נאום עבאס באו"ם: הכדור במגרש של ישראל

נאומו של מחמוד עבאס באו"ם מזכיר שאין פה פרטנרים שווים, אלא כובש שמדכא ונכבש שמתנגד. זו האחריות שלנו להחליט מה יקרה עכשיו. וגם: למה דיבר עבאס על רצח עם?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

עמירה הס כותבת על הנאום של אבו-מאזן בעצרת הכללית באו"ם שהוא לא כוון לאוזניהם של ישראלים. היא צודקת. זה היה נאום שפנה קודם כל לפלסטינים, שמאסו באבו-מאזן ובדרך ה"תהליך" הנצחי שלא מוביל לדבר, ואחר כך לעולם, שצריך להבין שה"תהליך" במתכונתו בעשרים השנים האחרונות הוביל לדרך ללא מוצא.

כישראלים, המסר של מחמוד עבאס אלינו הוא בדיוק בבחירתו שלא לפנות אלינו. בבחירה לגנות את ישראל במלים שלא השתמש בהן קודם, לסמן בפנינו שוב את יוזמת הפיוס הפלסטינית שלא יורדת מהפרק ולהודיע על סיום המשא ומתן עם ממשלת ישראל. זאת, אחרי שנים על גבי שנים שבהן הרשות הפלסטינית עושה כל ניסיון דווקא לפנות לציבור הישראלי, מקמפיין חוצות ומודעות בעיתונים שמימנה לפני כשמונה שנים (דומני) עם פרטי היוזמה הערבית, ועד פנייה ישירה לישראלים בוועידת "הארץ" לשלום, שהתקיימה ביומה הראשון של המלחמה בעזה.

נתניהו וליברמן כמובן מיהרו להכריז שזוהי "הוכחה נוספת" לכך שעבאס לא מעוניין בשלום ואינו פרטנר. אלה אותם נתניהו וליברמן שמאז אפריל ממילא לא מכירים בממשלה הלגיטימית שאבו-מאזן עומד בראשותה, מונעים חופש תנועה משריה, עוצרים את חברי הפרלמנט הפלסטיני במעצר מנהלי, מסרבים למשא ומתן עם אבו-מאזן עצמו, מפקיעים אדמות בגדה בשביל התנחלויות כ"צעד ענישה" (לא ברור כלפי מי ועל מה), וזה עוד לפני שדיברנו על הפרת ההתחייבות לשחרור אסירים או על המבצעים הצבאיים ההרסניים שיזמו.

אבל הנאום של מחמוד עבאס הוא לא הוכחה שאין פרטנר. הוא תזכורת לכך שהפרטנרים אינם שווים במעמדם. אין פה, בניגוד למה שמנהיגינו היו רוצים שנחשוב, שני צדדים שווים, ש"הסדר מדיני הוא אינטרס של שניהם", כמו שאמר לאחרונה בוז'י הרצוג. אין פה "סכסוך" שצריך "לפתור" בתהליך שבו "כל צד מוותר על משהו".

יש פה כיבוש, שלטון שכבר כמעט חמישים שנה מחזיק מיליוני בני אדם תחת משטר צבאי, ללא זכויות אזרח בסיסיות וללא אופק כלשהו לשינוי במצב הזה. בשנים האחרונות הכיבוש רק החליף את מתכונת השליטה כך שתהיה יותר מבוססת על בתי כלא גדולים כקטנים, אבל לא הסתיים ולא שינה את המצב הבסיסי הזה.

> סיפורה של משפחת ג'ודה: "הדבר האחרון ששמעתי היה הצחוק שלהם"

כובש ונכבש. תפילות יום שישי, ירושלים (פאיז אבו-רמלה / אקטיבסטילס)

כובש ונכבש. תפילות יום שישי, ירושלים (פאיז אבו-רמלה / אקטיבסטילס)

בוחרים בחיים על החרב? 

אלה הדברים שהציבור הישראלי צריך להכריע לגביהם בעקבות הנאום של אבו מאזן. אם עד כה רוב ההנהגה המדינית, מליברמן ועד העבודה, וגם חלקים גדולים בציבור, חשבו שאפשר לשמר את הסטטוס קוו ולתחזק את הכיבוש במקביל למשא ומתן חסר תוחלת – האשליה הזאת עכשיו נגמרה (בתקווה).

שתי האפשרויות שנותרו, או ליתר דיוק השתיים היחידות שממילא היו ושעכשיו התחדדו, הן אלה: מצד אחד ישנו המשך הכיבוש, ונכונות מוצהרת, ברורה ומודעת שלנו למחירים שהוא גובה, קודם כל ובעיקר מהפלסטינים. אבל גם, כפי שראינו במלחמה האחרונה או בימי הפיגועים או בצמיחתן של יוזמות חרם שונות וכפי שכנראה עוד נמשיך לראות – גם מאיתנו.

מצד שני נמצאת הבחירה בסיום הכיבוש. הכרה מלאה בזכותם של הפלסטינים ליהנות מחירות, שוויון ודמוקרטיה בארצם-ארצנו. זה יכול להיות באמצעות שתי מדינות עצמאיות וריבוניות ונפרדות בגבולות 67', או במדינה אחת עם זכויות אזרח שוות לכל, או בכל מודל אחר של אוטונומיה או פדרציה. הצורה משנה פחות. המהות היא העיקר, ועליה צריך להכריז בקול.

כמובן שיש לנו גם רווחים מהכיבוש, אם במשאבים טבעיים ואם בתעשיית נשק והיי-טק ואם בעבודה פלסטינית זולה. במקביל, העלויות הכלכליות של השליטה בפלסטינים נופלות יותר ויותר על האו"ם ועל מדינות המערב התורמות לרשות. מנגד, המחיר הכלכלי והפוליטי הפנימי שהסכם שלום יגבה מישראל יהיה אדיר, כך שבהחלט יש מניעים גם להמשיך ככה.

מה שאבו-מאזן עשה, ובתקווה ימשיך לעשות גם במעשיו ולא רק במילותיו, זה להזכיר שיהיה אשר יהיה – הכדור נמצא במגרש שלנו. לא עוד "תהליך" ו"הדדיות", אלא כובש שמדכא ונכבש שמתנגד.

כל עוד יימשך הכיבוש, תמשך ההתנגדות, ואנחנו צריכים לדעת שהיא תתגלגל פעם בדמות מפגינות לא אלימות בגדה, פעם בדמות אבנים על מכוניות מתנחלים בכבישים, פעם בדמות חרם, פעם בדמות פנייה לערכאות בינלאומיות, ופעם באמצעות טילים ופצצות. זה לא יפה וזה לא נעים, וירי על אזרחים הוא בכל מקרה לא לגיטימי, אבל זה מה שיש. אנחנו אלה שצריכים לבחור אם אנחנו מוכנים לשנות את הדרך, או ממשיכים ככה עוד ועוד. עם תחילת השנה החדשה – הבחירה בידיים שלנו.

(והערה אחרונה: בנאומו הזכיר מחמוד עבאס בין היתר את הטענה, שנשמעת לאחרונה בפורומים שונים, לרבות פורומים משפטיים בינלאומיים, שישראל ביצעה רצח עם בעזה. זה לא נכון. אי אפשר לטעון ברצינות שהיה כאן ניסיון לרצח עם. פשעי מלחמה? בהחלט כן. לא רצח עם. זו זילות של המונח. עם זאת, החשוב בנאום של עבאס הוא לא הביטוי האחד הזה, שוודאי שהימין קופץ עליו כמוצא שלל רב, אלא המסר בשאר דבריו. אין טעם להתקע על הביטוי האומלל הזה ובכך להתחמק מההכרעות האמיתיות שאנחנו צריכים לקבל).

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

התערוכה היא תשובה לטענות לפיהן יתכן שהעדויות לא ניתנו על ידי חיילים אמיתיים. (צילום: קיקה קירשנבאום)

לשבור שתיקה גם מול המצלמה: חיילים שמסרו עדות נחשפים בתערוכה חדשה

הצלם קיקה קירשנבאום מתעד מזה עשור את החיילים לשעבר שבחרו להעיד על שירותם הצבאי בפני ארגון שוברים שתיקה. בתערוכה חדשה הוא מציג את הדיוקנאות שצילם ומסכם עשור של הסתה פרועה נגד הארגון, שלא אחת נטען נגדו שעדיו "אינם אמיתיים"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf