newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אוהבים את שדרות, רוצים לחיות לצד עזה

נפילות המרגמות מלוות את חיי הילדים שלנו מאז שנולדו. אנחנו חיים בין פצצות לבין מכבסת מלים של המדינה שמנסה להסתיר מה שאנחנו חווים. אבל הפעם אנחנו מסרבים להמשיך לחיות ככה

מאת:

כותבת אורחת: ניצה נקן

אתמול בבוקר שאל אותי בני בן השבע וחצי מתי תהיה הפסקת אש, ולמה אין הפסקת אש לתמיד. נתתי לו מכה קטנה בזרוע ושאלתי אותו מה הוא יעשה עכשיו. התגובה האוטומטית שלו הייתה להכות אותי בחזרה, וכך התקוטטנו לנו, כשאני עושה את עצמי מגבירה את העוצמה מדי פעם. ואז אמרתי לו "הפסקת אש".

שאלתי אותו איך עוד אפשר להתמודד כשמישהו נותן לך מכה והתשובה שלו הייתה, לשמחתי, "פשוט להגיד לו שלא נעים ולנסות להתפשר וכמובן להשלים". ניסיתי להסביר לו שככה בערך גם הגדולים מתנהגים ושאנחנו צריכים ורוצים לשאוף להגיע להשלמה ולדעת לדבר זה עם זה.

הגענו לעיר שדרות כזוג צעיר לפני כשלוש עשרה שנים. זמן קצר אחר כך נולדה בתנו הבכורה. כשלושה שבועות לאחר הלידה חווינו את ה"נפילה" הראשונה של קסאם לא רחוק מביתנו. מאז חיינו מתנהלים לפי סבבים ומבצעים. כשלכל מבצע התנאים ומשך הזמן שלו. ובין לבין אנו מקבלים "טפטופים" של רקטות.

בארבע עשרה השנים בהן הנגב המערבי סופג את ירי הקסאמים נדרשנו לשדר חוסן, לתת גב לממשלות לדורותיהן, ולקבל זאת כשגרה. הכל נעטף במונחים של "טפטופים", "שגרת חירום", עטיפה הולכת וגוברת שלנו במיגון. אפילו קיבלנו שם יפה, "עוטף עזה".

אבל השגרה הזו מחביאה בתוכה מציאות בלתי נסבלת. "שגרת חיים" שבה כל יציאה מחוץ לבית, אפילו למקום שנמצא במרחק הליכה, דורשת תכנון: מסלול שיהיה נגיש לעצירה ומציאת מחסה, שעת היציאה שהסבירות בה לאזעקה נמוכה וכך הלאה.

> תושבי הדרום עלו לירושלים נגד המלחמה

אתר נפילת מרגמה, נחל עוז (יותם רונן / אקטיבסטילס)

אתר נפילת מרגמה, נחל עוז (יותם רונן / אקטיבסטילס)

הפעם זה אחרת

עד לרגע זה אנו נמצאים תחת ההגדרה "מבצע" ולא "מלחמה", למרות שחיינו בהחלט נראים כחיים במלחמה. אבל אנו רגילים לחיות במכבסת מילים וסמנטיקה. פיקוד העורף הוא אשר מכתיב את מהלך חיינו ולכן במסגרת אותה הוראה פרדוקסלית אנו נקראים גם להישאר במרחק של 15 שניות ממרחב מוגן וגם להתייצב לעבודה ולמוסדות החינוך כרגיל. איך זה מתיישב עם הדרך אותה יש לעשות מהבית לבית הספר או לעבודה? לזה עד היום לא קיבלנו תשובה.

החיים שלנו מתוכננים בימים אלו מיום ליום. לא ברור לי איך תיפתח ותתנהל שנת הלימודים. איך עוברים יום-יום את הדרך מהבית לבית הספר? איך ילד יכול להתרכז בלימודים לאחר שהתעורר חמש פעמים במשך הלילה מסיוטים ופחדים?

היום בבוקר, לאחר לילה נוסף ללא שינה, התעוררתי לכותרות שתיתכן הפסקת אש נוספת עם "הבנות עמוד ענן", וחשבתי לעצמי: מה קורה כאן?! עד מתי נמשיך לחיות בסבבים חסרי תוחלת? מתי ייפול האסימון להנהגה שלנו שלא ניתן להמשיך לחיות כאן ללא הסדר מדיני קבוע? כמה קורבנות בנפש ובגוף אנחנו צריכים להקריב?

אנו אוהבים את שדרות, זהו ביתנו וכאן אנו רואים את עתידנו למרות הסיטואציה בה אנו חיים. הגענו לנקודת שבר, וגם בסבב הזה אנו חוזרים לאותה נקודת המוצא, רק עם הרוגים ונפגעים רבים יותר. ההבדל הוא שהפעם ישנה הבנה של רבים כי זו לא הדרך, ואין אפשרות לנהל חיים בצורה כזו. שהדרך היחידה היא להגיע להסדר קבע שיאפשר לנו ולשכנינו מעבר לגדר לחיות חיים אמיתיים של שגרה ושקט.

"התנועה לעתיד הנגב המערבי" הוקמה לא על ידי פוליטיקאים, אלא על ידי תושבים מכל הקשת החברתית שחיים כאן ורוצים שינוי. ולא מוכנים לשתוק יותר. אנו לא מוכנים יותר לחיות בעמימות ולתכנן את חיינו מיום ליום ומשעה לשעה. אנו רוצים לקחת חלק בתכנון ובאחריות על עתידנו.

ניצה נקן היא תושבת שדרות, חברה בתנועה לעתיד הנגב המערבי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf