newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

נתניהו משתמש בנשים כהצדקה למלחמה

משרד ראש הממשלה פרסם השוואה בין דיכוי נשים אצל חמאס ודאע"ש. הניסיון לנצל נשים להצדקת המלחמה נעשה במקביל להתעלמות מדרישותיהן בתוך ישראל בשאר הזמן

מאת:

כתבה: הגר שיזף

במם החדש שהפיץ משרד ראש הממשלה מוצגים האינטרסים החופפים, לכאורה, של דאע"ש וחמאס בדיאגרמה פלאית. בתפריט: הפרת זכויות נשים, דיכוי נוצרים ורדיפת הקהילה הגאה.

מעבר לעובדה שמדובר בניתוח פוליטי גאוני, הבנה של הדקויות השונות של הקבוצות במזרח התיכון ויכולת הטעייה מפתיעה בכל הקשור לטרמינולוגיה והבדל בין אינטרסים, דרישות ופרקטיקות – הופתעתי לשמוע שמדינת ישראל היא שליחה מטעמי ולמעני נגד כוחות האופל שמעוניינים לדכא אותי כאישה.

חלק מבעיותיהן של מדינות דמוקרטיות וליברליות טמון, ככל הנראה, בנקודה זו בדיוק. לרוב, כאשר קבוצה מסוימת בתוך אוכלוסיית המדינה מוחה בנוגע לתנאי מחייתה או האי-שוויון בו היא שרויה, המדינה תסרב להכיר בצורך לתיקון עוול כלפיה, ולעתים אף תסרב לראות בה קבוצה מובחנת. רק לעתים רחוקות, נדירות וכשהדבר מקדם אינטרס אחר – לפתע אותן קבוצות הופכות לדגל אותו המדינה מנוססת מעל המאבק ורווחתן הופכת לחלק בלתי נפרד ממהותה של המדינה.

> הפמיניזם הישראלי משמש כמכשיר דיכוי נגד נשים

לא במקרה באנגלית

כך, בימים כסדרם, נשים בישראל שלוחמות למען זכויותיהן נתקלות בביטול מתמיד ודחיקתן אל סוף סדר העדיפויות. רוצים דוגמה? רק לפני חודש, בעת דיון בכנסת על הצעת חוק שהגישה ח״כ עליזה לביא (יש עתיד) אמר ח״כ משה פייגלין (ליכוד) את הפנינה הבאה: "האמת היא שאני מרגיש קצת מגוחך, גבירתי יושבת הראש, בשעה זו שכל דרום הארץ תחת מתקפת טילים שאנחנו דנים בענייני פרחים ותקיפות מיניות". פרחים ותקיפות מיניות, אני חוזרת שוב.

לעומת זאת, נשים הן קבוצה מובחנת ומוכרת ואף כזאת ששווה להילחם למענה, רק כשהן משמשות כטיעון לעומתי או – וכאן מגיע חלקו המיוחד של המם הנוכחי – כשהן משמשות כהצדקה לרחשי לב קרביים.

הטיעונים בדבר היות ישראל הכוח הפרו-פמיניסטי המרכזי במזרח התיכון דומים ביותר לאלה של ארצות הברית לפני הפלישה לאפגניסטן. האימוץ של מודל ההצדקה האמריקאי אינו מפתיע, כמובן. מדינת ישראל עושה מניפולציה על מה שהיא רואה כזכויות נשים ומשתמשת בהן ככלי נשק ריק מתוכן על מנת למצב את עצמה בשורה אחת בין "אומות העולם". פתאום, עכשיו, נשים הן קבוצה בעלת אחדות אינטרסים שנמצאת בראש מעיניה של הממשלה. למעשה, נראה כי על פי טיעון זה מדינת ישראל היא-היא שליחת הנשים בעולם וכל מלחמותיה מגויסות כנגד אותם "אינטרסים" דכאניים שהיא מזהה כמשותפים לדאע"ש וחמאס.

אך האם זה באמת כך? האם, אפילו באופן השטחי ביותר, מישהו מאמין למניפולציה כה זולה בנוגע למלחמה? כיצד ניתן פתאום לצפות מאנשים שמכירים את הסביבה הפוליטית לטעות ולחשוב שמדובר במלחמה שמטרתה היא קידום זכויות נשים? כנראה שלא. על כן, מופנית אסטרטגיה זו בראש ובראשונה כלפי חוץ, כלפי אלה שאינם מכירים את הדברים לאשורם ומחפשים מאפיינים "אוניברסליים" שיפשטו להם את המצב ויאפשרו להם לבחור צד בוויכוח.

ואכן, מבחינה "הסברתית", המניפולציה ברורה למדי. הקשירה של חמאס ודאע"ש, על אף השוני וחוסר הרלוונטיות, מנסה לרכב על גל של פחד שיצרה דאע"ש ובכך לייצר הצדקה למלחמה של ישראל בחמאס. כמובן שמנסחי ההסברה מבינים שעל מנת לרכב על הגל הזה בצורה הטובה ביותר, עליהם לאמץ כלפי חוץ מאפיינים של לוחמה אידיאולוגית, כפי שעושה האחות-הגדולה ארצות הברית.

אם ארה"ב יכולה לדכא מפגינים בבית ולא לספק לנשים שירותי בריאות מספקים תוך שהיא נלחמת על חופש הביטוי וזכויות נשים הרחק-הרחק, למה שישראל לא תעשה כמותה?

> הגרילה הכורדית מציעה מזרח תיכון בלי לאומנות ובלי דיכוי נשים

נשים מג'בליה מתאבלות על מותו של מוחמד סדלח, בן 4, במהלך מבצע עמוד ענן, 16.11.2014 (צילום: אנה פק, אקטיבסטילס)

נשים מג'בליה מתאבלות על מותו של מוחמד סדלח, בן 4, במהלך מבצע עמוד ענן, 16.11.2014 (צילום: אנה פק, אקטיבסטילס)

לבחור בין זכויות?

נועה תשבי מאמצת קו דומה של טיעון במכתב פתוח שפרסמה בעיתון האמריקאיJewish Journal, אותו היא ממענת לריאהנה ושאר סלבריטאים-זרים שביקרו את ישראל או הביעו תמיכה מסוימת בפלסטינים (נגיד, פרסום האשטג בטוויטר). הטיעון שהציגה תשבי כלפי ריאהנה באופן ספציפי, היה כי אומנם "ישראל נלחמת למען זכותם של אזרחיה לחיות בשלום וללא פחד מטילים" אך היא גם "נלחמת בשמה של ריאהנה ולמען זכותה להתפשט ככל שהיא רוצה".

טיעון זה הוא, כמובן, מטעה וציני. ראשית, הזכות להתפשט היא חשובה ביותר, כמו גם הזכות להתכסות, ללמוד, לעבוד או למעשה – לבחור ככל אדם בעולם הזה. אך צמצום המאבק הנשי לשאלה זו יוצר אופק של צדק צר עבור נשים. מעבר לכך, הוא גם מאמץ תפישה על פיה לנשים יש קשת קטנה של אינטרסים ו"הטבות" שעל פיהן עליהן לבחור את עמדותיהן הפוליטיות בעולם.

במידה רבה, הפנייה של תשבי לריאהנה היא המשך ישיר של הגישה המוצגת במם של משרד ראש הממשלה – יחס ישיר לנשים וזכויותיהן מתרחש אך ורק כאמצעי שכנוע שישראל היא ה"טוב האוניברסאלי" שנלחם נגד הרוע ועל כן מייצגת נשים  ואף את כלל האנשים שוחרי הטוב בעולם. למעשה, יש כאן שימוש ציני מכופל בנשים ובקהילות אחרות באמצעות הושטתן כקלף מנצח לאומות העולם בקרב על הצדקת מלחמה ופגיעות.

פמיניזם? מעבר לעובדה שמדובר בניסיון להצדיק מהלך שלא משרת אינטרסים של נשים ישראליות או פלסטיניות, סוג השיח הזה ממשיך וממשיג זכויות (שנוטים לראות בהן "טבעיות") כפריבילגיות.

כל עוד אותן זכויות טבעיות, לכאורה, נותרות עבורנו בגדר של פריבילגיות – על איזה נאורות אתם מדברים איתי ולמה אני, או כל אישה אחרת בעולם, צריכות להיות אסירות תודה או לזהות אתכם כנלחמים למעננו?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf