מכונת הזמן המקולקלת של "מחנה השלום" בכיכר רבין

בפתיחת העצרת אמש הוקרן על מסכי ענק קטע מנאומו של יצחק רבין מליל הרצח, ולצדו תמונות של קהל המפגינים באותו לילה. בסוף הקטע הוקרן על המסך צילום אווירי חי של העצרת, ואלמלא זו הייתה דרמטית קטנה יותר מזו שב-1995 ניתן היה לחשוב שמדובר באותו אירוע ממש.

הפתיחה הזו סימנה את הרוח הכללית של העצרת כולה (או רובה, עזבתי קצת לפני הסוף). הנואמים, הקהל, הסיסמאות, המסרים – הכל נראה כאילו קפא בזמן באותו רביעי בנובמבר. כאילו שלא התברר מאז, למי שהיה עוד ספק, כמה נזק עשה הסכם אוסלו. כאילו לא ראשי המחנה שהפגין בכיכר אז ואתמול העלו לבמה את תפיסת ה"איו פרטנר", השתתפו בקואליציות של הרג ומלחמה ותמכו בהתנתקות ההרסנית. כאילו לא הייתה פה בדיוק מלחמה עם למעלה מ-2,300 הרוגים וכאילו ירושלים לא בוערת. כל אלה לא הוזכרו בכלל.

אחד אחרי השני עלו הנואמים (שמעון פרס, חיים ילין, גלער שר, יובל רבין) ודיברו בסיסמאות הישנות ההן: שלום עושים עם אויבים, להיות יהודי זה לחפש שלום, למען אופיה היהודי של המדינה חובה עלינו להפרד מהפלסטינים, כמו שאנחנו מסתערים לקרב כחיילים כך צריכים להסתער על השלום, הדרך היחידה היא משא ומתן – וכו'. שום ביקורת עצמית לא ניכרה שם על כשלון הדרך שעליה באו לדבר. שום סימן שעשרים שנים שינו את דעתם ולו במעט, או העלו בהם את הצורך להתחיל לדבר על פרטי תוכנית השלום שהם מציעים מעבר לסיסמאות שאותן גם נתניהו וליברמן כבר יודעים לדקלם.

> ההפגנה הגדולה ביותר נגד הכיבוש מזה שנים

היחיד שהציג חזון קונקרטי היה גלעד שר, איש אמונם של רבין וברק, וכיום ממובילי ארגון "עתיד כחול לבן". שר היה היחיד שדיבר על הצורך בהגדרת הגבול של ישראל באופן ברור. ואיזה גבול? גדר ההפרדה. שר הוא כבר שנים מתומכי הסיפוח של השטחים וההתנחלויות ש"במקרה" מצאו את עצמם מערבית לגדר, שהוקמה כזכור רק משיקולי ביטחון וללא שום שיקול מדיני – כפי שהבטיחה המדינה לבג"ץ בזמנו – אבל הפכה בדרך פלא לקו גבול שרבים במרכז-שמאל חושבים שראוי לחיות איתו.

כלומר, חזון השלום של שר (ושל מי שחשב שראוי להעלות אותו לבמה?) נותן כנקודת מוצא את הסיפוח של כעשרה אחוז מהגדה המערבית, ואת הביתור של הגדה לשניים (לפחות) באמצעות הגדר המתוכננת שבולעת את מישור אדומים. מזל שהוא לא התחיל לדבר על ירושלים, הבקעה או על הפליטים.

[עדכון, 3.11: בעקבות הפרסום פנה אלי גלעד שר כדי להבהיר שמבחינתו קו הגדר הוא קו זמני לנסיגה חד צדדית במקרה שבו ישראל לא מגיעה להסכם עם הפלסטינים. במסגרת הסכם שלום, הבהיר שר, הוא תומך בסיפוח של 4-6 אחוזים מהגדה, וזאת במסגרת חילופי שטחים ביחס דומה. כלומר, החזון המתואר כאן מבוסס על מקרה כשלון המו"מ, ולא על מצב של הסכמה]

> איך הפכה גדר ההפרדה לגבול החדש מבחינת המרכז?

עשרים שנה אחרי אוסלו, והיגיון ההפרדה נותר הדומיננטי באג'נדה של ממשיכי דרכו של רבין. כאילו שהמדינה פשוט יכולה להיות "מדינה יהודית ודמוקרטית" עם אוכלוסייה פלסטינית ענקית בתוכה, משני צדי הקו הירוק, שלא מתכוונת לוותר על המאבק לשוויון.

כאילו שמערכות הכלכלה, התשתיות, המשאבים, החברה והשלטון של שתי החברות לא היו כל כך משולבות זו בזו אחרי כמעט חמישים שנות כיבוש בגדה ובעזה – שאפשר פשוט יום אחד להתנתק. כאילו ששמאל אמיתי יכול להיות רק יהודי, ללא שותפות עם הנכבש המדוכא שנאבק לעצמאות. מפגין אחד שהגיע מיפו עם דגל פלסטין זכה למבטים זועפים מסביבותיו ומצד כמה מהמארגנים.

> מה הטעם ב"מחנה שלום" אם הוא תמיד תומך במלחמה?

שני רגעים של אור ושל חידוש מסוים כן היו בעצרת הזאת. אחד היה הופעתן של חברות "נשים למען שלום". 19 נשים עלו לבמה, יהודיות ופלסטיניות, מרקעים שונים ומחלקים שונים של הארץ. יחד, לא בקול אחד, הן דיברו על הצורך לעצור את המלחמה ולהפקיע את הכוח מידי הגברים שתפסו מונופול על ניהול המדינה. כמו שאלינור כתבה פה לאחרונה, מדובר בקבוצה חדשה, לא מספיק מגובשת ולא מספיק פוליטית, אבל משהו בנוכחות שלהן על הבמה אתמול בערב הקרין בכל אופן תחושה של שינוי ושל תקווה.

> נשים למען שלום: רק אל תדברו על כיבוש ופמיניזם

השני היה נאומו של מיכאל ביטון, ראש המועצה המקומית ירוחם. ביטון תרם את הזוויות החברתית, שאיכשהו כמעט תמיד נשכחת באירועים של מחנה השלום הציוני. הוא דיבר על פערים חברתיים כסכנה ביטחונית, סיפר על אמו, עובדת הניקיון, שנהנתה פעם משירותי רפואה מעולים, שכיום אף עובד ניקיון לא יכול לחלום עליהם, והדגיש את הצורך לקשור את המאבק לחברה צודקת יותר במאבק לשלום – שכן אף אחד מהשניים לא יכול להתקיים ללא השני.

בניגוד לעצרת של תושבי הדרום, הפעם לא יצא לי כל כך להסתובב בקהל ולהתרשם מה הלך הרוחות בקרב המפגינים שלא דיברו על הבמה. במשך רוב העצרת הם היו די שקטים, מה שאולי ניתן להבין להתחשב בכך שמדובר בעצרת זיכרון, אבל תמוה קצת יותר אם זוכרים שזו הייתה העצרת הפוליטית יותר מבין השתיים (השנייה, למען "דמוקרטיה", תתקיים במוצאי שבת הקרובה).

רגעי ההתלהבות המעטים נרשמו בקריאות "ביבי הביתה" שפרצו באופן ספטנטני במהלך נאומו של שר (ובניגוד לכוונותיו שלו), בתגובה להופעתן של נשים למען שלום, שהתקבלו בחום רב, וכמובן שבתגובה לנאומו של פרס, אליל הבית. הלהט הנעדר הדגיש את היעדר הכיוון, את התחושה שהעצרת יצאה למסע בזמן, ולא ממש הצליחה לשוב ממנו.

> מסרבים לשתוק: עצרת התמיכה בדרום כאפשרות למחאה למען שלום

אני מאמין שרבים מבאי העצרת הגיעו אתמול עם כוונות טובות. רובם ודאי יאמרו שהם מתנגדים לכיבוש, אולי אפילו למצור על עזה. וגם יש ערך לעצם ההתעקשות לדבר על שלום ועל חזון (ולו רחוק ומופשט) של סיום הכיבוש (מילה שלא הוזכרה בכל הנאומים שאני שמעתי בעצרת).

אבל בלי לצאת מגבולות כיכר רבין, בלי שותפות יהודית-ערבית, בלי להלחם גם על צדק חברתי, בלי להתנגד באופן פעיל למלחמות המיותרות אליהן גוררות אותנו כל ממשלה בתורה, ובלי להציב חלופה מפורטת וברורה שתתבסס על הצורך בשוויון, בחירות ובדמוקרטיה מלאים לכל יושבי הארץ ובפתרון צודק לבעיית הפליטים – נראה שנגזר על המחנה הזה להשאר תקוע ב-1995.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> לא פחדן, כובש: האג'נדה האמיתית של נתניהו