newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

התקוממות ה-20 אלף: שביתת פועלות הטקסטיל במנהטן

היום לפני 105 שנים: פועלות הטקסטיל יצאו למאבק נגד תנאי העבדות בהם הועסקו. מאות נעצרו, הוכו ואוימו, אבל הן הצליחו לסחוף את עשרים אלף עובדות ועובדי ענף הטקסטיל, לשתק את המפעלים ולהביא לחתימת הסכם היסטורי

מאת:

ב-26 בספטמבר 1909 החלה שביתת פועלות הטקסטיל במפעל טרייאנגל במנהטן. הפועלות מחו על תנאי העבדות שבהם הועסקו, אשר כללו ימי עבודה בני 14 שעות, שבעה ימים בשבוע בלי הפסקה, העסקת ילדים, ותנאי בטיחות רעועים אשר גרמו לנפגעות רבות. רוב הנשים הועסקו כמתלמדות וככוח אדם לא מקצועי גם אחרי שהוכשרו, והרוויחו כתשיעית מהגברים שהועסקו באותם מקומות.

הן לא היו מאוגדות, בניגוד לגברים בעבודות המקצועיות, ונחשבו לעובדות זמניות שמטרתן היא מציאת בעל והקמת משפחה. למרות התנאים הללו, שלעיתים קרובות היו רעים אפילו מאלו שסבלו באירופה ממנו היגרו, תעשיית ה"שמעטס" הפורחת בניו-יורק הייתה האפשרות המעשית היחידה לתעסוקה. המחאה דוכאה באכזריות על ידי שני בעלי המפעל, מקס בלנק ויצחק הריס, בעזרת בריונים שנשכרו על ידם ותשלומי שוחד לפוליטיקאים מקומיים בכדי שיעלימו עין מהאלימות שהופעלה נגדן.

השובתות. מקור:ספריית הקונגרס האמריקאי.

השובתות. מקור:ספריית הקונגרס האמריקאי.

אך זה לא היה סוף פסוק. בחודשים הבאים התסיסה שהחלה תלך ותגדל. למרות זאת היא לא תבוא לידי ביטוי בגלל פחד האיגודים מפני עימות כולל, כמו גם העובדה שמצבם של הגברים שכיהנו כראשי הארגונים לא היה גרוע כמו של הנשים. אלו האחרונות כבר התנסו במחאות הגדולות ביותר שניו-יורק ראתה כמו החרם על הקצביות הכשרות, ושביתת שכר הדירה הגדולה בלואר-איסט-סייד ב-1907.

קלרה למליך ב-1910. מקור:ספריית קורנל

קלרה למליך ב-1910. מקור:ספריית קורנל

ב-22 בנובמבר הן הצליחו לבסוף להביא להחלטה רדיקלית יותר, והצליחו לגייס את כל הענף. לאחר דיונים מייגעים קלרה למליך דרשה את זכות הדיבור ואמרה: "אני נערה עובדת, אחת מאלו ששובתות נגד התנאים הבלתי נסבלים בהם אנו עובדות. אני עייפה מלהקשיב לנואמים שמדברים במונחים כלליים. אנחנו כאן כדי להחליט אם לשבות או לא, אני מציעה החלטה שקוראת לשביתה. עכשיו".

בעיתונים למחרת כתבו על "נאום ביידיש" שסחף את העובדים ובאותו בוקר 15 אלף עובדות טקסטיל יצאו לרחובות ניו-יורק. עד אותו הערב זה הפך למה שכונה "התקוממות ה-20,000", שביתה כללית של יותר מ-20 אלף פועלות טקסטיל מאוגדות בארגון נשות עובדות הטקסטיל העולמי. רובן המוחלט נערות ונשים יהודיות.

> העיר באדום: עובדי הדואר שהמדינה רוצה לחסל יצאו לרחוב

מפגינות ב-1909, הכיתוב ביידיש: "נידער מיט קינדער שקלאפערײ" - "תבוטל עבדות ילדים".

מפגינות ב-1909, הכיתוב ביידיש: "נידער מיט קינדער שקלאפערײ" – "תבוטל עבדות ילדים".

השביתה ארכה 11 שבועות, בהם הפועלות יצאו לרחובות, גייסו כספים רבים לתמיכה בשובתות, ונתקלו באלימות רבה. יותר מ-700 מהן נעצרו, הן הוכו נמרצות. למליך עצמה סבלה משש צלעות שבורות ונעצרה 17 פעמים. הן נקנסו ביותר ממאה אלף דולר ביחד ונדונו לעבודות פרך. אך הצלחתן בשיתוק בפועל של המפעלים הביאה לחתימת הסכמים בין 339 מתוך 352 מפעלי טקסטיל לבין האיגוד. סוכם בהם על שבוע עבודה בן 52 שעות, תשלום בחגים, כיבוד התארגנויות העובדים, אספקת כלי העבודה בהם נדרשו להשתמש במקום גביית תשלום עליהם כפי שהיה נהוג, ותעסוקה גם בתקופות שפל. בסוף השביתה כ-85 אחוז מהעובדים והעובדות בענף היו מאוגדים.

אך מפעל טרייאנגל בו החל הכל לא היה אחד מאותם מפעלים, דבר שיתגלה כטרגי שנה וחצי אחר-כך. ב-25 במרץ 1911 פרצה שריפה במפעל שנחשבת עד היום לאסון התעשייתי הגדול ביותר שאירע בניו-יורק. השריפה גרמה למותם של 146 בני אדם, 129 מהן נשים, רובן נערות יהודיות. השריפה פרצה בצהרי שבת. כשפרצה, הדלתות לשני חדרי המדרגות היו סגורות – נוהל שכיח באותם ימים שנועד למנוע הפסקות לא רצויות וגנבות מצד העובדות, ואחד מאלו שהמחאה ניסתה לבטל. שישים נשים קפצו מהחלונות אל מותן והשאר נחנקו למוות בשריפה שהייתה השלישית במספר במפעל בתוך עשור.

את שתי השרפות הראשונות הציתו הבעלים בכדי לזכות בכספי הביטוח, וזו כנראה הסיבה שלא הותקנו בו אזעקת אש וממטרות. הם זוכו במשפט מאישומי ההריגה כי לכאורה לא ידעו שהדלתות נעולות ונדרשו לשלם לכל משפחת נספה 75 דולר, כחמישית מהפיצוי אותו קיבלו מהביטוח.

השריפה בטריאנגל (מקור: Kheel Center)

השריפה בטרייאנגל (מקור: Kheel Center)

בעקבות השריפה המאבק צבר תמיכה ציבורית רחבה, בהפגנה אחרי ההלוויות נכחו כחצי מיליון בני אדם. רוזה שיינדרמן, ממנהיגות ההתקוממות ב-1909, אמרה אז: "אני אבגוד בגופות השרופות אם אני אדבר על סולידריות. ניסינו אתכם, האנשים הטובים של הציבור, ולא מצאנו את מה שאנחנו צריכות. יותר מדי דם נשפך, אני יודעת מהניסיון שלי שעל האנשים העובדים להציל את עצמם. הדרך היחידה לעשות זאת היא בעזרת תנועת מעמד עובדים חזקה".

אז כבר נחתם הסכם גם בטרייאנגל, ועד 1914 הפך הענף לאחד המאוגדים ביותר בארה"ב. רבים מחוקי העבודה במאה ה-20, שהיום נראים לנו כברורים מאליהם המסדירים הגבלות על שעות וגילאי עבודה, ימי חופש ותקני בטיחות, חוקקו כתוצאה מכך.

השיר "מיין רועפלאץ" – "זהו מקום מנוחתי" של מוריס רוזנפלד. נכתב לזכר הנספות:

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf