס מגוון, פלורליסטי ושוויוני, שבו קהלים שבאים מרקע שונה לומדים להכיר אלו את אלו ומתוודעים לערך של חיים משותפים".
תוגת המתפכחים החדשים
הבעיה עם ה"מתפכחים" אחרי 7 באוקטובר היא לא שהם שינו את דעתם. הבעיה היא שהם שבויים בתפיסה שהנתין הפלסטיני צריך להגיד תודה לאדון הישראלי על כך שהסכים לראות בו אדם
אם לשפוט על פי מספר ה"מתפכחים", שלפי עדותם עד 7 באוקטובר היו כולם אוהבי אדם, רודפי שלום והומניסטים גדולים ולאחריו שינו את עורם, אפשר היה לחשוב שעד למתקפת חמאס בבוקר שמחת תורה היה לנו כאן מחנה שמאל מפואר וגאה ששלט במדינה ביד רמה. יותר מארבעה חודשים וחצי הם ממשיכים להפציע בזה אחר זו, מכים על חטא תמימותם השמאלנית, טפו, ואחרי טקס ההזדככות הפומבי מצטרפים לחיק השבט, שמרעיף עליהם מחילה בשם העם והאומה.
זוכי פסטיבל ברלין הזכירו את מה שבתקשורת מבקשים להדחיק
הרשימה ארוכה לעייפה, וממשיכה להתרחב. כל אחד מקבל את 15 דקות התהילה שלו כדי לחזור על אותם טיעונים בדיוק: האמנתי בשלום, רציתי דו קיום, אבל ב-7 באוקטובר גיליתי שבצד השני אין בני אדם אלא חיות אדם שצריך להילחם בהן עד חורמה. טקס ההיטהרות לא יושלם מבלי להביע אהבה והערכה ל"צה"ל, שהוא הצבא המוסרי בעולם", תודות וברכות לחיילינו הגיבורים, ומס שפתיים כלשהו בעניין החטופים.
זה גם מתגמל. תשאלו את הסופרת מגי אוצרי כמה לייקים שוות ההשתלחויות בשמאל העקבי וההגנה הנרגשת על פשעי הצבא בעזה. תשאלו את חני נחמיאס אם ההכאה על חטא "הייתי הכי בעד דו קיום" אבל עכשיו אני רוצה מלחמה "עד הסוף", בכתבת יח"צ על ההצגה "בלוז לחופש הגדול" בכיכובה, השפיעה על מכירת הכרטיסים.
נכון, דוגמטיות מחשבתית איננה ערך, ממש להיפך,
אני נעדר, משמע אני קיים
ההחלטה של בני גנץ ויאיר לפיד להיעדר מההצבעה על הדחת עופר כסיף מבטאת בחירה אידיאולוגית רחבה יותר: הבחירה לא להגיד כלום, לא להציע דבר. מול הנחישות של סמוטריץ', האפסיות שלהם בולטת עוד יותר
אף שאמירתו של שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', בראיון ב"כאן רשת ב'", כי החזרת החטופים "איננה הדבר החשוב ביותר" עוררה ביקורת רחבה, האמת היא שיש לשבח אותו עליה. סמוטריץ', באופן עקבי, הוא מהפוליטיקאים היחידים שמציגים לציבור משנה אידיאולוגית מסודרת, חזון ברור וגם את האסטרטגיה למימושו.
הסמוטריצ'יזציה המסחררת של דעת הקהל הישראלית
חזון בלהות, בלתי מוסרי, גזעני, אלים וקניבלי, אבל ברור, מנומק ולא מסווה. מה שסמוטריץ' רוצה איננו סוד: הוא רוצה הכרעה מלאה של הפלסטינים באמצעות טיהור אתני מסיבי, הכנעה והרג. מלחמת השמד שישראל מנהלת בעזה תואמת את שאיפותיו להפליא, והחטופות והחטופים הם הקטנים בקורבנות שהוא מוכן להקריב למענן. מי שהקשיב לאיש המסוכן הזה בשנים האחרונות לא יכול להרשות לעצמו להיות מופתע.
השאלה האמיתית, על כן, היא לא מה אומר או רוצה סמוטריץ', אלא מה רוצה המחנה הנגדי? מה האלטרנטיבה שהוא מציע? זאת, מתברר, תעלומה של ממש. מה מציע יאיר לפיד, שכינה את דבריו של סמוטריץ "חרפה מוסרית"? למה הוא מתכוון כשהוא אומר בכנס ועידת הנשיאים – עכשיו, לא לפני ארבעה וחצי חודשים – כי "הדרך לניצחון מתחילה במחויבות שלנו לחטופים", ובאותה נשימה גם שעלינו "לנהל מלחמה קשה ואכזרית", וגם "להישאר דמוקרטיה יהודית שמאמינה ברוח האדם"?
אולי יעניין אותךהחשיבות הלאומית של סתימת פיו של מורה לאזרחות
במקום להתמודד עם מחאות התלמידים נגד שובו להוראה של ד"ר מאיר ברוכין, עיריית פתח תקווה ממשיכה את מסע הצלב נגדו. פשרת בית הדין מאשרת שאת השמאל הביקורתי צריך לא רק להשתיק, אלא גם להרחיק מחברת הכלל
לא פחות משישה נציגים מטעם עיריית פתח תקווה נכחו בדיון שהתנהל שלשום (שלישי) בבית הדין הארצי לעבודה, בערעור שהגישה העירייה על החלטת בית הדין האזורי בתל אביב, להשיב לעבודה את המורה ד"ר מאיר ברוכין. מלבד שתי עורכות הדין מטעמה, הופיעו בדיון גם ראש מנהל החינוך בעירייה, מנהל אגף חינוך על יסודי ושתי יועצות משפטיות.
את כל התותחים הכבדים האלה גייסה עיריית פתח תקווה כדי להילחם במורה מוערך להיסטוריה ולאזרחות, שהיא פיטרה מעבודתו בבית הספר ע"ש יצחק שמיר כשבועיים לאחר תחילת המלחמה, בעקבות שורת פרסומים בפייסבוק שביקרו בחריפות את הצבא והממשלה. העירייה לא הסתפקה בכך, ואף הגישה נגדו תלונה במשטרה על "חשד לגילויי כוונה לבגוד", מה שהוביל למעצרו של ברוכין למשך חמישה ימים, מהם שוחרר לבסוף ללא כתב אישום.
>>רדיפתו של האזרח ברוכין
עיקר טענותיה של העירייה בבקשת הערעור התמקדו במצב העניינים בבית הספר מאז הורה בית הדין להשיב את ברוכין לעבודתו. שם, לדבריה של באת כוח העירייה, עו"ד ליאת קינן, שוררת "אנדרלמוסיה אחת גדולה": תחילה התלמידים קיימו הפגנות סוערות נגד ברוכין, אחר כך החרימו את שיעוריו.
"כיתה י"ב לא לומדת בפועל, התלמידים מלש"בים ואמורים לגשת לבגרות. זעקת התלמידים היא: 'לא בבית ספרינו'", אמרה קינן. להערתה של נשיאת ההרכב, השופטת ורדה וירט ליבנה, על כך שברוכין מלמד כבר עשרות שנים מבלי להסתיר את דעותיו, השיבה: "אנחנו נמצאים היום בתיק לא רגיל, אני קוראת לו תיק דגל בעל חשיבות לאומית".
אולי יעניין