newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בין כיפורים לעיד אל-אדחא: האם ווייז יצליח לאתר מסלול ללא אבנים

המתח גובר לקראת החג והמועד שיתקיימו השנה באותו יום. אלה מתכוננים לחגיגות ולמאכלים, אלה לצום ולסליחות, וכולם מחכים ל"עימותים". אבל האם המוסלמים אמורים לוותר על שמחת החג שלהם כדי לא להפריע ליהודים?

מאת:

אחת לשלושים ושלוש שנים זה קורה: המוסלמים חוגגים את עיד אל-אדחא, "הקורבן", ובאותו יום היהודים מתחשבנים עם עצמם ועם העולם ומבקשים סליחה ביום כיפור. היהודים בצום ואילו אנחנו סועדים מהבוקר עד הערב בחגיגיות נדירה ובלתי מוסברת. אני מבטיחה לכם שאצלנו נשמע פה ושם את הבדיחה על הצום שלנו, של חודש שלם, לעומת היום האחד אצל בני הדודים, שלא מחזיקים מעמד.

אבל השנה חייבים לציין את החג הזה בכל מחיר, כי בקיץ אף אחד לא חגג במהלך המלחמה על עזה, ואין לנו חג אחר עד הקיץ הבא.

> לקראת שבת: איך חג ומועד קרובים כל כך עשויים להצית שנאה?

חגיגות עיד אל אדחא במסגד אל אקצא (צילום: Asim Bharwani פליקר CC BY-NC-ND 2.0)

חגיגות עיד אל אדחא במסגד אל אקצא (צילום: Asim Bharwani פליקר CC BY-NC-ND 2.0)

אצלנו זה נקרא "אל עיד אל כביר" – החג הגדול, וביהדות כיפור זה "היום הכי קדוש בשנה". בחג שלנו בנוסף להקרבת הרבה כבשים ועגלים, בעקבות הנביא אברהם שממש היה קרוב לשחוט את בנו אסמעיל, אנחנו מבקרים כל אחד אצל כל קרובי המשפחה, גם כאלה שמתגוררים מחוץ לשכונה. נוסעים לאן שצריך ומברכים את כולם. לי צפויה נסיעה וברכות בלא פחות משלושים בתים במסע ארוך בין עשרה כפרים וערים. וזה רק ביקורי החובה, לא כולל אירוח, מסעדות וטיול פיצוי לילדים שעשו את כל המסלול המפרך. ופה עולה מפלס הלחץ שלי בתור אימא לשלושה ילדים שממש לא בא לי להקריב אותם למען שום דבר.

כיפת ברזל לרכבים ערבים

לרגע חשבתי כמה נחמד יהיה לנסוע בכבישים ריקים בלי מסלולים אדומים וצפופים בווייז. אבל החלום הקטן והמתוק התפוגג ברגע. נדלקה לי נורת אזהרה. מה יהיה במקומות שבהם גרים יהודים? האם יזרקו עלינו אבנים? הרי זה מסוכן. האם זה בכלל ייחשב פיגוע אם יזרקו על הרכב שלנו אבנים? או סתם חיתול משומש?

עיד אל אדחא בירושלים (צילום: Asim Bharwani פליקר CC BY-NC-ND 2.0)

עיד אל אדחא בירושלים (צילום: Asim Bharwani פליקר CC BY-NC-ND 2.0)

כמה חברים ששוחחתי איתם אמרו ש"אצלנו יהיה בעיות", ושצריך להיערך. החשש גדול במיוחד אחרי צוק איתן: אולי תהיה אפשרות לשידור חוזר ביום כיפור הזה למי שלא הספיק לפגוע בערבים? הצוק התפורר ויש אבנים נוחות לשימוש.

אבל איך נערך ערבי ליידוי אבנים? דמיינתי שאצטרך קודם כל תיעוד, כי בטח תעלה השאלה מי זרק אבן קודם, הערבי או היהודי? לכי תשכנעי במדינה הזאת שמשפחה ערבייה נסעה בשלום בשמחה ובששון ונזרקו אבנים על הרכב שלה, בלי שהמשפחה תהיה מואשמת בטרור. לכן תיעוד זה חשוב! מה עוד להכין? בגדים להחלפה, מים ועזרה ראשונה, אולי רכב חלופי, והרשימה התארכה לה.

הכי חכם זה לחפש דרך חלופית. כן זה הפתרון: "מסלול ווייז ללא אבנים". אבל שעות של מחשבה ותכנון לא הניבו תוצאה. גיליתי שאין שום אפשרות להגיע לכל היעדים והדודות שמחכות עם קפה וממתקים, וחלקן עם שיפודים ומנגל בוער, במסלול "נטול יהודים". זה פשוט לא אפשרי. אנחנו יותר מדי מעורבבים אחד בתוך השני.

אז צץ לי רעיון גאוני: צריך להמציא כיפת ברזל לכל רכב ערבי שנוסע בחג. אולי רכבים משוריינים לחוגגים המוסלמים תהיה מתנה לא רעה מהמדינה לאזרחיה ביום כיפור. למה לא? הרי גם ככה כיפת הברזל וצבע אדום לא עבדו ביישובים הבדווים בדרום. לא צריך לדאוג לצבע אדום – לזה נדאג לבד. בחג, עם כל השחיטות ומערכת הביוב המשוכללת ביישובים הערבים, הכול גם ככה יראה אדום. ואז חשבתי שאולי הרב הראשי לישראל יכריז על חג הקורבן כ"פיקוח נפש" כללי כזה לכולם. תאמינו לי שיש קרובים שביקור אצלם הוא "פיקוח נפש" שאם לא יקרה – עלול להיגמר בפיגוע משפחתי מסוכן. אני באמת דואגת כנראה.

> דבר תורה לראש השנה: לא ליהודים בלבד

יפו-יאפא ביום כיפור (צילום: יעל מרום)

יפו-יאפא ביום כיפור (צילום: יעל מרום)

חופש דת לבהאים

חשבתי לעצמי למה כל הערבים ורוב היהודים שאני מכירה מצליחים לחיות בשקט עם העובדה שיהיו "בעיות" בכיפור. המילה הזאת שאין אלא לתרגם אותה להתפרעות, אלימות, גזענות, טרור, אימה והפחדה. למה אני צריכה להתגונן מהתקפה שידוע עליה מראש? למה אני אמורה לגלות סובלנות וסלחנות? למה מצופה ממני להנמיך פרופיל כמו בכל שנה?

הפעם גם אם ארצה להקטין את הנוכחות והקול הערבי שלי לא אוכל: יש לנו חג גדול לחגוג. אבל במקום ליהנות ולנצל את זמן האיכות של הוויכוחים והמתח המענג עם בעלי והילדים ברכב, אני אמורה להגביל את הניידות שלי בהתאם למוקדי "הבעיות".

השנה החלטתי שאני לא מוכנה לשתף פעולה עם זה. בכיפור/קורבן הזה אסע כמה שצריך לאן שצריך ואמשיך לחלום על מדינה נורמלית. מדינה שבה כל אדם – מוסלמי ,יהודי, נוצרי, בהאי, ארמני, בודהיסטי ומה שתרצו – ינהג על פי מצפונו, במרחב הפרטי שלו, בלי לפגוע באחרים ולגרום סבל או כאב לאחרים.

אני מאמינה שזו האחריות שלנו ללמוד אחד על השני, להבין מה העם השכן עושה בחג, להתקרב. הבורות סביבנו הייתה מתפוגגת רק אם הינו מדברים ומתעניינים ומתחנכים שבעולם הזה אנחנו לא לבד. בואו נתפלל, ויותר חשוב נעשה משהו כדי לקרב את היום הזה אלינו. אם נצליח להתעלות על ייצר הרע שלנו גם נצליח לאחל לאחרים שמחה וחמלה.

חג שמח לכולם, וגמר חתימה טובה.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf