המלחמה בעזה מחזירה את המאבק הפמיניסטי שנים אחורה
הזוועה הזאת התחילה במתקפה מזעזעת נגד האנושות בכלל ונגד נשים ישראליות בפרט. אך ההתמקדות ב-7 באוקטובר, תוך התעלמות ממה שעובר על נשים בעזה, מחזירה אותנו לתפיסת האישה כרכושו של הגבר, שעליו מוטלת המשימה לנקום את כבוד הפטריארכיה שנרמס
השנה לא ציינתי את יום האישה הבינלאומי, שחל ביום שישי. אין לי פוסטים חגיגיים על נשים פורצות דרך, נשות השנה, או גיבורות-על פמיניסטיות שחשוב היה לי שכל העולם ישמע עליהן. במקום זה, ערב יום האישה חזרנו כולנו ל-7 באוקטובר, לאחר שהאו"ם שחרר לאוויר העולם דו"ח שעסק באלימות מינית נגד נשים.
הדו"ח מתרכז ברובו בראיות לביצוע פשעים מיניים נגד נשים ישראליות במתקפת אוקטובר הארורה. משלחת האו"ם ציינה שלא שמעה אף עדות ישירה מנפגעת, אך עיינה וחקרה ראיות ומידע שנאסף בידי רשויות ומומחים בישראל. חלק ממנו, שזכה להתעלמות כמעט מוחלטת, עסק בחשש לפגיעות בזכויות אדם ובנשים פלסטיניות במלחמה – בלי שנתנו לצוות האו"ם להיכנס לעזה או לפגוש נשים פלסטיניות.
גם הדו"ח וגם התגובות אליו בישראל ממשיכים את מה שקורה כאן כבר חמישה חודשים. מבחינה פמיניסטית, מדובר בנסיגה חמורה. כל הפמיניזם והמאבק על זכויות הנשים חזר והצטמצם לדבר שנאבקנו כל כך קשה לשחרר את הנשים ממנו: גוף האישה ומיניותה חזרו להיות שדה קרב בסכסוך הלאומי.
שנים עמלנו כדי להרחיב את הדיון מדיכוי מיני של נשים לדיכוי מגדרי – שכולל גם את ההיבט המיני, וגם היבטים פיזיים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים של נשים שחיות בצל הפטריארכיה. הסברנו לעולם שאישה היא יישות שלמה והוליסטית, שכוללת זהות מינית, גוף, מחשבות, התנהגות, השכלה, מעמד חברתי, משפחתי ופוליטי – הכל רלוונטי, ונכלל בתנועת השחרור.
נאבקנו כדי שביטחון של נשים יכלול גם שמירה על גופה של האישה, וגם שמירה
רובד נוסף של דיכוי: האבל המושתק של האזרחים הפלסטינים
לאלפי פלסטינים מערי המרכז קרובי משפחה, גם מדרגה ראשונה, בעזה. כשהם מקבלים בשורה על אובדן, הם נדרשים להישאר לבד עם כאבם. חלקם מוצא דרכים אלטרנטיביות להתמודד, וחלקם לא מוכן לשתוק. בכל מקרה, המחיר הנפשי והפיזי גבוה
במתקפה של ישראל על עזה נהרגו כבר יותר מ-27 אלף בני אדם, מצפון הרצועה ועד דרומה. אלפי אנשים נורמטיביים מצאו את מותם מידי מכונת ההפגזות הישראלית, שלא עצרה כמעט לרגע. תופת, שאפילו נשיא המדינה חתם עליה, זמן קצר אחרי ביקור הנהגת הכנסיות אצלו בבית בערב חג המולד. הנשיא שלח מסר חרוט על פגז, מתנה מיונת השלום הישראלית לילדי עזה, שחיכו למתנות אחרות מסנטה קלאוס.
כל המילים הקשות, כמו טבח, טיהור אתני, ג'נוסייד, השמדה, הכחדה, השטחה ועוד, לא משקפות את הכאב שבתמונות שנראות אחרי כל הפגזה – שקיות ניילון לבנות, קשורות משני הצדדים, ממלאות את חצרות בתי החולים שעוד פועלים. ילדים המומים ופצועים שמחפשים את הוריהם. אימהות בוכיות ומייללות, בחיקן חבילות המוות האלה, של גופות ילדיהן עטופים בלבן מוכתם בדם. גברים מתפללים מעל שורות ארוכות של גופות בדרך לקבורה.
בעזה טקסי הקבורה קרסו. שלושת ימי האבל המסורתיים הפכו ל-122 ימים רצופים של שכול גדול. קברי אחים מלאים בגופות, ושרידי אדם שלא מוצאים מזור על האדמה רוויית המוות הזאת.
כל זמן שזה שם, זה כואב מרחוק. זוועות בתוך מסך. אבל כשההרג והמוות מגיעים לבני משפחה, לאנשים שאת מכירה, האבל והשכול מרחוק – בתוך אווירה ציבורית עוינת שאינה מאפשרת לתת להם ביטוי – מעמיסים עוד יותר על הנפש.
לאלפי פלסטינים מערי המרכז, בעיקר רמלה, לוד ויפו, יש קרובי משפחה, גם מדרגה ראשונה, בעזה
חג מולד עצוב בבית לחם: מיצגי הזדהות עם עזה במקום עץ מואר
ביום שאמור להיות השמח והשוקק ביותר בשנה, החנויות בעיר הולדתו של ישו סגורות, כל המופעים והמסיבות בוטלו, והמנהיגים הנוצרים ביטלו את החגיגות המסורתיות. "זה כמו טקס הלוויה עם שלט ענק שכתוב עליו 'עזה בלב'"
מאז 7 באוקטובר, נמנעתי מלהגיע לבית לחם, לרמאללה, לשכם ולג'נין. כמו כל פלסטיני בישראל, הבנתי שמצב המחסומים קטסטרופלי, שהחיילים תוקפניים מתמיד, שהשווקים שוממים. בלב שוררת מועקה ובאוויר אימה.
לקראת חג המולד, ביררתי עם חברות מבית סאחור ובית ג'אלא מה מצב הכניסה לבית לחם, ואם עדיין אין גישה לעיר. כבר 80 יום שישראל סוגרת את השער בכניסה לבית ג'אלא. תושבים מתבקשים לחנות מחוץ לאזור המת"ק (מנהלת תיאום וקישור), לעבור במחסום ברגל ולקחת מונית מהצד השני אל תוך העיר. רק אוטובוס אחד ביום, שמגיע מירושלים, מקבל אישור להיכנס וכל התחבורה מחברון, מרמאללה, מדהרייה ומערים נוספות מושבתת.
>> הענישה הקולקטיבית בגדה: "צריך אישור מהצבא לזרוק זבל"
הבנתי שיש הקלות לקראת חג המולד ושהצבא, ברוב נדיבותו, פתח את השער לארבע שעות, בין ארבע לשמונה אחר הצהריים. לכל הנהגים הובהר שדקה איחור – הקסם ייעלם ותיתקעו בפנים עד מחר. לנהגי המוניות מעבר למגדל הפיקוח של משמר הגבול לא ברורות השעות שנקבעו. התפילות בכנסיית המולד מתחילות בערב, והמיסה העיקרית מתנהלת בין תשע לחצות. אבל פרנסה זו פרנסה. הם עומדים בתור ליד נקודת האיסוף, ומחכים ללקוחות שמבקשים לנסוע לבית לחם.
בדרך, דמיינתי פקקים גדולים בדרך לעיר העתיקה, כמדי שנה, אף שהשנה אין קישוטי אורות ועצי אשוח ושווקים תוססים בשום מקום. חשבתי שמאות מתפללים נוצרים מכל העדות יחסמו את הכניסה, ואני עלולה להיתקע בעיר שבתי המלון בה נסגרו, כשחברותי נמצאות בחיק משפחתן בערב חג המולד ולא בטוח שישמחו לארח במפתיע חברה מוסלמית כשרה בשולחן החג. אז החלטתי להיכנס במונית.
נשים, בואו נכריז על הפסקת אש
אין לי ספק שנשים ישראליות נפגעו מינית במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. אך פמיניסטיות מהעולם רואות גם את אלפי הנשים הפלסטיניות המתות, הפצועות והשכולות, לידות במאהלים, ונערות במחזור בלי גישה לאמצעי היגיינה או לבגדים. סבלה של כל אישה הוא עולם ומלואו
אני כותבת את השורות האלה מתוך מודעות מלאה שהן עלולות להפוך לפיגוע פמיניסטי פומבי. אבל אני בהחלט בונה על היושרה והאומץ של מנהיגות נשים לעצור רגע, ולעשות חושבים.
הייתי מעדיפה לא להיות במקום הזה, שבו יש התנגשות בין שני העולמות הכאובים בחיי – אלימות על רקע מגדרי, והסכסוך הלאומי הפלסטיני-ישראלי. בעולם נוח יותר, הייתי בוחרת להמשיך לג'נגל בין שתי העוולות שגורמת הפטריארכיה לאנושות, במקביל, אך לא ביחד: מצד אחד לדבר על אלימות של גברים כלפי נשים ורצח נשים, ועל מדיניות ותקציבי רווחה למאבק באלימות וברצח; ומצד שני להביא סיפורים על הכיבוש, על הדיכוי הלאומי, האפליה והגזענות נגד האזרחים הערבים, ולמתוח ביקורת על הדמוקרטיה הישראלית המקרטעת, שמשאירה אותי מאחור.
אבל אז הגיע 7 באוקטובר, אותה שבת ארורה עם המראות הקשים וזוועות המוות ביישובי עוטף עזה; ואז הגיעה המלחמה, והתשלום שנגבה מעזה עצמה, שאף אחד לא עוטף כרגע.
המלחמה הזאת דחפה את כולנו למקום בלתי נתפס, שחייבים לבחור בו צד. שחור או לבן, בעד או נגד. השפה הזאת, שמוכרת לנו היטב מבית היוצר של השוביניזם הקלאסי, חלחלה גם למעוזות הפמיניסטיים החמימים והנעימים. מתוך ההלם, נדרשו הפמיניסטיות היהודיות והערביות ובכל העולם לנקוט עמדה, לגנות, לחקור, להאמין, להצהיר, למחות, לצעוק ולצאת למאבק למען הנשים היהודיות שנפגעו על רקע מגדרי ב-7 באוקטובר.
במרחק של יותר מחודשיים מפרוץ המלחמה, אני סבורה שכל פעילה פמיניסטית יודעת בתוך ליבה שפשעים מגדריים ב-7 באוקטובר הם תרחיש סביר ולא רחוק מהמציאות שלנו. גם בלי הוכחות, בלי עדויות פומביות