המפלגה נאלצה לבדוק, ההנהגה נאלצה לדון, מועמד נאלץ להשיב לטענות על הטרדה מינית. ששת המועמדים הראשונים ברשימת חד"ש לכנסת. משמאל לימין: איאס נאטור, יוסף אלעטאונה, ניהאיה ושאחי, יוסף ג'בארין, עופר כסיף וג'עפר פרח (צילום: דוברות חד"ש)

קמפיין #מטרידן_תפרוש לא השיג לעת עתה את כל מה שביקש להשיג. אבל מי שממהר לסכם אותו כרעש חולף בספירה הציבורית מפספס את השינוי שהתחולל: לראשונה זה שנים, אולי אי-פעם, טענות ועדויות על פגיעה מינית לא הוסתרו, אלא הפכו למבחן ערכי-אידיאולוגי של מעמד הנשים בפוליטיקה הערבית הליברלית בישראל.

>> הקמפיין "מטרידן תפרוש": נשים ערביות אינן יכולות לחכות לסוף התור

הדרישה שהציב הקמפיין היתה ברורה: כשמועמד לתפקיד הנהגתי, נבחר ציבור או בעל תפקיד בכיר אחר מבקש את אמון הציבור, ויש עדויות מתועדות על פגיעה בנשים מצידו, אי אפשר להמשיך כרגיל כל עוד הטענות לא התבררו והענן עודנו מרחף מעל ראשו.

אף שמארגנות הקמפיין התעקשו שלא התכוונו לאיש מסוים ולא נקבו בשמות – להבדיל מהקמפיין שניהלו ב-2019 – עיתוי הקמפיין, ערב הבחירות וזמן קצר לפני הגשת הרשימות לכנסת, הפנה את הזרקור לאיש אחד: ג'עפר פרח, שנבחר למקום השני בחד"ש ולמקום הרביעי ברשימה המשותפת. רבים ממקורביו של פרח, ובהם הוא עצמו, פירשו את הקמפיין כמתקפה אישית נגדו, שמטרתה חיסול פוליטי ורצח אופי.

בעקבות הקמפיין והדיון הציבורי שעורר, הקימו חד"ש והמפלגה הקומוניסטית – באומץ רב, גם אם באיחור – צוות בדיקה מיוחד לעניינו של פרח, שכלל שתי נשים ושני גברים.

לפי "הארץ", שני ארגוני

אין היררכיה הקובעת כי קודם נשחרר את העם, ואחר כך נדבר על הטרדות מיניות. מתוך הכרזה "מטרידן, התפטר" שיוזמו עמותות "נשים נגד אלימות" ו"א-סיוואר"

אני מתכוונת להצביע בבחירות הקרובות, ואני לא רוצה שאף קול מהחברה הערבית יתבזבז. אני רוצה ייצוג ערבי גדול, חזק ומשפיע בכנסת ובכל מקום שנאבק עבורי. אני גם יודעת היטב שהנציגים והנציגות שייבחרו לכנסת לא ייצגו את כל עמדותיי ושלא אסכים עם כל החלטה שלהם. אבל בחירות, גורליות ככל שתהיינה, אינן כתב ויתור גורף על ביקורת, והצורך בייצוג פוליטי אינו אמור להפוך לפטור מאחריות. להפך: דווקא משום שהייצוג שלנו חשוב כל כך עכשיו, מותר לנו – ואפילו חובה עלינו – לדרוש ממנו יותר.

>> גם נגד בכירים: הנשים הערביות לא מוכנות יותר לשתוק מול הטרדות

זה, בעיניי, ליבו של קמפיין #מטרידן_תפרוש, שיזמו עמותות "נשים נגד אלימות" ו"א-סיוואר – תנועה ערבית פמיניסטית". מי שעומדות מאחוריו אינן מבקשות לפרק או להחליש את "החזית הלאומית" שלנו, או לשכנע את הציבור להישאר בבית ביום הבחירות. הן מבקשות להעלות את הרף שאנחנו מציבות למי שמבקשים להנהיג אותנו בכל רמות הפעילות הפוליטית בחברה הפלסטינית בישראל: בוועדת המעקב, במפלגות, ברשויות המקומיות, בחברה האזרחית וכן, גם בכנסת.

הקמפיין קורא לגברים שהגיעו לעמדות מפתח וממשיכים בקריירה הפוליטית שלהם, בעוד מעל ראשם מרחף ענן קודר של חשדות להטרדות מיניות, לעצור, לעשות חשבון נפש, לתת דין וחשבון ולזוז הצידה. כבוד בסיסי לנשים צריך להיות תנאי להנהגה, נכתב בהצהרת הקמפיין, ולא פרט שולי שאפשר להתעלם ממנו.

כדי שנערה בתיכון תאזור כוח להתלונן נגד מורה שנוגע בגופה שוב

אם אצל הדור המבוגר מדובר במשבר אמון, אצל הצעירים מדובר בנתק של ממש. שביתת רעב של פעילי Jewish Voice for Peace למען עזה, בשיקגו, ביוני 2025 (צילום: paul goyette / פליקר, CC BY 4.0)

בלונדון, בסלון ביתה של אחת ממנהלות הקרנות הפילנתרופיות היהודיות הגדולות בבריטניה, ישבה מולי אישה שהקדישה עשרות שנים מחייה לתמיכה בישראל. היא מימנה מלגות, בתי ספר, תוכניות מנהיגות, מחקר ומדע. באמצע השיחה היא עצרה, הניחה את ידיה על השולחן ואמרה משפט אחד שנשאר איתי זמן רב אחרי שיצאתי משם: "אנחנו רואים את זה קורה מול העיניים שלנו, ואנחנו לא יכולים להמשיך להתנהג כאילו הכול רגיל. אימא שלי סיפרה מה עבר על משפחתי בגרמניה ואיך עברו שנים רבות עד שמצאה את עצמה במחנה ריכוז".

ההשוואה בין השתלטות הנאצים על גרמניה למתרחש בישראל היתה קשה לה. איך הפכו צאצאי ניצולי השואה לגזענים? הדבר בלתי נתפס בעיניה, ומוביל להתפוררות הקשר הרגשי שלה לישראל. איך אפשר להמשיך לתמוך במדינה, לממן את מוסדותיה ולשתוק על מה שקורה בה? היא תוהה. "טוב שאבא לא איתנו לראות את זה, הלב שלו היה נמחץ".

התחושות האמביוולנטיות האלה, הנוגעות למתחולל בחברה ובפוליטיקה בישראל ולמדיניות המלחמה הבלתי פוסקת, שברו כמה מוסכמות בכל הנוגע לקשר בין יהודי התפוצות לישראל.

איני מתיימרת להיות מומחית לענייני ציונים אבודים ומבולבלים בעולם. אני בקושי שורדת חיים עם יהודים בארץ. אבל בחודשיים האחרונים שבהם שהיתי בלונדון, קיימתי ראיונות עומק, שיחות ומפגשים עם פילנתרופים יהודים בולטים בגילים שונים מבריטניה ומארה"ב. ביקשתי להבין את עמדותיהם כלפי ישראל, הציונות והאנטישמיות, ומדוע עדיין אכפת להם ממדינה שבחרו לא לחיות בה אך לא

הפסל המקורי נוצר מתוך ההריסות של המלחמה הקודמת, ונהרס במלחמה באוקטובר 2023. המגדלור בעזה (צילום: שריף סרחאן)

ב-2016 חנך האומן העזתי שריף סרחאן את הפסל שבנה, "מנארת עזה" (מגדלור עזה), פסל העשוי אבנים, בטון ושברי בתים שנהרסו במלחמות ישראל ברצועה. זו יצירה שנולדה מתוך ההריסות עצמן, "ניסיון להפוך את פסולת המלחמה לסמל של חיים, זיכרון, עמידה ואור", כפי שהוא אומר ל"שיחה מקומית".

>> לחלץ את התרבות של עזה מתוך ההריסות

כמעט עשור לאחר מכן הופצץ הפסל ונהרס במלחמה הנוכחית. לאחר חודשים של כאב, בדידות ופליטוּת, מצא עצמו סרחאן בונה את עולמו מחדש על חוף במרסיי שבדרום צרפת, בצל רצח העם שהשאיר מאחוריו. הוא הקים את המנארה מחדש – לא באותו מקום ולא באותו גודל, אך באותה רוח. היצירה, שנבנתה מן ההריסות, הפכה עדות לכך שגם אחרי החורבן הוא מסרב להעלים את עזה. סרחאן אינו רוצה להישאר בגלות; הוא כבר מתכנן את הפסל הבא שלו וחולם שהמנארה תשוב יום אחד לחוף עירו.

המגדלור חזר לעמוד, אבל במרסיי (צילום: שריף סרחאן)

את הסיפור שמעתי מפיו, ואת הצילומים ראיתי בין עשרות סיפורי אומנים, יוצרים וארכיאולוגים החבויים בדפי הספר "Archiving Gaza in the Present: Memory, Culture and Erasure", שיצא לאור בשנה שעברה. עורכות הספר, פרופ' דינה מטר וד"ר ונישיה פורטר, אומרות שעבודת הארכיון