newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ענת רימון אור מגיבה למתקפות בעקבות הסטטוס על דאע"ש

האם יש הבדל בין הפצצה של אלפי עזתים או עיראקים חפים מפשע לבין עריפת ראש של אדם מערבי? ד"ר רימון-אור הפכה למטרה למתקפה תקשורתית לאחר שפרסמה סטטוס בו קראה להניח לדמוניזציה שעושים לדאע"ש, ולחשוב על דרכי פעולה אחרות. כעת היא מגיבה

מאת:

לפני שבוע, ב-12 באוקטובר, נחגג בארה"ב "יום קולומבוס". בשאר היבשת יום זה נחגג תחת השם "יום הגזע", ובספרד הוא נקרא "יום ההיספאניות". הוא מסמן את היום בו בשנת 1492 כריסטופר קולומבוס הגיע לחופי איי בהאמה, כפי שכל ילד שהתחנך ביבשת אמריקה יודע היטב.

מה שפחות ידוע, הוא שאותו היום בו ה"מערב" "גילה" את אמריקה, היה גם יומו הראשון של רצח-עמים שיטתי שבוצע בילידי היבשת. רצח ושעבוד של מיליונים, סחר בנשים, אונס המוני, הרג סיטונאי של ילדים למען שעשוע, או סתם בכדי לבדוק האם סכיניהם של הספרדים מושחזים היטב. זה לא מפריע למדינות שקמו על חורבות דיכוי זה להכריח כל שנה מחדש את תושביהן הילידים לחגוג את יום שואתם. ה"קונקיסטדורס" (הכובשים), שעמדו בראשם של מסעות הרצח, היו ועודם לגיבורי התרבות המערבית.

> מי הם אנשי המדינה האסלאמית ודאע"ש ומה הם רוצים?

היום כבר אפשר לבצע הרג המוני בעוד המבצע שלו יושב בבטחה, רחוק מאד מקורבנותיו, והמבנים ההיררכים הקשוחים והממודרים של הצבאות המודרנים מאפשרים למבצעים הישירים לחמוק מאחריות בתירוצם כי מילאו פקודות, ורק כך ניתן להתנהל בצבא. נכון, להפציץ בית בו שוהים 20 בני אדם, גם כשידוע ששוהים בו 11 ילדים זה דבר אחד, ולרצוח אותם במו ידיך זה דבר אחר לגמרי. מסתבר, שזה גם דבר שונה לגמרי להפיץ אלפי עזתים, עיראקים ואפגנים חפים מפשע מאשר לערוף ראש של אדם מערבי. כמעט טירוף הוא לדמיין שכיבוש הגדה המערבית של הירדן היה נמשך מאז 1967 לו תושביה היו אירופים מהוגנים. קשה לחשוב שמדינת ישראל היתה קמה במצב כזה.

למעשה, זו טענה כמעט טריוויאלית לומר, כי הרג, לא משנה איך הוא מתבצע, הוא פסול מוסרית ולא שונה בהרבה ממקרה למקרה. ואם אנו מזדעזעים עד עמקי נשמתינו מהרג מסוג אחד, כמו ההרג המזעזע שארגון המדינה האיסלמית מבצע, ולא מאחר, שמתבצע בקנה מידה גדול הרבה יותר, ובאמצעים אלימים יותר (לדעתי) – לפחות כדאי לנו לבדוק היטב מה הסיבה לכך, והאם זה מצב רצוי ולא חרב פיפיות שדנה אותנו למעגלי דמים.

> לכודים בין אסד ודאע"ש: דיווח מבירת "המדינה האסלאמית"

"אפיזודה מכיבוש אלג'יר"

"אפיזודה מכיבוש אלג'יר"

טענה ברוח הכללית הזו שטחה לאחרונה ד"ר ענת רימון אור בעמוד הפייסבוק שלה. על טענה זו קפץ הימין כמוצא שלל רב. הגדיל לעשות שרון גל, טוקבקיסט מהזן הנחות ביותר, כאשר ערך איתה ראיון שאפילו בסטנדרטים של התקשורת הישראלית אפשר לקרוא לו מביש, ובכוונת מכוון לא נתן לה להסביר את דבריה שהרי מטרתו היתה רק להכפישה בצורה מכוערת ותו לא. גל כמובן פחד שד"ר רימון אור תהרוס לו את החגיגה בהסבריה, לכן נראה לי סביר לאפשר לה את ההזדמנות להסביר למה התכוונה.

אני שמח שהיא בחרה לעשות זאת למרות העליהום התקשורתי אותו חוותה, ואלו הם דבריה:

לקראת יום הכיפורים פרסמתי פוסט שהציג את דאעש באור אנושי-מפרגן קלות, והצעתי לאובמה להחליף את תכניות ההפצצה בבקשת סליחה, במתן פיצויים ובניסיון להגיע להסדר מדיני. תגובות הטוענות לאי-שפיות ולאובדן כיוון מוסרי לא אחרו להגיע, ועוררו הדים בתקשורת הכתובה, ברשת ובטלוויזיה. איומים, רפלקטיביים כך נדמה, על כל מה שיקר לי היום ויהיה בעתיד מציפים מאז את הצינורות המחברים אותי לרשת.

המגיבים האלימים-מילולית אינם אשמים במצבם. מזה מספר שנים השתלטה על התקשורת הנורמה הקובעת שהבעת תמיכה במי שאותו 'אנחנו' הגדרנו כ'אויבנו' מלמדת על לקות נפשית של הדובר/ת. מכאן פתוחה בפני דוברים ביקורתיים דרך התבטאות אחת בלבד: להוכיח את שפיותם. הדבר שנעלם לחלוטין מהשיח הוא האפשרות לדון בטענות, ולהציג תמונת עולם מורכבת. ה'אנחנו' איננו אלא ציבור שפיתח התנהגות המתאימה בכל קריטריון להגדרות של תרבות העדר, ולאלו של ציבור פאשיסטי. תופעה זו כשלעצמה הייתה אמורה לזעזע את יסודות האקדמיה ובמיוחד את אלו של המכללות לחינוך, אולם כמו תהליכים קודמים לה, לצערי, היא עוברת בשתיקתם הפושעת. זוהי תחתיתה של תהום מוסרית הגוזרת כהות חושים על ציבור שלם, ומאפשרת שלילת זכויות ורצח ללא הבחנה של כל מי שהוגדר 'אויב'. תהום כזו מאפשרת גם שליטה טוטאלית של הממשלה בעם, ואין ממנה דרך, להוציא את זו המובילה אל ההתרסקות. יש אשמים בנתיב הזה: אנשי רוח וחברה ששותקים ועיתונאים שמדברים את השיח החולה, ורק אותו.

> "הפסיקו לעמוד מנגד בזמן שאנחנו מתים. זה לא סרט קולנוע!"

תמונת התפארות בהרג חיילים עיראקים (צילום: המדינה האסלאמית)

תמונת התפארות בהרג חיילים עיראקים (צילום: המדינה האסלאמית)

דאעש הוגדר כאויב הנושא תכונות דמוניות שאין מאחוריהן דבר זולתי הדחף להרוג ולרצוח, כמו חמאס לפניו, ביולי-אוגוסט השנה. את תדמית הדמון הרצחני ראוי לנפץ משום שלעולם אין לה קשר לעם או לארגונים אליהם היא מודבקת. תפקידה האחד הוא לתת לגיטימציה לרצח לא מוצדק. יתכן גם שמדובר בעם, או בארגון אכזריים מאוד, אלא שלא האכזריות יוצרת את תדמית הדמון, אלא כוונות ההשמדה. זה נכון לגבי יהודים, חמאס או דאעש. לכן בתדמית של דמון רצחני ראוי להילחם. יש למצוא מאחוריה את האמירה האנושית, שתמיד נמצאת שם (גם אם הארגון, מטעמיו שלו, מסתיר אותה היטב) ולהצביע עליה כעל בסיס להסדר שיסיים את שפיכות הדמים.

שואלים אותי: "אז את מצדיקה את כורתי הראשים? את סוחרי הנשים? את משעבדי הילדים?" אגיע אל כל אחד מאלו בהמשך. בינתיים רק אומר שכאשר אדם מבקש נקמה ורצח הוא מתייצב כשופט. כאשר אדם מבקש שלום הוא מתייצב כמאזין.

כשדאעש הופך לדמון רצחני, ללא מניע זולתי הרצח בשם האסלאם, הופך כל מוסלמי בעולם לאשם בפוטנציה, כאשר השיח האפשרי הפתוח בפניו הוא זה העוסק בשאלה: 'האם זהו האסלם, או האם לא זהו האסלם'. זהו שוב שיח מסוכן, שמעודד עוד צעירים להצטרף לקבוצות קיצוניות, ולא משום שציוויים רצחניים טמונים באסלאם, אלא משום שזהו שיח מעוול כלפי מוסלמים.

> לוחמת כורדית-איראנית נהרגה במלחמה נגד דאע"ש

תפילה (צילום: המדינה האסלאמית)

תפילה (צילום: המדינה האסלאמית)

מה, בעצם, אמרתי בפוסט, שהפך אותו לפרובוקטיבי? אמרתי שיש דבר-מה שובה לב באופן שבו מצליח ארגון חמוש בסכיני קצבים, טנדרים ותוכנות עריכה מתקדמות לסובב את יחסי הכוח ולהתריס כלפי המערב כולו. זה נכון, למרבה הצער. אם זה לא היה נכון, דאעש לא היה מושך צעירים מכול אירופה. ובדיוק בגלל שזה נכון, צריך להבין זאת. יש להבין זאת באמצעות הבנת האכזריות של עושק העולם השלישי בידי המערב בכול יום, ובכול שעה, ודרך הבנת היחס המתנשא, הדורש הכרת טובה, כלפי המהגרים מהעולם השלישי אל המערב.

הדעה הרווחת היא שהמצטרפים אל דאעש הם 'מטורפים'. זה נכון, אם מתעקשים לזהות בארגון דמון רצחני ולא יותר. זו עמדה שלא מוליכה את הנוקט בה לשום מקום פרט לזה שגוזר עליו עוד שפיכות דמים.

לגבי כריתת ראשים פומבית: היא אכן נוראית ואיומה משום שהיא רצח של חפים מפשע הנעשה בשביל הפחדה. אולם מתוקף הדברים הללו, מסתבר שהפצצת שכונות וכפרים מהאוויר היא נוראית הרבה יותר, משום שמתים בה הרבה יותר חפים מפשע, משום שהיא נועדה לזרוע טרור, ומשום שהתקשורת פועלת כדי להסתיר זאת, במקום כדי לחשוף. ועוד לא ספרנו את מספר המורעבים בחלקי העולם השונים בתהליך ייצור המטוסים בהשוואה לזה בתהליכי ייצור הסכינים. זה נכון, למרבה הצער, גם לגבי רציחות בכדורי רובה.

סחר בנשים למטרות מין: אני עקרונית בעד הפצצה מהאוויר של כל העוסקים בסחר מין, ושל כל הצרכנים שלו. מימוש הפנטזיה שלי יביא לרצח של כמחצית מהגברים בישראל. לא צריך להרחיק לכת עד דאע"ש.

עבדות: אני בהחלט נגדה. יחד עם זאת אני מסרבת לראות בעבדות של דעא"ש עילה למלחמה. אני מכירה הרבה מחזיקי טלפונים חכמים שיודעים שעבדות ילדים איומה ונוראה, הגובה קורבנות רבים באפריקה ובאסיה, היא הבסיס לטלפונים הניידים שלהם. זה לא מפריע להם להתלונן שהטלפון 'גמיש מידיי' (כן!), ולא מפריע להם לבלבל בין הפליטים מאפריקה לבין יצרני הטלפונים, לטעון שהפליטים הם מהגרי עבודה (כלומר, יצרני טלפונים) ולדרוש את סילוקם. יש כאן עבדות חמורה הרבה יותר, ויחס חמור הרבה יותר לכוח עבודה: עבוד בשבילי בדולר ליום, כל ילדותך, וכל ילדיך אם תגיע לבגרות, ועוף מהטריטוריה שלי שעבודתך מייצרת עבורה את השפע. יחס זה כולל את כל הצרכנים במערב. אני נגד עבודת ילדים ונגד עבדות בכלל, אולם הפצצות על דאעש אינן הפתרון לבעיה זו.

כך שאין לבלבל את השימוש השונה שעושה דאעש באכזריות עם רמת האכזריות שלה. ומי שמפציץ בשם רעיונות הומניים, כדאי לו להתבונן היטב בדמותו שלו בטרם ישלח נשק להשמדת המונים בשמם. המסר הזה עורר את הרושם שיצאתי מדעתי: הלא הנורמה היא שמי שחורג מכללי השיח המפארים 'אותנו' ומפקירים את דמו של ה'אויב' אינו שפוי. זהו שיח חולה מאוד שהוא סימפטום של מציאות מסוכנת.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf