newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תפסיקו לקרוא לזה שמאל

לצד התקפות קשות ברחובות ובכנסת, "השמאל" הפך להיות שק החבטות של פחות או יותר כל מי שהוא חלק מהשמאל עצמו. הגיע הזמן להתגאות במחנה שלנו, ולחשוב על עצמנו ברצינות כאלטרנטיבה לשלטון

מאת:

הפעם נועם שיזף עשה את זה. "עזה וכשלון השמאל הישראלי", הוא כותב, ואז מפרט את הבעיות בגישה של העבודה ושל הנהגת מרצ ביחס למלחמה ולתהליך השלום. כותב, ומטיל על כל השמאל את האחריות לפעולותיהם של אלה. ולמה? יש עוד מישהו שבכלל באמת מתייחס לעבודה ברצינות כאל שמאל? מדיני? כלכלי? כלשהו? מרצ היא כן סוג של שמאל, אבל בפירוש לא כל חזותו, ואי אפשר להכפיש את כל השמאל בארץ על טעויות בהנהגה של מרצ.

אני קורא את הפוסט שלו ורוצה לשאול אותו: נועם, תגיד, אתה לא איש שמאל? חבריך ושותפיך לעבודה ולפעילות – לא שמאל? כל מי שיצאו להפגין נגד המלחמה הזאת, איפה הם במפה שלך?

אבל נועם לא חריג בצורת ההתבטאות שלו נגד "השמאל". פעילות מזרחיות תוקפות את "השמאל" על היותו אשכנזי ומדיר, ומצביעות בצדק על בעיות שאכן קיימות בחלקים (היותר אליטיסטיים) מהשמאל, אבל מטילות אותן על מחנה שלם, ובכך גם מסמנות את עצמן ואינספור פעילות בשכונות, בעיירות הפיתוח, בכפרים ובערים הערביות ועוד – כחיצוניות לו. אותו הדבר קורה עם פעילות פמיניסטיות, שמבקרות את יחס "השמאל" להטרדות מיניות או לסקסיזם ואת הדומיננטיות של גברים בארגונים מסויימים. כך גם עם מי שמאשימים את השמאל בהתנשאות או בכך שהוא משתמש בסיסמאות שמרחיקות ממנו את הציבור.

האם כל התופעות האלה קיימות? כן, בהחלט, ויש הרבה מה ללמוד לתקן ולשנות. האם זה ה-שמאל? ממש לא. כתבתי פה לאחרונה שלתחושתי דווקא בשנים האחרונות יותר מתמיד רבות ורבים בשמאל בישראל נעשים יותר מודעים למגוון של נושאים ורגישויות, יוצרות חיבורים בין מאבקים, מתעקשים על יצירת שיח פוליטי שהוא גם נגד הכיבוש אבל גם מעמדי וכלכלי וגם מזרחי וגם פמיניסטי וגם שואף לתקשר עם חלקים הולכים וגדלים בחברה.

כמו שציינתי כבר, אפשר לראות את זה במאבקי הדיור והגז והעובדים וההתנגדות להפרטות, בניסיונות ליצור אג'נדה שתיטיב הן עם מבקשי המקלט והן עם תושבי דרום תל אביב, בעיר לכולנו, בהתחברות-תראבוט, ועוד. זו מגמה חיובית ויפה, שבעיניי דווקא המבקרות והתוקפים את "השמאל" הם לרוב חלקים אינטגרליים ממנה. אז למה ללכלך?

> בואו בחזרה לרחובות: שנתיים למותו של משה סילמן

הפגנה לצדק חברתי, אוגוסט 2011 (קרן מנור / אקטיבסטילס)

שמאל יהודי-ערבי, למען דיור וצדק חברתי. קיץ 2011 (קרן מנור / אקטיבסטילס)

אנחנו חיים בתקופה שבה השמאל מותקף ברחובות ובכנסת ומעל דפי עיתונים, מגונה, מואשם בבגידה, מוצג כחלש או כבלתי רלוונטי. למה לא להיות גאים וגאות בכך שאנחנו בשמאל, להתגבש, להראות את הטוב ביותר באג'נדה שלנו, להזכיר ששמאל זה אהבת אדם (וחיה), ואופטימיות, והתנגדות לניצול ולדיכוי כלכלי או לאומי או מגדרי או בכלל, וחתירה לשוויון כלל אנושי ולשלום? נשמע טוב, לא? נו – זה השמאל.

וזה לא מהיום ולא מאתמול. בניגוד ללאומנים, השמאל הוא בינלאומי, יש לו היסטוריה רבת שנים, עשירה ומורכבת של מחשבה והגות ושל סולידריות ומאבקים חוצי גבולות, שמתפתחים כל הזמן בשיח בין יהודים וערבים במזרח התיכון, בין מהפכנים באמריקה הלטינית ואקטיבסיטיות באירופה, בין תנועות נשים באפריקה לאקדמאיות בהודו וארגוני עובדים בארה"ב. בכל העולם זו תנועה שלומדת ומשנה ומשתפרת ומתחברת, שמנסה לקדם דמוקרטיה, התנגדות לנשק גרעיני, שמירה על הסביבה, מאבק בהומופוביה ובסקסיזם, עצירת ההון המשתולל, חיזוק קהילות מקומיות, ועוד. אלה הסיבות שבגללן אני בשמאל, ושאני מאמין שיש ערך להתלכדות סביבו.

חלק מההלקאה העצמית הזאת, לדעתי, נובע מהקריסה של המערכת הישנה של מפלגות, של שייכות לגופים פוליטיים מוגדרים שפועלים באופן מסודר וניתן להעביר עליהם ביקורת עניינית וממוקדת. כיום רק מעטים משתייכים בפועל למפלגות, ומול ההשתייכות הקבוצתית עולה ופורח גם בקרבנו האינדיבידואליזם, ועמו הטהרנות הזו של הוקעה והדרה של כל מי שלא מתאים לנו במאת האחוזים מ"המחנה" המופשט. מערכת ההוקעה הופכת את המונח "שמאל" למונח חבוט, ששולפים אותו בקלות ומטילים עליו את האשמה בכל מה ובכל מי שנמצא בסביבתנו ושאנחנו לא רוצים להיות מזוהים איתו.

אז בואו נפסיק. אם אנחנו רוצים לשקם את השמאל, על כל העקרונות הטובים שבאים עם המושג הזה, בואו נפסיק לטנף עליו כל כך בעצמנו, ואת הביקורת נעביר על אנשים או על גופים שמגיע להם ולא על כל המחנה. לא חייבים לחזור להתארגנות רק במפלגות, אבל בואו נלמד מהדברים הטובים שקיימים במבנה הזה. בואו למשל נחשוב על עצמנו כעל אלטרנטיבה ממשית לממשלות המלחמה וההון, כאן ובעולם, כעל מי שבאמת יכולות ויכולים לשנות את המציאות, ובואו נגבש פלטפורמות משותפות שמציגות את הטוב שיש לנו להציע.

לא רוצים? נמאס לכם מהשמאל? בסדר. תציעו מונח מגבש אחד כולל אחר למחנה שלנו, שכן נוכל לבנות עליו אלטרנטיבה ממשית לימין. אבל שיהיה משהו שיכול גם לשמר את הקשרים המורכבים שבנינו כאן ובעולם, את כל מה שלמדנו ואת כל מה שיש לנו להציע בכל החזיתות של המאבק. יש הצעות?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf