newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ספריות החמורים מקולומביה: הנשק להעצמה המונית

המורה לואיס סוריאנו רתם את שני חמוריו, והחל לנוע בין הכפרים בצפון קולומביה עם ספרייה ניידת על עשר רגליים. בניגוד לנשק של ארגוני הטרור באזור שיודע רק להרוג, הנשק שהוא מציע לילדים יודע לבנות וליצור

מאת:

לפני קצת יותר מ-15 שנים התחיל לואיס סוריאנו את מסעו באזור מגדלנה ההררי שבצפון קולומביה. בהיותו מורה בבית ספר עממי הבחין סוריאנו כי תלמידיו מתקשים מאד ללמוד לקרוא, דבר שנותן את אותותיו באחוזי האנאלפבתיות הגבוהים באזור. בעיקר הם אינם יכולים לעשות את שיעורי הבית שלהם בבתיהם בהם אין להם ספרים, והספרייה הקרובה בדרך כלל ממוקמת במרחק עשרות קילומטרים לא סלולים.

המורה הצנוע הבין כי הוא טייקון הספרים והמונופול היחיד באזור, בהיותו בעליו של אוסף בן חמישים ושמונה ספרים. או אז הוא החליט לקחת את שני חבריו הטובים החמורים אלפא ובטו, להעמיס עליהם ועל עצמו ספרים, ולשמש ספרייה ניידת על עשר רגליים. כך קם לו הביבליובורו (Biblioburro) ספריית החמור: Biblio-מלשון ספרייה, ו-burro שהוא חמור בספרדית.

בכל שבוע בימי שבת וראשון התחיל סוריאנו לעבור בכל פעם בכפר אחר, בדרכים ששום כלי רכב לא יכול לעבור בהן, לפעמים עד 8 שעות בכל כיוון. הוא החל להשאיל לילדים את ספריו, לקרוא ביחד איתם, ולחזור בשבוע הבא כדי להחליף אותם. הילדים שהיו רגילים עד אז להסתתר מאחורי עצים בכל פעם שזר היה מגיע לכפר, מפחד רציחות המוניות שבוצעו באזור, החלו לאט לאט לחכות לבואו ולקיים שעות רבות של קריאה בכפר. סוריאנו סיפר להם סיפורים והם סיפרו את שלהם.

הילדים בתורם החלו לשמש מורים להוריהם, וכך מפעלו התרחב הרבה מעבר להישג ידם שלו ושל אלפא ובטו. הוא מסביר כי אם אפילו איכר אחד יכול לקרוא עיתון, ומתעניין במחיר האורז, ובסיבה שאותו מחיר עלה, הוא כבר שינה משהו.

בספרדית אומרים כי לקרוא זה כמו לנשק, ושמי שלא עושה את זה בתכיפות, מרגישים לו בלשון. אבל סוריאנו מוסיף עוד כי מי שקורא יהיה גם אדם ביקורתי יותר, בעל דמיון רחב יותר, ובסוף אדם טוב יותר לו, ולסביבתו, שיוכל להשתמש ביכולות הללו כדי לקבוע את גורלו בעצמו.

> ה-11 בספטמבר של דרום אמריקה

ספריית החמורים Biblioburro (צילום: Acción Visual/Diana Arias, ויקימדיה קומונס CC BY-SA 3.0)

ספריית החמורים Biblioburro (צילום: Acción Visual/Diana Arias, ויקימדיה קומונס CC BY-SA 3.0)

המלאכה כל כך קשה באחד האזורים העניים ושסועי הקרבות בקולומביה, עד שסוריאנו טוען שהוא דומה במידה רבה לדון קיחוטה של סרוואטנס. זאת למרות שדווקא נדמה שהכפרים במסעותיו בתוך הקרביים של אמריקה הלטינית מזכירים יותר את מקונדו ממאה השנים של גארסיה מרקס, שעיר הולדתו ארקטאקה נמצאת לא רחוק משם. אבל השמיים האחרים אליהם הוא מבקש לקחת את הילדים בספריו בכל פעם, השמיים שהוא מבקש מהם לדמיין כדי לדעת שהם אפשריים, מזכירים דווקא את אלו של קורטאסר. 

באופן טבעי לא כולם אוהבים את עבודתו של סוריאנו, ואת נחישותו. רכס הנבאדה בקולומביה נשלט עד שנות ה-90 על ידי כוחות הגרילה של ה-ELN, ועבר אז לשליטת כוחות ימין פרה-מיליטרים. עד אז, במשך עשרות שנים, נפלו תושבי האזור קרבן למאבק זה. אך מאז, פלוגות המוות של הימין ביצעו רציחות המוניות של מי שנחשד בפעילות שמאל, ובכלל, כשהם עושים שימוש ב"פצצות, רימונים ורובי גליל מודרניים", כפי שמתאר סוריאנו. סוריאנו עצמו חווה התנכלויות למסעותיו, גנבו ממנו, ואף חטפו אותו פעם אחת. אך הוא המשיך והסביר:

פרה-מיליטריים חמושים מימין הם בעלי השטח. הם לא רוצים שהעם יהיה מחונך, כי ככה תמיד יהיו להם עבדים. כפר שיכול לקרוא, להסיק מסקנות, וילדים שלא מסכימים להיות מנוצלים מפריעים לפרה-מיליטריים.

הדרך שלו להתנגד היא בעזרת ספריו ובאמצעות חינוך, אותם הוא מכנה "נשק אינטלקטואלי", בעוד שהנשק שלהם יודע רק לירות ולהרוג, הנשק שלו יודע לבנות וליצור, והוא בבחינת "נשק להעצמה ובנייה המונית".

ב-15 השנים שעברו מאז יצא לדרך, הפך סוריאנו לבעליהם של יותר מ-8,000 ספרים אותם קיבל בתרומות, ועדיין הוא ממשיך להגיע בכל שבוע לכפרים בליוויים של אלפא ובטו: "בהתחלה זה היה צורך, אחר-כך מחוייבות, אז הפך פשוט למנהג. היום זה כבר מוסד".

וזה אכן כך. ספריות החמורים התפשטו לאזורים סמוכים, בבתי ספר עורכים שעות קריאה בסגנון "Biblioburro". סוריאנו עצמו הוזמן לעשות דבר דומה במזרח טימור, ובמקומות אחרים בעולם הסובלים מבעיות דומות. רעיונותיו הושאלו תוך התאמות מקומיות, ובצ'ילה למשל מסעות דומים נעשים בעזרת למות.

> האם פעילת הסביבה הענייה תזכה בנשיאות ברזיל ותציל את יערות הגשם?

שעת קריאה בבית הספר. קרדיט: IMAC DURANGO

שעת קריאה בבית הספר. קרדיט: IMAC DURANGO

בימים אלו הוא מנסה להקים את הגרסה הדיגיטלית של מפעלו, בכדי להקל על אלפא ובטו ועל עצמו כמו גם כדי להגיע להרבה יותר ילדים. הוא מגייס תרומות למחשבי לוח, התקנים ניידים וספרים דיגיטליים. וסוריאנו מסכם:

החלום הגדול שלי זה להשאיר אחריי דור של אנשים מוכנים לחיים, רופאים, עורכי דין, מהנדסים, שיהיו הטובים ביותר, ושאף פעם לא ישכחו מהיכן הם באו. כדי שנוכל לראות אומה שעסוקה יותר בחינוך, באהבה, מאשר בצבע המפלגה הפוליטית, האמונות הדתיות, וצבע העור, אני רוצה מדינה שונה, טובה יותר.

והוא אכן עושה את זה. ספר אחר ספר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf