newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פצועים מעזה מאושפזים במזרח ירושלים: שהעולם יבין מה קורה בעזה ויעזור

כעשרים פצועים מעזה מאושפזים בבית החולים אל-מקאסד. קטועי ידיים או רגליים, עם שברים מורכבים או פציעות פנימיות. בין ההבנה המחלחלת כי רבים מבני משפחותיהם נהרגו, לבין שטף המבקרים שמנסים לסייע, הם מנסים להיאחז בחיים

מאת:

כתבו: אלמה ביבלש ויעל מרום

בבית החולים אל-מקאסד בירושלים ראינו את האשה עם העיניים הכי ריקות בעולם, כאלה שמלאך המוות מביט מהן, עיניים שנראו כמו שני תהומות ללא תחתית. הגוף היה מרוסק, פנים, זרועות, רגליים ואברים פנימיים אבל לא הצלחנו להפסיק להסתכל לה בעיניים. היא שואלת כל הזמן לשלום המשפחה שלה שרובה נמחקה בהפצצה, בת המשפחה שמלווה אותה לא עונה לה. קוראים לה אסמא, והיא בת 37 מחאן יונס. קרוב לחמישים מבני משפחתה נהרגו.

אסמא בת ה-37 מחאן יונס. קרוב לחמישים מבני משפחתה נהרגו. (צילום: יעל מרום)

אסמא בת ה-37 מחאן יונס. קרוב לחמישים מבני משפחתה נהרגו. (צילום: יעל מרום)

כשנכנסים לחצר בית החולים, יום לפני תחילת הפסקת האש הנוכחית, קשה לפספס שמשהו חריג מתרחש בו, על כל החלונות תלויים בגדים ליבוש, מראה מאוד לא אופייני לבית חולים, אופייני קצת יותר לאכסניה זולה או אולי למחנה פליטים. כעשרים פצועים מרצועת עזה מאושפזים בבית החולים, עשרות נוספים מאושפזים בשני בתי חולים פלסטינים אחרים בירושלים המזרחית וגם בגדה המערבית. מתי מעט מטופלים בבתי חולים ישראלים כמו שיבא בתל השומר. אלה שירתו היטב את ההסברה הישראלית שבקשה להוכיח לעולם את מוסריותה המפוקפקת אחרי הפצצת אוכלוסיה אזרחית מהאוויר. חולים נוספים צפויים להגיע לאל-מקאסד ובית החולים נערך לקבל עד 100 פצועים מהרצועה.

כביסה מתנפנפת תלוי על חלונות בית החולים שנראה כמו מחנה פליטים או אכסניה. (צילום: יעל מרום)

כביסה תלויה על חלונות בית החולים שנראה כמו מחנה פליטים או אכסניה. (צילום: יעל מרום)

כמעט 8,000 תושבי עזה נפצעו במהלך 29 ימי הלחימה. הרוב המכריע מאושפזים בבתי החולים ברצועה, ומטופלים באמצעים הדלים שנותרו ברשות צוותי הרפואה שם. קיים ברצועה מחסור בציוד בסיסי, בין השאר גם בתרופות הרדמה ושיכוך כאבים, מחסור המביא לכך שאנשים רבים עוברים ניתוחים מורכבים באמצעות הרדמה מקומית בלבד. הפצועים שהגיעו עד כה לאל-מקאסד, שמהווה את אחד מבתי החולים הפלסטינים המרכזיים לטיפול בטראומה, סובלים ברובם הגדול מטראומה רב-מערכתית שכוללת פגיעות פנימיות, פגיעות אורתופדיות (בעיקר קטיעות של גפיים ועצמות מרוסקות), ופגיעות נוירו-כירורגיות.

עבד אל-כרים, ילד בן 10 עם חיוך ענק ושובה לב משכונת זייתון, יושב על המיטה מוקף ממתקים, פרחים ובלונים. תספר להן מה תרצה לעשות כשתהיה גדול אומר האבא, "שחקן כדורגל", אומר הילד ואנחנו מסתכלות על רגל שמאל שלו, המרוסקת, המחוברת בברזלים אחרי ניתוח. "לא תחביב", אומר האבא "במה תרצה לעבוד?" הילד רוצה להיות עיתונאי. כשאנחנו מבקשות לצלם אותו הוא מבקש מאביו להניח סביב צווארו צעיף עם דגל פלסטין.

עבדל אל-כרים בן העשר. רגלו רוסקה והוא הועבר מבית חולים בעזה לאל-מקאסד (צילום: יעל מרום)

עבדל אל-כרים בן העשר. רגלו רוסקה והוא הועבר מבית חולים בעזה לאל-מקאסד (צילום: יעל מרום)

את הפרחים והבלונים הביאו פלסטינים תושבי ירושלים המזרחית או מתוך ישראל שהגיעו לתמוך. המסדרונות מלאים שקיות של אוכל, מים ובגדים שנתרמו לפצועים ומשפחותיהם. שתי נשים וילדה קטנה מסתובבות בין המיטות ומחלקות ממתקים ושזיפים "אנחנו יושבות בבית ורואות את ההפצצות בטלוויזיה, הלב נקרע וזה המעט שאנחנו יכולות לעשות".

במיטה ליד שוכב בחור צעיר, קוראים לו מחמוד חסנין והוא בן 20. הוא נפצע קשה באחת ההפצצות בשג'אעיה. הוא איבד את רגלו הימנית, ידו השמאלית רוסקה, על כל גופו ניתן לראות חורים ופציעות, והוא נזקק לניתוחים בבטן ובזרוע. אמו עומדת לידו, בעלה ושאר ילדיה נשארו בעזה, הבית איננו, הופצץ. הם גרים עם משפחות נוספות שנאלצו לברוח מבתיהן במבנה של בית ספר "אנחנו רוצים שהמדינות הערביות והאירופאיות יראו מה המצב שלנו, שיבינו מה קורה בעזה ויעזרו", היא אומרת.

"המשפחות המלוות את החולים הן סיפור מסובך בפני עצמו", מספר לנו ד"ר רפיק חוסייני, מנהל בית החולים, ומסביר שהם מגיעים עם אישור שהיה שתקף רק ליום אחד ולאחריו אסור להם לעזוב את בית החולים. הם מגיעים לכאן חסרי כל וצריך לדאוג כאן לכל הצרכים שלהם. מזון, מקום לישון בו, בגדים וכביסות. "ישראל לרוב מעדיפה לתת אישור מלווה לאנשים מבוגרים, רוב הפצועים מלווים בסבים או סבתות, בית החולים הפך למחנה פליטים", הוא אומר ואנחנו נזכרות בבגדים התלויים מהחלונות.

אנחנו רוצות להבין איך זה עובד, הרי ברצועה יש אלפים רבים של פצועים, חלק מבתי החולים הופגזו, יש מחסור אקוטי בציוד רפואי ואין אספקה סדירה של מים וחשמל. איך בוחרים מי יגיע לכאן? איך עובד התהליך בין הפציעה בעזה להגעה לאשפוז בבית חולים במזרח ירושלים הרחק מאיומי חיל האוויר? ד"ר חוסייני כמו גם גורמים אחרים ששאלנו לא ידע לתת תשובה ברורה. "ככל הנראה עניין של מזל" הוא אומר.

ד"ר רפיק חוסייני, מנהל בית החולים אל-מקאסד, אוחז בכדור הגומי החדש בו עושה הצבא שימוש לפיזור הפגנות בשטחים הכבושים (צילום: יעל מרום)

ד"ר רפיק חוסייני, מנהל בית החולים אל-מקאסד, אוחז בכדור הגומי החדש בו עושה הצבא שימוש לפיזור הפגנות בשטחים הכבושים (צילום: יעל מרום)

השהייה בבית החולים לא מוגבלת בזמן. חלק מהחולים רוצים לחזור לעזה במהירות למשפחות שהשאירו מאחור אבל חלקם מפחדים לשוב. רבים מהם, אחרי ניתוחים קשים, פגיעה באברים פנימיים וקטיעות גפיים יזדקקו לשיקום ארוך. גם פיזי, אבל גם נפשי. בית החולים מיועד לטיפולי חירום ולא ערוך לתת מענה שיקומי.

בזמן הביקור מישהו מהצוות הרפואי מספר לנו שהגיע אמבולנס ובו פצוע ירי מקלנדיה במצב קשה. אנחנו לא יכולות שלא לשאול מה קורה עכשיו בגדה ובירושלים המזרחית, הפגנות גדולות, פשיטות רחבות של צבא ומשטרה, פצועים והרוגים. אירועים שתחת הנעשה בעזה אינם זוכים לתשומת הלב הראויה.

"מתחילת האירועים האחרונים בגדה טיפלנו כבר ב-350 פצועים, והמספר עולה מיום ליום", עונה ד"ר חוסייני. למראה סימני השאלה בעינינו הוא אומר "יש חצי אינתיפאדה עכשיו, הרבה פציעות מירי צלפים לברכיים, זו פגיעה שהנזק שלה הוא בלתי הפיך, הם כבר לא יוכלו לרוץ וללכת להפגין". הוא שולח את הגבר היושב לידו להביא משהו, וכשהוא חוזר הוא אוחז בידו אמצעי חדש שהצבא עושה בו שימוש כדי לדכא הפגנות, מעין מסת גומי דחוסה, הכלאה בין כדורי הספוג הכחולים לכדורי הגומי "זה נשק חדש שמרסק עצמות ושובר גולגלות, כבר הגיעו לפה לא מעט מאלה", מסביר ד"ר חוסייני. עבורו הלחימה בעזה וההתקוממות בגדה הן בעלות שורש משותף.

אנחנו נוסעות הביתה בשתיקה לא אופיינית. מנסות להסדיר את הנשימה. מוצפות מחשבות על האנשים שפגשנו. איך משתקמים ממתקפה כזאת? גם אם הגוף מחלים. איך מתחילים מחדש? הפסקת האש בדרך, השיקום רק מתחיל, לאט לאט עזה תרד מסדר היום הציבורי. אבל איזו משמעות תהיה לשיקום הזמני וחסר התוחלת הזה? סבב התקיפה הבא הוא רק עניין של זמן, כמו גם המשך ההתנגדות העזתית והפלסטינית בכלל לכליאתה של העיר. לא יהיה שיקום ללא הסרת המצור, לא יהיה שיקום בלי סיום הכיבוש והפלת החומה, לא יהיו חיים בלי חירות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf