newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשההון שלח את הצבא נגד השובתים: 100 שנים לטבח בלאדלו

אחרי שבעה חודשים של שביתה, משפחת רוקפלר החליטה לדכא את עובדי המכרות שלה באלימות, ואז קמה בציבור זעקה גדולה. על הטבח שהוביל לשינוי מדיניות העסקת ילדים וחוקי העבודה בארה"ב

מאת:

ב-20 באפריל 1914 התרחש הטבח בעיירה לאדלו, במהלכו אנשי המשמר הלאומי של קולורדו, במימון תאגיד הנפט והברזל במדינה בבעלות משפחת רוקפלר, טבחו ושרפו עשרות גברים, נשים וילדים עובדי מכרות פחם. האירוע נחשב לאחת ההתקפות הרצחניות ביותר של הקפיטליזם נגד תנועת העובדים בארה"ב, ומן הבודדים שהגיעו לכדי התקוממות חמושה ורחבת היקף של פועלים נגד דיכוי רשויות המדינה ובעלי ההון. ככל הנראה בדיוק מסיבות אלו קשה למצוא למקרה מקורות בספרי ההיסטוריה. ההסיטוריון הווארד זין, מחבר "היסטוריה עממית של ארצות הברית", מספר כי הפעם הראשונה בה שמע על הטבח היה בשירו של וודי גאת'רי בשם הזה, וכי לא הצליח למצוא עדויות לאירועים בלאדלו בקורסי ההיסטוריה וספרי הלימוד.

כורים במחנה האוהלים בלאדלו. קרדיט:Western History/Genealogy Department, Denver Public Library.

כורים במחנה האוהלים בלאדלו. קרדיט:Western History/Genealogy Department, Denver Public Library

בספטמבר 1913, לאחר מספר שביתות כושלות, החלה שביתת הכורים שעתידה היתה להימשך חודשים ולהסתיים בטבח. עובדי המכרות מחו נגד התנאים המחפירים שהועבדו בהם, שהיוו משטר פאודלי דה-פקטו, שבמסגרתו בעל המכרה היה גם הבעלים של העיירה המרוחקת בדרך כלל בה חיו הפועלים וגם הבעלים של כל השירותים הניתנים בה כולל משטרה, משפט וחינוך.

הילדים הועבדו במכרות כבר מגיל 5-6 החל מהשעה חמש וחצי בכל בבוקר, ובימי ראשון היו נשלחים ללימודי דת, שמומנו על ידי בעל המכרות המקומי, והסבירו את חשיבות עבודתם ואת כל הטוב שהוא מעניק להם. הכורים נאלצו לעבוד 12 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, וזאת בנוסף לשעות העבודה ה"מתות" בהן נאלצו לפנות את השאריות שנותרו במכרות ללא תשלום. השכר עצמו לא ניתן להם בדולרים, אלא בתלושים. אלו שימשו לקניות בחנויות התאגיד ולתשלום שכר הדירה, שגם הוא נקבע על ידי בעל המכרה שהיה חופשי להעלות מחירים כאוות נפשו וכך לאלץ אותם לעבוד עוד יותר שעות.

המשמר הלאומי לצד המעסיקים

כמו בכל מאבק בימים ההם, עם תחילת השביתה התאגיד גירש את השובתים מבתיהם ומנע מהם מלהשתמש בשירותי העיר. 13,000 פועלים ופועלות על ילדיהן נאלצו לעקור לעיירה לאדלו, ולהתגורר במחנה אוהלים חשוף לקור העז של החורף בקולורדו. עם זאת הם הצליחו, בעזרת ארגוני עובדים שנחלצו לעזרתם, להמשיך בשביתתם יותר משבעה חודשים, עד אפריל 1914. כשהפסדי משפחת רוקפלר החלו להצטבר, גויס המשמר הלאומי של קולורדו, למעשה מיליציה חמושה במימון המשפחה, ונשלח ע"י המושל (שכונה בידי בכיר במכרה "הקאובוי הקטן שלנו") למחנה אוהלי השובתים. השובתים חשבו שהמשמר מגיע כדי להגן עליהם מפני שוברי השביתה ומיליציות מטעם התאגיד שהתנכלו לעובדים בחודשים האחרונים, אך לא זה היה המצב.

אין טובה ממארי האריס ג'ונס, "אמא ג'ונס", שנעצרה בלאדלו לפני הטבח, בכדי לתאר מה אירע אז:

אף אחד לא הקשיב. לאף אחד לא היה אכפת. סוחרי מניות הנפט נשמעו חזק יותר מקולות הבכי של נשים וילדים. גברים במשרדים המחוממים בברודווי (שם ניצב בניין משרדי חברת הנפט ג.ב.) לא יכלו להרגיש את הקור העז בגבעות קולורדו, היכן שמשפחות גרו באוהלים.

ואז הגיע לאדלו והאומה שמעה. ילדים קטנים שניצלו מהטבח הגיעו לעמודים הראשונים של העיתונים. מוות מרעב וחשיפה לקור – לא. ב-19 באפריל 1914 מכונות ירייה הועמדו בעמדות מעל למחנה האוהלים. מייג'ור פאט המרוק ולוטננט ק.א.לינדרפרט (שהשתתפו קודם בטבח באמריקאים-ילידים ב"וונדד ני" ובהרג אלפים בכיבוש הפיליפינים ג.ב.) פיקדו על המיליציה, שהורכבה ברובה משכירי חרב של חברת הנפט שהושבעו כחיילים.

מוקדם בבוקר החיילים ניגשו אל המושבה עם דרישה מהמטה כי לואיס טיקאס, מנהיגם של המהגרים היוונים, יסגיר לידם שני איטלקים. טיקאס סירב. פצצת תאורה התפוצצה, ואז נוספת, מכונת הירייה החלה לרסס את האוהלים הרעועים, ביתם היחיד של הכורים האומללים. כדורים נפלו כמו גשם ברזל על גברים, נשים וילדים.

הנשים והילדים ברחו לגבעות. אחרים התמהמהו. הגברים הגנו על בתיהם עם הרובים שלהם. כל היום הירי נמשך. גברים נפלו מתים, פניהם לקרקע. נשים נפלו. ילדם הקטן של משפחת סניידר נורה בראשו, מנסה להציל את גור החתולים שלו. ילד נושא מים לאמו הגוססת נהרג.

בחמש אחר הצהריים לכורים לא נשאר אוכל ומים, וגם לא תחמושת. הם נאלצו לסגת עם נשיהם וילדיהם אל הגבעות. לואיס טיקאס נוקב ביריות בעת שניסה להוביל נשים וילדים למקום מבטחים (כשנהג קטר מנסה להעניק להם מחסה באמצעות הצבת הרכבת בין היורים לשובתים ג.ב.). הם נספו יחד איתו.

הלילה הגיע. רוח פרצים הלמה בקניונים שבהם גברים, נשים וילדים רעדו ובכו. לאחר מכן להבה האירה את השמים. החיילים, שיכורים מדם ומשיכר שנבזז מהמסבאה, הציתו את האוהלים של לאדלו עם לפידים ספוגים בשמן. האוהלים, הריהוט העני, הבגדים והמצעים של המשפחות של הכורים נשרפו. סלילים של גדר תיל נדחסו לבאר, אספקת המים היחידה של הכורים.

אחרי שזה נגמר, האנשים האומללים התגנבו בחזרה לקבור את מתיהם. בשוחה מתחת לאוהל שרוף נמצאו הגופות החרוכות של אחד עשר ילדים קטנים ושתי נשים – בלתי ניתנות לזיהוי. הכל היה הרוס לחלוטין. קפיצי המיטה התפתלו על הקרקע כאילו גם הם ניסו להימלט מהזוועה. נפט ואש ורובים קרעו גברים ונשים וילדים מבתיהם, וטבחו בתינוקות קטנים ונשים חסרות ישע בפקודתו של לוטנט לינדרפלט, פרא אדם, מוציא לפועל אכזרי של רצונה של חברת הדלק והברזל של קולורדו." (מתוך האוטוביוגרפיה של מארי האריס ג'ונס).

26 גברים, נשים וילדים נרצחו באותו יום בלאדלו, בימים הבאים המספר יגדל ל-66. תנועת העובדים הגיבה בחזקה: כורים ברחבי ארה"ב פתחו בשביתות הזדהות, חיילי המשמר הלאומי סרבו לפנותם והצהירו כי לא יהרגו נשים וילדים. אלו שכן עלו על הרכבות בכדי להגיע למחוז זכו לקריאות בוז מחבריהם ונהגי הקטר סרבו להסיע אותם. האיגודים ציידו יותר מאלף עובדי מכרות ברובים, ואלו ביצעו פשיטות חמושות על מכרות התאגיד ברחבי המדינה ושרפו אותם עד היסוד אחרי שחתכו את קווי הטלפגרף  וכך מנעו מהתאגיד להזעיק עזרה. הפשיטות פסקו רק לאחר שצבא ארה"ב התערב בכדי לפרק את שני הצדדים מנשקם.

יום לאחר הטבח, בבוקר ה-21 באפריל ארה"ב תקפה בעיר החוף ורה קרוז המקסיקנית בטענה לאי התנצלות מקסיקנית על מעצר אמריקאים, הרגה יותר מ-100 איש וכבשה אותה. התקיפה אמנם הסיתה את כותרות העיתונים מהטבח (שבימים הבאים יסקרו בהרחבה את פעולות הכורים ה"פראיים"), אך הידיעות על גופות הילדים השרופות בכל זאת נפוצו ועוררו זעקה ציבורית שהובילה לחקירת המקרה, ובעקבותיה לשינוי מדיניות העסקת ילדים ולקיצור שעות העבודה. בכדי לשפר את תדמיתו תאגיד משפחת רוקפלר נאלץ לבצע רפורמות נרחבות בעיירות הכורים. עם זאת, אף אחד מהחיילים לא הורשע בחלקו בטבח למעט לינדרפרט שננזף. הדרישות להכרה באיגוד העובדים, להגבלת ימי העבודה לשמונה שעות ולימי מנוחה, לתשלום על עבודה הנוספת, והזכות להתגורר שלא ברכוש בבעלות חברת הנפט – התקבלו כולן אך רק בשנת 1935, לא מעט בזכות המאבק בלאדלו.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf